משה לבר בפתח בית הספר למוזיקה מודוס. צילום: אורי קריספין

למרות ההצלחה הבינלאומית, משה לבר לא שוכח את השנים הקשות

ההצלחות הרבות של בית הספר למוזיקה מודוס מביאות את צעירי אשקלון המוכשרים לבימות המכובדות בעולם. למרות ההישגים הגדולים, מייסד בית הספר משה לבר מתקשה לשכוח את השנים האחרונות, שבהן כמעט נמחקה התרבות מהעיר. עם תחילתו של שלטון חדש בעיר הוא מאמין שהעדנה תחזור לתחום

פורסם בתאריך: 9.12.18 11:18

בספטמבר האחרון פתח 'מודוס', בית הספר למוזיקה של משה לבר את שנת הפעילות החמישית שלו. בארבע השנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, הוא קוצר הצלחות בכל רחבי העולם, שולח מוזיקאים צעירים להופיע על הבמות הכי נחשבות ולהשתתף בתחרויות היוקרתיות ביותר, והם חוזרים משם עם המקומות הראשונים. הרבה גאווה ונחת זה מסב ללבר, ולמרות זאת, הוא עדיין פגוע וטעון על כל ההתנהלות שגרמה לו לפרוש מניהול הקונסרבטוריון העירוני ולצאת לדרך עצמאית.

11 שנה הוא ניהל את הקונסרבטוריון, קידם פרויקטים, ערך פסטיבלים, יצר את הדור הבא בתחום המוזיקה בעיר ובארץ והקים את התזמורת הקאמרית שייצגה את אשקלון בכבוד רב. “זה היה מפעל שבנינו יחד עם העירייה והחברה העירונית ועוד הרבה אנשים טובים ומוכשרים שנרתמו לתוך כל הדבר הזה במטרה להפוך את אשקלון לעיר שוחרת תרבות והצלחנו”, הוא נזכר, “הגענו לשיאים מאוד גדולים, זכינו בפרס התרבות, וכל התחום הזה בעיר פרח. עד שהתחלף השלטון”.

ומה קרה?
“איתמר שמעוני עלה, והכול התחיל לקרוס, החלו לאט-לאט לסגור את כל הפרויקטים התרבותיים שבנינו. פסטיבל עין יהודית הופסק, הקאמרית נסגרה, תיאטרון קדם נסגר, התזמורת האנדלוסית עברה לירושלים. גם הגופים הפרטיים, שהיה להם חשוב להציל את התרבות בעיר, נפגעו קשות. כל הפרויקטים שלנו, שדאגו לקידום הנוער, הופסקו. פשוט נכנסו לחמש שנים של בצורת תרבותית”.

הבנת מה בעצם קורה?
“באותה תקופה לא ממש, מבחינתנו התחלף השלטון ויצאנו לדרך חדשה. עד שהבנו שחל שינוי מהותי בתפיסה. מעיר פלורליסטית, ששואפת למצוינות, מעורבות של תושבים, קידום ושדרוג, הפכנו למשהו אחר, פופוליסטי וזול, שדוגל בפסטיבלים ענקיים עתירי משאבים, שאף אשקלוני לא היה שותף להם. הכול בשביל הנראות ופחות תוכן, זאת הייתה התחושה”.

“רצו שהוותיקים יפנו את מקומם”

לבר ניסה להילחם כל עוד כוחו בו, הוא נפגש עם מקבלי ההחלטות, ניהל משא ומתן והאמין בכל ליבו שהדברים יסתדרו, שכל בר-דעת מבין שאי אפשר לגרום לסגירתם של המפעלים הללו שהביאו כל כך הרבה כבוד לעיר. “לנו היה חשוב להציל את התרבות בעיר בכל מחיר, אז עשיתי הכול לשם כך. נטעו בי אמונה שבסופו של דבר הכול יסתדר, שזה משהו זמני ושהשינויים הם לטובה. נכנסנו לסוג של ‘הולד’, וככל שחלף הזמן הבנתי שהכול קורס כמו מגדל קלפים ושאין תקווה”.

משה לבר על הפסנתר. צילום: אורי קריספין

זה הפתיע אותך?
“מאוד. הגענו לשיאים, הישגים מאוד גדולים, ולא הייתה שום סיבה שזה יקרה. לא ראינו את זה בא, וזה הפליא אותנו מאוד. לגמרי תפסו אותנו לא מוכנים. אני, אישית, לא הייתי מוכן לשינוי הפתאומי הזה. לא הייתה שום סיבה לקחת משהו קיים ומוכח, שמביא כבוד לעיר, ולהפיל אותו במכה אחת”.

גם נעלבת?
“כן. לקח לנו הרבה מאוד זמן לבנות את הדברים הללו, להגיע לתודעה ולהביא הישגים. הכי קל לבוא ולהרוס הכול בהינף יד. האכזבה האישית שלי הייתה מאוד גדולה, והרגשתי שאילצו אותי לעשות דברים שאני לא רוצה ולמעשה עשו עליי אמבוש, רצו שכול הוותיקים יפנו את מקומם”.

“תחום התרבות היה על סף חורבן”

השנה שקדמה לסיום עבודתו הייתה עבורו מאוד קשה. הייתה זו גם השנה שבה איבד את שני הוריו בזה אחר זו. “אני בן יחיד, אז זו הייתה עבורי מכה לא קלה, שרק התווספה לכל המתח והלחץ שהייתי שרוי בו. עוד ניסינו לדבר אל לבם, אבל לא הייתה אוזן קשבת. סגרו לא רק את התזמורות, אלא הפסיקו גם פרויקטים כמו ‘פרס נוער מצטיין’ ו’צעירים יוצרים’. עשו ‘קאט’ להכול”.

כשהבין לבר ששום דבר לא הולך להשתנות ושהדרך החדשה, שאותה מתווה הנהלת העיר החדשה, אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה שלו, הוא החליט בלב כבד לעזוב הכול ולצאת לדרך עצמאית. “תחום התרבות היה על סף חורבן ממשי, והרגשתי שחייבים למצוא פתרון כדי להחזיק את העניין הזה כמה שיותר ולא לתת לו ליפול, אז המשכתי את המפעל הזה לבד. עשיתי ניתוק טוטאלי והלכתי לדרך עצמאית. מעבר לזה שכבר לא הייתה לי אופציה להישאר, גם אם רציתי, כי נקלענו למאבק לא נעים, שהגיע לפסים אישיים ומשפטיים”.

מודוס. בית הספר למוזיקה שהקים משה לבר. צילום: אורי קריספין

היו חששות?
“היה חשש אחד מרכזי, שלא ממש התבדה לגמרי. זה לא שיש לי איזו מחלת רדיפה, אבל ידעתי שאני אתקל בקשיים. בהתחלה התנגחו בנו, סגרו בפנינו את השערים של בתי הספר כדי שלא נוכל להגיע לתלמידים והערימו קשיים. זה תחום שההשקעה בו מאוד גדולה ואתה צריך לקחת סיכונים, אז לא היה קל בכלל. אבל אני מאמין שאם אתה טוב, אתה תצליח. כיוונו גבוה, הבאנו את המורים הכי טובים, והרבה מהם גם המשיכו איתי מהקונסרבטוריון, לא התפשרנו ובסוף הצלחנו”.

תמרה יוסמן מורת הפסנתר, יאיר מירל (היושב) שחזרו מארה״ב לאחר שיאיר זכה במקום הראשון בתחרות הפסנתרנים ״פלורידה קיז״ והופיע באולם הקרניגי הול הידוע בניו-יורק, משמאלי הכנר ירמי חוסיד ומורתו ילנה זבריאנסקי שזכו לאחרונה יחד עם הרכב הכנרים של מודוס במקום השני בתחרות בינלאומית בבלגרד.

“יש שינוי מגמה חיובי”

כשלבר מדבר על הצלחה, הוא מתכוון להצלחה בינלאומית של ממש, לא פחות מכך. השנה הראשונה הייתה אמנם מאוד מאתגרת, אבל בשלוש השנים שבאו לאחר מכן החל בית הספר שלו לנסוק. “רק בשבוע האחרון תלמיד שלנו, יאיר מירל, זכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית לפסנתרים שנערכה בפלורידה. לאחר מכן התארח במופע גאלה חגיגי, שנערך באולם קרנגי הול בניו-יורק. זה אולם שבודדים זוכים לנגן בו, פסגת שאיפותיו של כל אמן. הרכב הקשת שלנו זכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית, שנערכה בבלגרד. אסף פינקל זכה בתחרות פסנתרנים בארצות הברית, ובאותה תחרות זכו גם הצעירים יותר בשלושת המקומות הראשונים. בשלוש השנים האחרונות דחפנו את החבר’ה לתחרויות ארציות ובינלאומיות, והם מגיעים להישגים נפלאים, זו גאווה גדולה. אלה הישגים שאף אחד לא יכול להתהדר בהם, רק הם עצמם. זאת עבודה מאוד קשה, שדורשת הרבה מאוד זמן וגם השקעה כספית גדולה מאוד של ההורים. גם אנחנו מנסים לסייע ולעמוד מאחוריהם”.

יאיר מירל מקבל את פרס המקום הראשון

אנחנו כמעט ולא שומעים על ההישגים האלה.
“זה נכון וזה כואב, כי מדובר בהישגים מאוד משמעותיים והם לגמרי שווי ערך להישגים בספורט ובתחומים אחרים. מוזיקה פחות מקבלת תשומת לב בעיר, בטח שלא את תשומת הלב הראויה, וזה חבל כי לצערי גם ככה אין לנו הרבה דברים להתהדר בהם. בתחומי הספורט הפופולאריים העירייה משקיעה דווקא לא מעט, אבל לא צומחים פה כישרונות. בתחומים כמו ג’ודו ושחמט יש הישגים יפים מאוד, אבל שוב מדובר בקהילה עצמאית שנלחמת, משקיעה מעצמה ולא מוותרת. ברמה העירונית זה התמוסס לגמרי, וזה עוול גדול. אנחנו לא רוצים לקטלג את עצמנו כפריפריה, אבל לשם זה הולך”.

רביעה ווקאלית מתוך המקהלה של בית הספר מודוס בניצוחו של מר מיכאל ליינוונד (יושב משמאל)

רביעה ווקאלית מתוך המקהלה של בית הספר מודוס בניצוחו של מר מיכאל ליינוונד (יושב משמאל)

קצת קשה למצוא היום ילדים שיתעניינו במוזיקה ויהפכו אותה למקצוע. לא?
“מוזיקה זה תחום תובעני, שדורש הרבה מאוד השקעה, ולא כולם מוכנים לוותר על הרבה דברים ולהשקיע. היום זה הרבה יותר קשה מפעם, בטח בעיר כמו שלנו”.

משה לבר עם תלמיד במודוס. צילום: אורי קריספין

אז איך משכנעים אותם?
“אני חושב שזה הרבה מהבית, ולהורים יש השפעה מרבית על הבחירה בתחום העיסוק של הילד. אבל זה לא רק זה, זה גם מאמץ של הרשות. יש למשל מפקח ארצי למוזיקה, שעשה מהפכה בתחום הזה בעפולה, בשיתוף פעולה עם הרשות ומשרד החינוך. הוא הכניס את המוזיקה לבתי הספר, הקים פרויקטים מהגיל הרך ועד לתיכון ובנה צוותים מקומיים, שתפקידם למשוך ילדים לתחום. ראו תוצאות נהדרות, ומתוך המסה הזאת של הילדים שהביעו התעניינות כמה נתפסים בסוף ומפתחים קריירה. אני מאמין שילד או מבוגר שוחר תרבות הוא בן אדם טוב יותר ואזרח טוב יותר. יש דרך לעשות את זה, אבל אנחנו עדיין נמצאים במקום אחר”.

היום יש שיתוף פעולה עם העירייה?
“כן, יש שינוי מגמה מאוד חיובי. זה התחיל כבר מתחילת שנת הפעילות בחודש ספטמבר האחרון, עוד לפני שנערכו הבחירות. לאחרונה היה גם אירוע גדול של 70 שנה לאשקלון, שאני הפקתי מוזיקאלית. יש תחושה שדברים הולכים לכיוונים אחרים, אני מאוד מקווה שזה באמת יקרה. עיר בלי תרבות ומוזיקה זו עיר בלי נשמה”.

תלמידי הפסנתר של מודוס מקבלים מלגה מראש העיר תומר גלאם. מימין לשמאל: אסף פינקל, משה לבר, ניקול אוחרימנקו, ראש העיר תומר גלאם, דניאל חוסיד, סופיה ביילין והמורה תמרה יוסמן מורתן

תלמידי הפסנתר של מודוס מקבלים מלגה מראש העיר תומר גלאם. מימין לשמאל:
אסף פינקל, משה לבר, ניקול אוחרימנקו, ראש העיר תומר גלאם, דניאל חוסיד, סופיה ביילין והמורה תמרה יוסמן מורתן

אפשר להחזיר לעיר את כל מה שאבד?
“זה לא יהיה קל, אבל אני בטוח שכן. זה גם חשוב, כי נכון להיום אין לאשקלון אף גוף אמנותי ייצוגי בשום תחום. זאת בניגוד אפילו לערים פריפריאליות קטנות אחרות. העיר עדיין מתאוששת מהסחרור שהיא נקלעה אליו, וצריך להחזיר הכול למסלול. אני יודע שכרגע יש רצון מהנהלת העיר החדשה, לשנס מותניים ולהחזיר עטרה ליושנה. מבחינה כלכלית זה אפשרי. אם ניקח, לדוגמה, את הסכומים שהושקעו פה בפסטיבלים הענקיים, אז אפשר בסכום הזה להחזיק במשך כמה שנים את כל הגופים שנסגרו”.

“אין פסול בלעשות פסטיבלים”

אז בשנים האחרונות עושה לבר בעיקר לביתו. מנסה לשים את הפרק הרע מאחוריו ולהסתכל קדימה, אך ניכר שהוא עדיין פגוע. “יש לי משקעים על כל העניין הזה. אבל אני מאמין שהגלגל מסתובב, ועובדה שאף אחד מהמנגנון הקודם, זה שבא להרוס, כבר לא נשאר”.


רוצים להישאר מעודכנים?

הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשקלון"

הצטרפו לטלגרם של "כאן דרום אשקלון"

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את "כאן דרום אשקלון" באייפון


עד שיחדש, אולי, את קשריו עם עיריית אשקלון, והצדדים יעלו על דרך המלך ויקימו פרויקטים חדשים ושיתופי פעולה, הוא עובד בערים אחרות. “באשקלון יש לי את בית הספר ואת החנות לכלי נגינה. רוב הפרויקטים הם מחוץ לעיר, הפקות, הצגות, תיאטראות, לא חסר.

לא רק בית ספר אלא גם חנות. משה לבר. צילום: אורי קריספין

זה עדיין צובט, כי האבסורד הוא שעד לפני חמש שנים עשיתי את הכול כאן, בעיר שלי, ולא נאלצתי לרעות בשדות זרים. היום אני במקום אחר ולא תלוי באף אחד. אבל ברמה העירונית כולי תקווה שיהיה שינוי. אין פסול בלעשות פסטיבלים גדולים ופופוליסטיים, אבל השאלה על חשבון מה זה בא. האם זה ראוי שזה יבוא על חשבון ההשקעה באוכלוסייה המקומית? התשובה היא בוודאי שלא, והכאב הוא גדול. מספרים שבזמן מלחמת העולם השנייה ראה וינסטון צ’רצ’יל את התקציב וגילה שאין השקעה במוזיקה ותרבות. הוא שאל למה, ואמרו לו שאי אפשר כי אנחנו בזמן מלחמה. ‘אז בשביל מה אנחנו נלחמים?’ הוא ענה. בסופו של דבר זו המהות שלנו וצריך לחולל כאן שינוי מהותי כדי להחזיר את הדברים למסלולם”.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר