ימי הרדיו העליזים. למטה: הבעלים חנן עמר וסמי. באמצע: עוזי דגן, ליאור שטרית, אבי אבנעים. למעלה: ארז בן שמעון

איפה הם היום: כוכבי רדיו חופית חוזרים לתקופת השידורים במחתרת

הרבה לפני תקופת היוטיוב, הפייסבוק ואפילו רדיו דרום, השם החם באשקלון והסביבה היה “רדיו חופית”. היום השם הזה מזכיר לרבים מתושבי העיר תקופה ישנה, צעירה ותוססת עם ניחוח של נעורים. חזרנו לימים ההם ולשדרנים ההם. פרויקט מיוחד

20 שנה עברו מאז שירד השלטר והסתיימו שידורי רדיו חופית. מי שחי באשקלון בשנות ה-90 בתקופת טרום רדיו דרום זוכר היטב את התחנה הפיראטית הקטנה ששידרה אלינו מהבית של השכן ואת המוזיקה שלא היה אפשר לשמוע בתחנות אחרות. והשדרנים – כן, השדרנים – שהפכו בן-לילה לכוכבים ושידרו אלינו בשפה עממית שונה כל כך מהמעונבות של רשת ג’ והוכיחו שרדיו זה לא רק מלאכי חזקיה.

ואיך אפשר בלי להיזכר בהפסקות השידור שנגרמו בגלל פשיטות המשטרה על התחנה שכללו החרמת ציוד, הפסקות שגרמו למאזינים לזוז ימינה ושמאלה בתדר FM99.5.

אז חזרנו לאנשים שעשו אז את הרדיו ושמענו מהם את הסיפורים על השדרן שהתחתן עם מאזינה, על הטכנאי שברח מהשוטרים ועל המתיחה שכמעט גרמה לבעלים לקפוץ מהחלון.

ארז בן שמעון – די.ג’יי ושדרן ברדיו דרום

ארז בן שמעון

איך הכול התחיל?
“הייתי אחרי צבא, ואחד השכנים שלי שידך לי את חנן עמר, שהיה מהבעלים של הרדיו. אמרו לי להגיע לאשקלון, ולא ידעתי בכלל איפה נמצאת העיר, מעולם לא ביקרתי בה לפני כן. הגעתי לנקודת המפגש שנקבעה בתחנת דלק בכניסה לעיר, ושם חיכו לי חנן וסמי. נסענו לתחנה, שהייתה ממוקמת במבנה של אולמי הברון, בו הם השכירו חדר קטן. לא היה שם הרבה ציוד, רק קומפקט דיסק פשוט ומיני דיסק להשמעת פרסומות, כי הכול היה אז בחיתולים. הם פשוט פתחו מיקרופון ונתנו לי לשדר. זאת למעשה הייתה הפעם הראשונה שבה שידרתי ברדיו. תוך שלוש דקות הם אמרו לי שיש לי את זה ושהתקבלתי. התחלתי לשדר ברדיו חופית מהימים הראשונים שלו בשנת 1995 ועד לסגירה בשנת 1997. אני חושב שהייתי היחיד ששידר כל התקופה שבה הרדיו היה קיים, הייתי העוגן של התחנה”.

ממתי אתה מחובר למוזיקה?
“אני חי את המוזיקה מאז שאני זוכר את עצמי. כבר מגיל 15 התחלתי לתקלט באירועים ומסיבות, והחיידק הזה דבק בי ולא עוזב אותי עד היום, כנראה שהוא כבר לא יעזוב. גם בזמן השירות שלי בצבא הייתי מתקלט, חוזר בערב מהבסיס, מחליף בגדים ויוצא לאירוע. אני זוכר שפעם אחת היה לי אירוע כשהייתי תורן בבסיס, אז הבאתי לי בגדים וציוד באוטו, קפצתי מהגדר וברחתי לאולם אירועים”.

איך הרדיו השפיע על מסלול חייך?
“הרדיו שינה את כל מסלול החיים שלי, ולמעשה הביא אותי למקום שבו אני נמצא היום. נולדתי וגדלתי ביפו, וכשהתחלתי לשדר נאלצתי להגיע לאשקלון מדי יום. אחרי תקופה קצרה הרגשתי שזה מאוד מקשה עליי, עברתי להתגורר בעיר ואני חי כאן עד היום. גם את אהבת חיי, לימור, הכרתי בזכות השידור ברדיו. היא הייתה מאזינה לתחנה בחנות של אבא שלה בחוף דלילה והתאהבה בקול שלי. סקרנתי אותה והיא יזמה את ההיכרות בינינו דרך חבר משותף. כבר בפגישה הראשונה ידעתי שהיא תהיה אשתי. מאז אנחנו ביחד, נשואים כבר 18 שנה, ויש לנו ארבעה ילדים. כתוצאה מהפרסום גם פתחתי את העסק שלי, שקיים כבר 13 שנה, ואני נהנה מכל רגע”.

איזה חוויות הכי זכורות לך?
“כל התקופה הזאת הייתה חוויה אחת גדולה. היינו צעירים וחיינו חיים די פרועים. אמנם כשאתה מאחורי המיקרופון, אתה די אלמוני, אבל אנחנו עושים המון הפקות ואירועים במועדונים, אז הכירו גם את הפנים שלנו, וככה הגיע הפרסום והחשיפה הגדולה. זאת הייתה תקופה שלא היו בה תחנות רדיו אזוריות, אז כולם האזינו רק לנו, והיו לנו מעריצות בשפע. אני זוכר את עצמי מסתובב בקניון ומחלק חתימות, לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי. היה, כמובן, גם את כל העניין של הפשיטות של המשטרה, אבל זה לא היה משהו שהלחיץ אותנו. באחת הפעמים שידרתי מאולפן שהיה לנו במגדל, הגיעו לאזור שוטרים בעקבות תלונה על משהו אחר בכלל ובאופן אקראי הם דפקו על הדלת של האולפן. פתחתי, הם נכנסו, החרימו את הציוד ולקחו אותי לתחנת המשטרה. החוקר שאל קצת שאלות ואז הצביע על מקלט רדיו שעמד על אדן החלון, אמר לי, ‘אני מאזין לך כל יום’ ושחרר אותי. היינו עושים המון מתיחות סביב העניין הזה של המשטרה. יום אחד דפקתי על הדלת ואמרתי, ‘לפתוח, משטרה’, באולפן היו סמי ואבי אבנעים, ואני רואה שאף אחד לא פותח דקות ארוכות. כשנכנסתי ראיתי שהם כבר סיימו לפרק את הציוד והתווכחו ביניהם מי יקפוץ ראשון מהחלון. היו גם מקרים שהגעתי לשידור ומצאתי דלת נעולה או חדר ריק כי הייתה איזו פשיטה והעבירו אותו למקום אחר בלי לעדכן בכלל. יש המון חוויות, זאת הייתה תקופה מאוד משמעותית ומשעשעת בחיי”.

מה אתה עושה היום?
“אני די-ג’י ומשדר ברדיו דרום. הגעתי לרדיו דרום מיד אחרי שסגרו את חופית, ומאז אני כאן. כבר 13 שנה אני משדר את התכנית שלי ‘חגיגה במרינה’ מדי יום שישי. זאת תכנית מאוד מואזנת, ואני מאוד אוהב אותה”.

אבי אבנעים – איש שיווק

אבי אבנעים

איך הכול התחיל?
“אני הייתי תקליטן, והיה לי חבר תקליטן בשם רמי ששידר שם, והוא הציע לי להצטרף. ומאז נשאבתי. הייתה לי תכנית קבועה כל יום מ-12 עד 14, הייתי משמיע מוזיקה ים-תיכונית. בלילה הייתי עובד בתקליטנות, ככה שהיום היה לי פנוי. עשינו את זה מאהבה, בכיף, את הפרנסה הייתי מביא מהתקליטנות בלילה”.

ממתי אתה מחובר למוזיקה?
“מאז שאני ילד אני אוהב מוזיקה. תמיד אהבתי מערכות ותמיד הייתי קונה תקליטים, ובכלל חובב מוזיקה מילדות כל סוגי המוזיקה. גם רוק כבד וגם מזרחית. עד היום אני אוהב הכול”.

איך הרדיו השפיע על מסלול חייך המקצועיים? לאן הוביל אותך רדיו חופית?
“אחרי כמה שנים ברדיו חופית עברתי לרדיו דרום. משכו אותי בגלל הרייטינג הגבוה. רוני סופר פנה אז למנכ”ל התחנה ולמנהלת התכניות גלית גרופר ושאל אותם, ‘למה אתם שוברים את הראש עם רדיו חופית? תביאו את אבי אבנעים לרדיו דרום ופתרתם את הבעיה’. אנחנו היינו מפריעים לרדיו דרום כי באשקלון היו שומעים רק רדיו חופית. בשעות שלי, בין 12:00 ל-14:00, לא היו שומעים רדיו דרום בכלל. ברדיו דרום שידרתי כל יום משעה 10:00 עד 12:00 וזכיתי פעמים רצוף בתכנית הרדיו הכי מואזנת ברדיו, יותר מכל התכניות שהיו ברדיו, יותר מיורם סוויסה ויותר מדידי הררי. פעם אחת עשו ריאיון עם ראם כהן השדרן והוא סיפר: 'אני הייתי בורח מבית ספר כדי לשמוע את אבי אבנעים, הייתי בורח מהכיתה בשביל התכנית שלו'. אחרי כמה שנים עזבתי את רדיו דרום והייתה לי הצעה להחליף את פרנס ברשת ג’, אבל אמרתי שזהו מספיק. אחרי רדיו דרום ניהלתי אמנים כמו רינת בר, שראל וצביקה אברהם. במשך תקופה הייתי מנהל ההצגה של הסטנדאפיסט צחי חזן”.

אילו חוויות הכי זכורות לך?
“הייתה אחלה אווירה. היו הרבה מאוד דברים מצחיקים, אחד מהם קרה ביום עם מזג אוויר סוער. אנחנו שידרנו מיחידת דיור בתוך וילה. פתאום פרצו מלא מים, וכל החדר התמלא. ואני קולט את עצמי ממשיך לשדר כשכולי מים עד הברכיים. פעם אחת ארז בן שמעון שידר את התכנית שלו בשש בערב, והוא עשה תכנית עם מאזינים, ואני עליתי ושיניתי את הקול כאילו אני מאזין, ואיך שהוא שם שיר מיד אמרתי לו מה השיר, והוא אמר לי ,‘זכית במלא פרסים’. פתאום אני התחלתי לצחוק ואמרתי לו ‘יא דפוק, זה אבי אבנעים’, אבל גם אמרתי, ‘מי שעולה אחריי הוא הזוכה בכל הפרסים’ וככה היה.

פעם אחת באמצע השידור הגיעה משטרה, ולקחו אותי לתחנה לחקירה. והתייחסו אליי בצורה יפה. אבל אני זוכר שכשתפסו אותי ולקחו אותי בניידת היה שם בחור ממשרד תקשורת, שאל אותי, ‘איך קוראים לך?’ אמרתי לו, ‘אבי אבנעים’, אז הוא אמר לי, ‘אותך הכי הרבה חיפשנו’, כי היה לי רייטינג מטורף. היו הרבה מקרים שהייתי מתקלט, והיו באים ומצטלמים איתי. זו הייתה תקופה שרדיו אזורי רק התחיל. האשקלונים הרגישו שזה רדיו אישי שלהם. ההאזנה הייתה מטורפת. עד היום לא היה רדיו אזורי עם רייטינג ברמות האלה של מה שהיה לנו אז. לא היה דבר כזה”.

מה אתה עושה היום?
“כיום אני מנהל אזור בחברת קיון של מוצרי שיער. מנהל של אזור מודיעין, שוהם ורחובות, ועדיין קצת בתחום הזה בעיקר בייעוץ, כי אין הרבה מנהלי זמרים בארץ היום. יש לי חברים שמשקיעים בזמרים, אז אני מייעץ. 20 ומשהו שנה חייתי את הלילה, מספיק. הייתי בחצי אירופה עם אמנים. עם הרדיו הפסקתי בסך הכול לפני שלוש שנים. מתגעגע לרדיו? אני אשקר אם אגיד שלא. זה חיידק, אבל חיידק בריא”.

אלי ממן – די.ג’יי, עורך מוזיקה בגלגל”צ וחבר בוועדת הפלייליסט

איך הכול התחיל?
“פנו אליי כשהרדיו רק הוקם, ממש בימים הראשונים. חבר המליץ עליי לחנן, כי הייתי ידוע בתור מישהו שמתעסק ומבין במוזיקה ושידרתי באותה תקופה גם ברדיו קליק, תחנה פיראטית בקריית מלאכי. הגעתי לאולפן ומיד התקבלתי וקיבלתי את הרצועה של שמונה עד עשר בלילה. התחלתי לשדר מוזיקה של שנות ה-80, אחר כך זה השתנה בהתאם למה שהמאזינים אהבו ודרשו. אני זוכר שבשידור הראשון מאוד התרגשתי, זאת הייתה ממש ההתחלה ולא ידעתי מי מאזין ולמי אני מדבר. האמת שבהתחלה זה גם היה קצת מלחיץ כל העניין של הפיראטיות. הכניסו אותי לאיזה חדר אפל ומפחיד, ולא ממש ידעתי איך להגיב לזה. מהר מאוד התרגלתי לסיטואציה המוזרה הזאת וזאת הייתה חוויה של ממש”.

אלי ממן בשידור ראשון ברדיו חופית

ממתי אתה מחובר למוזיקה?
“מוזיקה היא חלק מהחיים שלי מאז שאני זוכר את עצמי. בעבר הייתי תלמיד ישיבה, אז בהתחלה זאת הייתה בעיקר מוזיקה חסידית, ששלטתי בה היטב. אחרי שעזבתי את הישיבה ועברתי ללמוד בפנימיית נחלים, נחשפתי גם לסגנונות אחרים של מוזיקה. בגלל שזה בא לי מהלב והנשמה, אז השקעתי בזה את כל כולי, למדתי וחקרתי את כל הז’אנרים האפשריים. בצבא הייתי מש”ק משמעת בבסיס בעזה ובמקביל תקלטתי בכל הזדמנות אפשרית, גם בבסיס וגם מחוצה לו. תמיד הבאתי את הדברים הכי מיוחדים ומקוריים. הייתי מגיע לתקלט עם פטיפון ואת התקליטים הייתי שם בארגז לחם של הצבא. יש הרבה חבר’ה אשקלונים ששירתו איתי אז, ועד היום כשאנחנו נפגשים במקרה הם מזכירים לי את התקופה ההיא”.

איך הרדיו השפיע על מסלול חייך?
“קודם כול רדיו חופית היה דריסת הרגל הראשונה שלי בתחום, והוא זה שהדליק את ניצוץ האהבה שלי לרדיו, שמאז רק הולך וגדל. אף פעם לא חלמתי על זה ולא כיוונתי לשם, אבל יצא ככה שחופית התווה לי איזשהו מסלול. תוך כדי העבודה בחופית גם עשיתי קורס רדיו במכללת ספיר והתחלתי לעבוד כדי-ג’י בצוות הבידור בכפר הנופש לחיילים באשקלון. אחרי שסיימתי בחופית עברתי לרדיו דרום. בזכות העבודה שלי בחופית גם עברתי מקריית מלאכי לאשקלון, וכאן אני מתגורר עד היום עם אשתי וילדיי”.

אילו חוויות הכי זכורות לך?
“יש כל מיני סיטואציות שקשורות לפשיטות של המשטרה, שהיום אני נזכר בהן עם חיוך. שידרנו ממקומות הזויים כדי שלא יתפסו אותנו. היינו מספרים לאנשים כל מיני סיפורים על זה שאנחנו משדרים מלב ים ומתוך ספינה, מה שכמובן לא היה ולא נברא. האמת שאני גם הרגשתי קצת לא בנוח עם זה ודי חששתי מההסתבכות הזאת, אבל בסוף צלחנו את זה בשלום. זכור לי בעיקר ערב מיוחד אחד שבו עשינו את החשיפה שלנו והרמנו הפקה כדי שאנשים יכירו אותנו, כי הייתה המון סקרנות סביבנו. זה היה במועדון שנקרא ‘אור הירח’ בחוף באשקלון, וזאת הייתה הפקה מטורפת, אפילו דנה אינטרנשיונל הופיעה, והביאו אמנים מחו”ל. כולם הגיעו כדי להכיר אותנו, והכתבים של התקשורת המקומית התחננו לכל פיסת מידע עלינו. מהתקופה הזאת זכורה לי בעיקר העוצמה של הדבר הזה. האזינו לנו בכל רחבי העיר, בבתי עסק, בבתים ובמוניות. לכל מקום שאליו הלכתי קיבלתי אהדה וחיבוק חם, לא האמנתי שיכולה להיות לנו השפעה כזאת. למרות שזאת הייתה תחנה פיראטית, השקענו שם את הנשמה, והיה לנו חשוב לעשות את זה בצורה הכי מקצועית שאפשר על אף המגבלות. תמיד הסתכלתי לעבר התחנות הגדולות ולמדתי מהן, ואני חושב שהצלחנו להביא למאזינים רדיו איכותי. אף פעם לא תרגמתי את ההצלחה הזאת לכסף, באתי לעבודה מהאהבה הגדולה שלי למוזיקה, כל המסביב לא עניין אותי”.

מה אתה עושה היום?
“היום אני די-ג’י ועובד בגלגל”צ כעורך מוזיקה וחבר בוועדת הפלייליסט. בדרך כלל אני עורך את הרצועה של ‘סוף שבוע רגוע’, אבל זה משתנה. אני מאוד שמח על הדרך שעשיתי ועל המקום שאליו הגעתי. אומרים שרדיו זה חיידק שלא עוזב, אני בהחלט יכול להעיד שזה אכן כך”.

מישל בניסטי – איש שיווק של היכל התרבות ודי-ג'י

מישל בניסטי

איך הכול התחיל?
“אני הייתי מהראשונים שהגיעו לרדיו ונשארתי שם עד לסגירתו כמעט. הייתי בזמנו מוכר באזור בזכות הפקות האופנה שעשיתי, והבעלים פנו אליי וביקשו שניפגש למרות שעד אז לא היה לי שום ניסיון ברדיו. הם מיד הבחינו שיש לי קול רדיופוני וקיבלו אותי לתחנה. אז הקול היה פרמטר מאוד חשוב, לא כמו היום, שחשובים בעיקר הקשרים. קיבלתי רצועה יומית ושידרתי מוזיקה של שנות ה-60 וה-70. זה שהתחנה הייתה פיראטית הוסיף לזה הרבה עניין מבחינתי. אתה כל הזמן עסוק בזה שלא יתפסו אותך ומרגיש את האדרנלין. תוך זמן קצר הרייטינג של התחנה נסק, ולא היה אחד בעיר שלא הכיר אותנו, אפילו בתחנת המשטרה שמעו אותנו”.

ממתי אתה מחובר למוזיקה?
“אני די—ג’י מגיל מאוד צעיר, היום אני בן 48, אז תעשו את החישוב. תמיד הייתי מחובר למוזיקה ואהבתי את התחום הזה. מעבר לזה, תמיד עסקתי בהפקות אופנה, שבהן בניתי את הכול מא’ ועד ת’”.

איך הרדיו השפיע על מסלול חייך?
“רדיו חופית פתח לי דלת והיווה כמעט עבור כל מי שהיה שם קרש קפיצה. אני בא מעולם האמנות, אני צייר ופסל, ויכול להיות שהייתי נשאר בעיקר בנישה של ההנחיה והאמנות, אילולא הרדיו. בזכות חופית הכירו את השם שלי והתחלתי לעשות עוד דברים, הנחיתי מסיבות חוף לצעירים, קריינתי פרסומות וג’ינגלים. כשעזבתי את חופית, מיד פנו אליי מרדיו דרום, שקיבל אז זיכיון חוקי, והתחלתי לשדר גם שם. זה התחיל בתכנית בוקר, שהגשתי ברוטציה עם ירון אילן, ולאחר מכן קיבלתי גם את תכנית הערב ‘חמסה’. בתום שנתיים הרגשתי שמיציתי את עצמי שם והגיע הזמן להמשיך הלאה. הגעתי לתל אביב, נכנסתי חזק יותר לתחום תצוגות האופנה והבאתי לאשקלון את הטופ של הדוגמניות שהיו אז בארץ”.

אילו חוויות הכי זכורות לך?
“החוויה הפחות טובה היא שאני הייתי היחיד שנשפט בגלל השידור בחופית. קיבלתי קנס כספי על סך למעלה מ-200 אלף שקל, והחרימו לי את הציוד האישי שלי, ציוד יקר שהיה בעצם הפרנסה שלי. לאחר הליך די מתיש הורידו לי את הקנס ל-50 אלף וגם הציוד הוחזר אליי. ולמרות זאת גם אחרי שנתפסתי חזרתי לשדר בתחנה, פשוט עברנו מקום. התקופה הזאת הייתה חוויה אחת גדולה, היו המון צחוקים וקוריוזים שלנו. פעם אחת העליתי מאזינה לשידור, והיא ביקשה להגיד לי משהו באופן אישי, אז הורדתי אותה ונתתי לחברה שלי שענתה לטלפונים של המאזינים באולפן לדבר איתה. היא ביקשה להעביר לי מסר שבעלה במילואים. בכלל, היה סביבנו הרבה עניין, והיינו מחוזרים. היה גם קטע קבוע שאהבתי לעשות והוא לדבר אל מאזין ספציפי ולראות את הפנים המופתעות שלו. למשל הייתה תקופה ששידרנו מתוך מבנה מול בית ספר אורט, ויכולתי לראות תוך כדי שידור את הרחבה. התלמידים היו מגיעים עם טרנזיסטורים ומאזינים לי בהפסקה, אז דיברתי אליהם: ‘אתה עם החולצה האדומה’ או ‘הנהג עם הפג’ו הכחולה’, זה יצר הרבה צחוק ועניין. כשגילינו את הכוח שיש לרדיו, התחלנו גם לעזור לאנשים ולגייס תרומות לחולים ונזקקים”.

מה אתה עושה היום?
“אני עובד כבר 20 שנה בשיווק של היכל התרבות. במקביל חיידק התקשורת לא עוזב אותי, ויש לי היום תכנית שלי בפייסבוק, שבה אני מארח אמנים ודמויות מהעיר או סתם תושבים מעניינים. התכנית כרגע משודרת בימי שישי, אבל בקיץ אני אשדר גם בחמישי. אני תמיד אשאר ‘האיש והאופנה’, ככה כולם מכירים אותי וככה אני כתוב גם בפייסבוק”.

יניב כליף – עורך ראשי של אפליקציית חמ”ל של וואלה!

יניב כליף

איך הכול התחיל?
“עברתי מירושלים לאשקלון כשהייתי בן 15, וחנן וסמי, הבעלים של התחנה, היו חברים של המשפחה. קודם כול הכרתי את חופית כמאזין, ומאוד אהבתי את התחנה. כשהתברר שיש לנו קשר עם הבעלים, הגעתי לאולפן כי סקרן אותי לראות איך הכול קורה, לא דמיינתי שאני אעבוד שם. מהרגע שבו הגעתי פשוט לא יכולתי לעזוב. בהתחלה כל התפקיד שלי היה להחליף דיסקים, כי זה לא היה מתוך מחשב כמו היום, אבל תוך זמן קצר התחלתי לערוך מוזיקה, לתפעל את הצד הטכני ולשדר”.

ממתי אתה מחובר למוזיקה?
“רדיו ומוזיקה זה משהו שתמיד עניין אותי. מגיל צעיר מאוד שמעתי את כל סגנונות המוזיקה, לא הייתי מחובר למשהו ספציפי. זה יכל להיות מפרנק סינטרה ועד יוסי עדן בזמנו. המוזיקה ליוותה אותי בכל השלבים החשובים בחיים שלי, והייתי מחובר לטרנזיסטור בכל שעות היממה, גם כשלא הייתי בבית הוא היה איתי. מבחינתי העבודה ברדיו הייתה פשוט התגשמות של חלום”.

איך הרדיו השפיע על מסלול החיים שלך?
“הכול למעשה התחיל מחופית, שם למדתי ורכשתי ידע תוך כדי תנועה ובגיל מאוד צעיר. בהתחלה לא היה לי מושג אפילו איך נראה אולפן ואיך יוצא שידור, לא הכרתי את כל המכשירים ואת התהליך. חופית היה בית הספר שלי. אחרי שסיימתי שם התגייסתי לצבא, אבל החיידק הזה בער בי. כשהשתחררתי עוד הייתה לי אפשרות לחזור לקבע, אבל ממש במקרה פגשתי את העיתונאי יוסי פרטוק, שסיפר לי על רדיו דרום 101.5, התחנה ששידרה מאשקלון, ונתן לי את הטלפון של גיל חנונה, מי שהיה אז המנהל הטכני של התחנה. ישבתי לו על הראש תקופה לא קצרה עד שהוא הסכים לפגוש אותי. בסוף אני הייתי זה שהחליף אותו, הייתי ברדיו דרום 101.5 עשר שנים וחצי. לאחר מכן עברתי לרשות הרדיו וחודש לפני שנסגר עברתי לתאגיד ופתחתי את השידור הראשון כטכנאי באולפן עם אריה גולן ברשת ב’”.

אילו חוויות הכי זכורות לך?
“היום, במבט לאחור, אני נזכר בכל התקופה הזאת בחיוך אחד גדול. הכול היה אז טרי וחדש ושונה לחלוטין ממה שקורה היום. הייתי מגיע לאולפן עם דיסקים מהבית ומכין לי רשימת השמעה מראש. האולפן עבר אין ספור תחנות כדי שהמשטרה לא תתפוס אותנו. עבורי זה היה מאוד לא נעים, אבל ברגע שאתה נכנס ושם אוזניות, אתה שוכח מהכול. הכי קרוב שלי לשוטרים היה שראיתי אותם על גג של בניין סמוך, לקחתי את הציוד וירדתי איתו במעלית בזמן שהם עלו במדרגות. שמתי את הציוד בחנות ליד וברחתי. אחרי כמה שעות, כשהם כבר הלכו, חזרתי לקחת אותו. רדיו חופית היה מותג באשקלון, הרגשנו סוג של סלבס. אני עובד שנים בתחום, אבל האהבה והאהדה שקיבלנו אז זה לא משהו שאפשר לשחזר, ולא ראיתי את זה יותר בשום מקום אחר”.

מה אתה עושה עכשיו?
“היום אני העורך הראשי של אפליקציית חמ”ל של וואלה. רדיו חופית ללא ספק פתח לי דלת, ובהחלט יכול להיות שאם לא הייתי מגיע לשם במקרה בגיל 15, הייתי היום במקום אחר לחלוטין. יחד עם זאת, האהבה הזאת למוזיקה ולרדיו כל כך בערה בי שקצת קשה לי לדמיין את עצמי הולך במסלול חיים אחר”.

חנן עמר – הבעלים של רדיו חופית

חנן עמר

איך הכול התחיל?
“חברנו כמה חברים והחלטנו לפתוח תחנה, כי הייתה אז פריחה של כל התחנות הפיראטיות בכל הארץ וחשבנו שזה יכול להיות נחמד לפתוח גם באשקלון. במקור אני אשקלוני, אז בחרתי לעשות את זה בעיר שלי. קנינו ציוד פשוט, שכרנו חדר ועלינו לאוויר. הכנסנו שדרנים טובים, וזה צבר תאוצה בקצב מסחרר. תוך זמן קצר לא היה אחד בעיר שלא האזין לתחנה. זה היה בעיקר בשביל הכיף והחוויה, לא למטרות פרנסה. אנשים פרגנו ואהבו, ולכן החלטנו גם להפיק אירועים למיניהם כדי שיכירו את השדרים וייווצר חיבור אישי יותר”.

איך גייסתם את השדרנים?
“האמת שהם באו לבד. פנו אלינו כל התקליטנים ומי שעסק בתחום המוזיקה, כי יצרנו המון עניין, וזה משך אנשים מקצועיים שחיו את הדבר הזה. לפעמים היה מספיק לי רק לשמוע את הקול בטלפון, וכבר אמרתי כן. הם היו אנשים מקצועיים שעשו את העבודה שלהם מכל הלב כי באו ממקום של אהבה לתחום. יחד עם זאת, זאת הייתה תחנה שכונתית וגם האווירה שם הייתה של הרבה צחוקים, חברויות ובילויים משותפים. עד היום אני בקשר עם חלק מהאנשים שעבדו אז בחופית. בעידן של היום גם קל הרבה יותר לשמור על קשר, אז אני יודע איפה כל אחד מהם היום”.

לא חששת להחזיק תחנה פיראטית?
“קודם כול, לא היה אז חוק ברור בעניין. גם המשטרה עצמה לא ממש ידעה מה לעשות איתנו ואיך לאכוף את הדבר הזה. התחנה הראשונה שלנו הייתה במבנה של אולמי הברון, שם החזקנו שמונה חודשים עד שעלו עלינו. ברגע שסימנו אותנו, נאלצנו לנדוד ממקום למקום, זאת הייתה מלחמת הישרדות. הם היו מגיעים ומחרימים ציוד, ואנחנו כבר יום למחרת היינו קונים ציוד חדש ומתחילים לשדר ממקום אחר. לוגיסטית לא היה מסובך להרים שידור פעם אחר פעם. יחד עם זאת, זה לא ממש נעים לברוח מהמשטרה ולהתחבא כל הזמן, אבל התרגלנו, וזה היה חלק מהעניין”.

מה אתה עושה היום?
“אחרי שסגרנו את חופית פתחתי חברת הגברה ועבדתי בזה כמה שנים טובות. היום אני כבר לא עובד בתחום”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר