לא אחת כתבתי כאן, וזה לא היה מזמן, על הניהול הלקוי של רשות הטבע והגנים את הפארק הלאומי שלנו. "גן לאומי אשקלון" הוא עוד גן ברשימת הגנים אותם מנהלת רשות הטבע והגנים. בשבילם הוא כנראה עוד גן. אבל בשבילנו האשקלונים, הגן הזה הוא חלק מהעבר ההווה וגם העתיד של העיר. הפארק הזה היה ויישאר תמיד איבר מרכזי בגוף שנקרא אשקלון. בתחילת השבוע נפלו עיניי על פוסט זועם של האח היקר שלי ללו שמבקר בגן הזה בתדירות כמעט יומית, וכידוע לכם האח שלי מרבה להעלות פוסטים בכל דבר ועניין, הוא מתאר בפוסט את ההזנחה שמלווה את דרכי הגישה לחוף. החלטתי לבקר שוב במקום, באתי בעיקר לראות האם חל שינוי כלשהו מאז שהעליתי כאן את הכתבה (שכיוונה לאפשרות שהעירייה תיקח בחזרה את הפארק לידיה). למרות שאני מכיר את המקום משחר ילדותי ולמרות שמרבית ערבי הבילוי בנערותי עברו בפארק היפה הזה, החלטתי שאני מנסה להגיע כתושב חיצוני למקום, כמי שמבקר כאן בפעם הראשונה. והאמת היא? שכמבקר במקום בפעם הראשונה יש מה לראות במקום. אכן מדובר על גן מהיפים בארץ, מרחבי הדשא המוריקים בדרך לקו החוף הכחול, מהווים חיבור נפלא של צבעים שרק הטבע יכול לנפק. עד כאן הכל יפה, מעיניים זרות.
הגן הלאומי אשקלון
אבל מה לעשות שהעיניים שלנו ראו משהו אחר תמיד? שהזיכרונות שלנו לא מובילים אותנו מיד למקומות שבהם ההזנחה קשה עד פושעת? אנחנו האשקלונים רוצים את כל החבילה. רוצים את הקמפינג שוקק החיים, הירוק עם הבקתות היפות ובמות המופעים הליליים של הקיץ. רוצים את האמפיפארק מטופח, מוכן ומזמין למופעי קיץ שיגיעו בע"ה אחרי הקורונה. רוצים את בתי הקפה והמסעדות פעילות ושוקקות חיים. רוצים את הפארק פתוח ונגיש גם בחלקו העליון (הכי יפה בארץ!) היכן שפעם לא התחתנו בלי להצטלם ב"חלון" של החומה הצלבנית. רוצים את מרחבי הדשא המוריקים והמטופחים גם בחלק הדרומי המוביל לחוף הסלע העתיק והייחודי.
האבסורד הגדול הוא שכל המקומות שאותם ציינתי כאן, היו בעבר שוקקי חיים, מטופחים ומזמינים אבל מלבד זה שהם כבר לא קיימים ולא רק שלא נבנה דבר במקומם, אלא שכולם עומדים עדיין על תילם בשיממונם כשהעזובה וההזנחה שעוטפת אותם מעידה עדות אילמת על אוזלת היד, קוצר הראי וכהות החושים המלווים את העשייה של רשות הטבע והגנים בפארק הייחודי הזה. מצטער, לא מוצא מילים אחרות לתיאור המצב. אני כבר לא מדבר על המתחמים שעוטפים את הפארק, אלה שבהם התקיימו בעבר הקייטנות ומחנות הקיץ. אלה נזנחו כבר לפני שרשות הטבע הגיעה. רשות הטבע רק הנציחה את העזובה במקום צדדי והגדילה לעשות כשהחריבה, פשוט החריבה, את לב הפארק.
פיני ביטון. צילום: פבל
הסיורים המאורגנים במקום, שבהם מתארים לנו את העבר של העיר וחומותיה רק מחדדים את העובדה הכואבת: רשות הטבע טובה בלשווק את העבר. אין לה שום עניין בהווה ובטח לא בעתיד.
אני שב וקורא לראש העירייה, תומר גלאם: יש לך כבר דריסת רגל במסדרונות המרכזיים בכנסת, הפארק הלאומי שלנו חייב להיכנס לתכניות של העירייה. והפעם אולי, כבן אובד, שקיימת חובה להחזירו הביתה, לעיר.
ויפה שעה אחת קודם.
לאכוף, לאכוף, לאכוף
לצערנו, "את אשר יגורנו, בא לנו". זאת כבר עובדה. הגל השני בעיצומו והוא רק הולך ומתעצם. זה שהכתובת הייתה ועודנה על הקיר, לא ממש מעניין את האורח הלא קרוא. הוא ממשיך להשתולל. גם העובדה שמספר המונשמים לא עולה ביחס ישיר לעלייה הגדולה בכמות הנדבקים, אין בה כדי להרגיע ולו במעט. וטוב שכך. כשהכותרות צועקות "הסגר" בנקודות רבות כל כך, החשש הופך לחרדה של ממש. אין לנו יכולת לעמוד בהשלכות הכלכליות של צונאמי שני. עוד לא התחלנו אפילו להרים את הראש במעט מתוך גלי הצונאמי הראשון שתוצאותיו רק מתחילות לחלחל לתאים המשפחתיים שאוטוטו יפסיקו לקבל את דמי האבטלה.
תחרות ‘מלכת היופי של ישראל’, הנערכת מטעם מגזין “לאשה”, יצאה השבוע לדרך בפעם ה-71. השנה גם הקהל בבית לוקח חלק בהחלטה על הזוכה בתואר וזאת על ידי הצבעה באתר YNET שם מוצג, מיום שלישי האחרון, הנבחרת הסופית המורכבת מ-12 מתמודדות. ההצבעה פתוחה באתר עד ליום חמישי הבא, שם ניתן להצביע למתמודדת המועדפת ולמצוא תמונות, סרטונים ומידע על 12 המתמודדות שהעפילו לנבחרת הסופית של תחרות “מלכת היופי של ישראל” מטעם מגזין “לאשה”. המתמודדת, שתיבחר ברוב קולות, תעפיל אוטומטית לגמר התחרות המורכב מ-4 מתמודדות. אחת על פי בחירת הקהל ושלוש האחרות תבחרנה על ידי הרכב השופטים. בסיומו של הגמר, שיתקיים ב-13 ביולי, תזכה אחת מהן בכתר הנוצץ ובתואר הנכסף “מלכת היופי של ישראל” ותייצג את ישראל בתחרות “מיס יוניברס”.
בין המתמודדות שעלו לתחרות נמצאת גם נועם דהן, סטודנטית מהמכללה האקדמית אשקלון ותושבת שדרות. “אני מאוד מתרגשת, זה חלום ילדות שמתגשם, שלעולם לא חשבתי שאצליח להגשים. עכשיו אני מחזיקה אצבעות שקודם כל אגיע לגמר ובהמשך אולי גם, בעזרת השם, אזכה”, היא אומרת השבוע.
בעבר התחרות שודרה בטלוויזיה וקדמו לה שבועות ארוכים של הכנות וחזרות. איך זה היום? “היום הקונספט הוא שונה לחלוטין, בעיקר עכשיו בתקופת הקורונה. יש לנו אירועים והשקות, אבל כל השאר באמת מתנהל בעולם הווירטואלי. זה אחרת, אבל עדיין כיף ומרגש מאוד”.
אמרת שזה חלום ילדות שהתגשם. ממתי את חולמת? “מאז שאני ילדה ממש קטנה. נראה לי שכל ילדה חולמת להיות מפורסמת ומלכה עם כתר. התחרות הזאת תמיד עניינה אותי, בתור ילדה הייתי צופה בה וחולמת להיות שם. אבל אף פעם לא חשבתי שזה באמת יתגשם”.
נועם דהן משדרות. צילום: טל שחר
טעות במייל
את חלום הילדות היא הצליחה להגשים בזכות אבא שלה, שרשם אותה לתחרות בהפתעה. “יום אחד הוא פשוט שלח לי לטלפון את הזימון למיונים. בכלל לא ידעתי שהוא הגיש מועמדות בשמי ושעברתי את הסינון הראשוני, מתוך אלפי בנות”.
איך הגבת? “חשבתי שהוא מסתלבט עליי. זה היה לי מוזר, לא חשבתי שהוא באמת רציני ולא האמנתי. עד שהוא שלח לי את כל הפרטים שהוא קיבל, וכשראיתי את הלוגו של ‘לאישה’ הבנתי שזה באמת קורה ומאוד שמחתי”.
איך הרגשת במיונים? “זה היה לי מאוד מוזר. אני לא באה מהתחום, מעולם לא דגמנתי ואין לי סוכנות. אף פעם לא הייתי במעמד כזה, שבו שופטים אותך רק לפי המראה החיצוני. אבל לקחתי את זה כחוויה”.
וכשראית כל כך הרבה בנות יפות סביבך. “נלחצתי ואמרתי שאין סיכוי בכלל שאעבור את השלב הזה. היו אמורים להחזיר תשובה תוך שבועיים ואז יום לפני המיונים השניים קיבלתי הודעה שלא אישרתי הגעה. לא הבנתי על מה מדובר, כי לא קיבלתי הודעה שעברתי בכלל. בדיעבד התברר שהייתה טעות במייל שלי. בכל שלב במיונים הרגשתי שזה השלב האחרון, שאין סיכוי שאגיע לגמר. אבל בסוף, אחרי שמונה שלבים, זה קרה”.
המועמדות שעלו לשלב הסופי התחרות מיס ישראל 2020. צילום: טל שחר
מה בודקים בכל שאר השלבים? “בשלבים הראשונים מתמקדים יותר בחיצונית, בגלל שצריך לעמוד בקריטריונים שמכתיבה התחרות העולמית ‘מיס יוניברס’. בשלבים הבאים מכירים כבר יותר לעומק את האישיות של המועמדות. שם כבר הרגשתי שבוחנים אותי לא רק לפי המראה חיצוני, אלא גם מה יש לי לתת מעבר”.
סמוך לשעה 15:00 בצהריים הוזעקו כוחות של מגן דוד אדום לביתו של תושב אשקלון, בן 75, אשר חולה בקורונה ושהה בבידוד ביתי.
הם הוזעקו בעקבות דיווח על כך שהאיש אינו נושם וללא הכרה. צוות טיפול נמרץ של מגן דוד אדום הגיע לביתו ולאחר שהתמגנו נכנסו לדירה אך נאלצו לקבוע את מותו של האיש.
לעת עתה, יצאו הצוותים מהדירה ובזמן הקרוב יוחלט כיצד תפונה מהדירה.
ניידת טיפול נמרץ מחוץ לבית
ל'כאן דרום' נודע כי הנפטר אובחן רק אתמול כחולה קורונה, אך נוכח המחלה נוספת ממנה סבל ואשר הציבה אותו כחולה בסיכון מוגבר, לא ברור מדוע הוא לא פונה בהקדם לטיפול במחלקה ייעודית ובמקום זאת הונחה להישאר בביתו.
כמעט חודשיים לאחר שנסגרה – מחלקת הקורונה במרכז הרפואי ברזילי נפתחה שוב עם מאושפזים שנדבקו בנגיף.
כרגע מאושפזים במחלקה שלושה חולים: בת 89 במצב בינוני, ועוד שניים בני 76 ו-79 במצב קל. במחלקה הממוקמת במחלקה פנימית ד' ישנם 30 מיטות אשפוז, בעת הצורך מחלקות אחרות יוסבו ויהפכו למחלקות קורונה.
חדר בידוד לחולי קורונה במרכז הרפואי ברזילי. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי
במחלקת הקורונה שנסגרה ב-7 למאי אושפזו עשרות חולי קורונה, שלושה מהם נפטרו.
נכון לעכשיו, מתחילת התפרצות הקורונה, נדבקו 307 תושבים באשקלון שאובחנו ונמצאו חיוביים מתוך 15,539 בדיקות שנעשו. מספר התושבים שהחלימו עומד על 264.
קצין הכבאות דודו הראל הועלה לאחרונה לדרגת רשף. הדרגה הוענקה להראל בטקס מיוחד בתחנת אשקלון, על ידי מפקד המחוז טפסר שמוליק פרידמן. הראל, קצין מוערך מאוד, אשר נפצע במסגרת תפקידו במשלחת מקצועית, התרגש לקבל את הדרגה.
“מצבך מוכיח שכבאות היא משפחה”, אמר לו פרידמן והוסיף: “כולנו כאן איתך ואתה בלב שלנו תמיד. אנחנו מחכים שתחזור. הנך קצין מוערך וחשוב ומשמח אותי שאתה במחוז שלי”.
קצין הכיבוי דודו הראל ואביו סמי סם, מקבל את ההערכה
בטקס השתתפו גם משפחתו של הראל ובהם אביו, כוכב העבר סמי סם, שביקש למסור לבנו איחולי הצלחה מרובים.
מפקד התחנה, טפסר משנה שלום מכלוף הודה למשפחה של הראל אשר עומדת לצידו. “דודו, אתה קצין מוערך והדרגה היא בזכות. אנחנו המשפחה נמשיך לעזור לך ומחכים לשובך”, אמר מכלוף.
משטרת ישראל מקיימת בכל סוף שבוע פעילות אכיפה במערב העיר כדי לשמר על הסדר הציבורי. אבל מבצע תנועה שכולל את שוטרי סיירת האופנוענים של מחוז דרום ובסיוע מסוק שחג באוויר זה לא קורה בכל סוף שבוע.
ביקשנו הפעם מהמשטרה להתלוות אליהם ולראות מקרוב איך הכל קורה, לשבת ממש ברכב המשטרתי, לשמוע את הדיווחים בקשר המשטרתי, מהמסוק ומהאופנוענים בשטח ולשמוע גם את התירוצים של אלו שנתפסים.
רפ"ק יגאל אוחיון. קצין התנועה של מרחב לכיש. צילום: דוברות המשטרה
אז בצהריי יום שישי נפגשתי עם רפ"ק יגאל אוחיון, קצין התנועה של מרחב לכיש שביקש ממני להמתין קצת עד אשר יסיים לערוך שימוע לגבר שנתפס נוהג ללא רישיון נהיגה סמוך למבקיעים.
יצאנו לשטח כשהניידות והאופנוענים כבר פרוסים בשטח ומאתרים נהגים שמבצעים עבירות תנועה. כשהגענו אל סמוך למלון הרלינגטון, היה כבר ניתן לזהות את העומס הרב במתרחצים ואת הצפיפות במגרשי החניה הסמוכים לחופים.
המשימה במבצעים אלה היא לזהות עבירות תנועה או כלי רכב המעוררים חשד ולתפוס כלי רכב הנוסעים בניגוד לחוק בשמורה הטבע חולות ניצנים שגובלת עם חוף חופית הצפוני. הניידות מפטרלות ויגאל ואני נוסעים ועוקבים אחר מה שמתרחש בחוץ. פתאום חולף על פנינו אופנוע שטח, יגאל מסובב את הראש לבדוק האם יש לו לוחיות זיהוי רואה שהוא לכאורה תקין ואנחנו ממשיכים צפונה. "כשאין לו לוחיות זיהוי אז כנראה יש לו מה להסתיר ואז אנחנו פועלים לבדוק אותו." הוא מסביר.
אנחנו מגיעים עד לקטע הכביש הכי שסמוך לחוף. "יש את האזור של השמורה שגובל עם חוף חופית שהוא לא חוף מוכרז, לצערינו הרבה כלי רכב נוסעים שם ונוסעים דרך המתרחצים, זה משהו הזוי מה שקורה שם. גם שם אנחנו עושים פעילות, חלקה סמויה אבל הסמוי בסוף נהיה גלוי" מסביר אוחיון ומוסיף "אם אני מרתיע אותם והם בסוף לא יבואו ולא ייסעו בין האנשים הרווחתי. עוד דו"ח או פחות דו"ח זה לא מעניין אותי בכלל. צריך שיהיה סדר ושאנשים שירדו לחוף ירגישו בטוחים".
אנחנו מזהים ג'יפ חדיש שמנסה לעלות בחולות ממש צמוד למעקה שמסמן את הגבול שממנו כבר אסור לנהוג. "בן אדם קנה אוטו ארבע על ארבע, הוא לא ינסה אותו? זה אזור מדהים. החופי של אשקלון יפיפיים, תבואו, תהנו אין בעיה, אנשים רוצים ליהנות ולחזור הביתה".
אנחנו מגיעים לחניון המאולתר של חוף חופית ואין לנו ממש מקום אפילו להיכנס מרוב עומס רכבים. "מפה אנחנו מזהים ירידות של כלי רכב לחוף" מסביר לי אוחיון "יש לנו גם את הכוחות שלנו וגם את פקחי רשות הטבע והגנים שעובדים אתנו בשיתוף פעולה".
המבצע מתרחש בשקט כדי לא לעורר פאניקה בקרב המתרחצים. "אנחנו משתדלים לעשות את זה בצורה של זיהוי הרכבים ובמשך אנחנו מזמנים אותם אלינו. יהיו אנשים שיופתעו בימים הקרובים. זה הרבה יותר בריא לכל הצדדים. אתה לא מסכן את עצמך ולא את החשודים ולא את המתרחצים. אנחנו מזמנים אותן לפי התיעוד. או שאנחנו מטפלים בהם או שרשות הטבע וגנים. החוף לא נקרא 'דרך' אבל יש סמכות לקצין משטרה שמזהה סיכון למתרחצים או פגיעה בתשתיות להשבית את הרכב לשלושים יום".
אנחנו מגיעים לקטע הגבול הצפוני הגובל עם שמורת הטבע ומזהים טנדר כסוף שדוהר בעלייה מהשמורה אל היציאה ממנה. אוחיון חוסם את דרכו ומסמן לו לעצור. מהרכב יוצא צעיר תושב האיזור שמספר שהוא היה לוחם ביחידה מובחרת ושהוא רק קיבל את הרכב מהעבודה, רצה לבדוק את הארבע על ארבע ומיד כשהוא הבחין שהוא נוסע במקום אסור הוא יצא ממנו. אוחיון מבקש ממנו תעודת זהות ומסביר לו את החומרה של הנסיעה במקום זה, מצלם את הרכב ומבטיח לו שיבדוק האם הרכב היה מעורב בעבירה דומה בעבר ואם כן הוא יזמן אותו לתחנת המשטרה.
רק רציתי לבדוק את ה-4X4. אוחיון עם נהג שנתפס נוסע בשמורה. צילום: אלירם משה
המסוק חג מעלינו ובו יושב השוטר כפיר חלפון שנחשב מומחה בתחום, עם יכולות זיהוי מדהימות של כל מה שקורה על הקרקע. כפיר מזהה רוכב דו גלגלי שנוסע במהירות גבוהה כל כך ומבצע עבירות תנועה לכאורה באזור כביש היציאה החדש מאשקלון. "זה לא אופניים חשמליים וזה גם לא אופנוע שטח, אבל הוא נוסע מאוד מאוד מהר. חייבים לבדוק במה מדובר" הוא מדווח מהמסוק לאופנוענים תוך כדי שהוא עוקב אחריו מהאוויר ונותן להם הכוונה לאן הוא נוסע. בתוך שתי דקות מצליחים שני אופנוענים להגיע אליו. הנער מבחין בהם, מנסה להמשיך להימלט כשהוא מחליק פעמיים על הכביש, קם, עולה על האופניים ומנסה להמשיך לנסוע. עשרות מטרים לפני שהגיע לחוף גוטה הצפוני הוא נעצר על ידי האופנוענים. גם אנחנו מגיעים למקום. מדובר בנער בן 14 נתפס עם אופניים משודרגות שחובר אליהם מנגנון הנעה חשמלית לא תקנית שיכולה להיות מסוכנת לרוכב עצמו. הנער לא ממש מבין מה עשה, בוחן רכב בודק את האילתור המסוכן ומסביר לנער את הבעיה ברכיבה עם האופניים האלה שמגיעים למהירויות כה גבוהה ויכולים לגרום לפציעתו או לפציעת אנשים אחרים, תוך שהוא מודיע לו שהאופניים מוחרמות.
רוכב האופניים הלא תקניות שנתפס במהלך המבצע. צילום: אלירם משה
אנחנו ממשיכים לסייר. צוות שוטרים שנמצא שנמצא מצפון לחוף חופית, בשטח שנחשב כבר שמורת טבע, מדווח כי תפסו רכב נכה עם תו נכה שלא בתוקף שנוסע על חוף הים. לדבריו יש לו אישור לנסוע בשמורה. "אין בעיה תביאו אותו לפקחי רשות הטבע ושיספר להם את הסיפורים האלה" מורה להם אוחיון. גם פקחי רשות הטבע מסבירים לנהג שלא קיים בחוק אישור כזה. בפעילות המשולבת עם רשות הטבע, המשטרה אוכפת את הנהיגה המסוכנת שיכולה לגרום לפגיעה באזרחים והפקחים של הרט"ג אוכפים את עצם הנסיעה בתוך שטח שמורת טבע גם אם לא מדובר בסיכון מתרחצים. "הוא נסע בין אזרחים?" שואל אוחיון את השוטרים במקום "לא" עונה השוטר בקשר "אז זה לטיפול רט"ג".
אדם בשם מתן דור, הגיע יום אחד לאזור התעשייה שבאשקלון, לאחר חיפוש אחר מקום חנייה הוא הגיע לרחוב שדרות התעשייה ושם מול בית הסוהר שקמה הוא מצא חניה מוסדרת בתשלום.
“עם כניסתו לחניון, ובעודו נוהג ברכבו אל תוך החניון”, נכתב בבקשה לתביעה ייצוגית שהגיש, “שלח המבקש מבט חטוף אל עבר התמרור שנמצא בכניסה לחניון, ראה שככל שאמורים הדברים ביום ו׳ מצוינות בו השעות 13:00 ו-7:00, וסבר לתומו כי יש לשלם בעד החנייה ביום ו’, החל מהשעה 7:00 ועד לשעה 13:00. ואכן, בהתאם לכך, מיד עם החניית רכבו, בשעה 10:17, הפעיל המבקש את אמצעי התשלום 'פנגו' על מנת לשלם בעבור החנייה, ולאחר מכן יצא את רכבו ופנה לעיסוקיו”.
החניון המדובר באזור התעשייה הצפוני
כעבור למעלה משעתיים, בשעה 12:30, שב דור אל רכבו, וכאשר הגיע אל הכניסה לחניון הוא שוב קרא את הכיתוב המופיע על התמרור ואז, כך לטענתו הוא הבין כי לא היה עליו כלל לשלם. וכך זה מופיע על השלט:
חניה בתשלום בימים א׳-ה׳ משעה 07:00-19:00.
בימי ו’ וערבי חג משעה 07:00-13:00.
על פי הבקשה, דור הבקי ברזי השפה העברית, הבין כי עליו לשלם בימים א׳-ה׳ מהשעה 19:00 ועד לשעה 7:00, ובימי ו’ וערבי חגים, החל מהשעה 13:00 ועד לשעה 7:00, “שהרי, לפי כללי השפה העברית, יש לקרוא את הספרות שעל התמרור מימין לשמאל, באופן רציף עם כל יתר המשפט. משמע, כי בטווח השעות שבו חנה המבקש (10:17 עד 12:30) לא היה עליו לשלם למשיבה דבר בעד אגרת הסדר החניה, והוא עשה כן אך ורק בשל שהוטעה לסבור, מכיתוב התמרור, כי עליו לשלם”, נכתב.
שלט עם כיתוב תקין
דור שילם עברו זמן שהותו במקום 1.46 ש”ח. הוא המשיך להסתובב בעיר וראה כי שלטים אחרים ברחבי העיר דווקא כותבים בצורה נכונה את השעות שבהן יש לשלם. כך למשל בשלט שהוצב בשד’ בן גוריון בעיר, הוא ראה כי נכתב: בימי א׳-ה׳ משעה 07:00 עד השעה 19:00 בימי ו’ וחגים מהשעה 07:00 עד השעה 13:00.
בסוף השבוע האחרון נערך מבצע אכיפה רחב היקף לאכיפת התקנות לשעת חירום במאבק הלאומי לבלימת התפשטות נגיף הקורונה, במספר ערים במרחב לכיש ובהן אשקלון.
אכיפה במרכזי הבילוי. צילום: דוברות המשטרה
במסגרת הפעילות ביקרו עשרות שוטרים במרכזי בילוי, בפאבים, במסעדות, בבתי עסק שונים ובחופי הים.
מבצעים אכיפה במרינה. צילום: דוד יבורסקי
במהלך הפעילות שהחלה באשקלון כבר ביום חמישי ונמשכה גם בשישי וגם בשבת, בוצע דילול קהל במספר מקומות בילוי וניתנו עשרות אזהרות ונרשמו כ-200 דוח"ות כנגד אזרחים שנמצאו במרחב הציבורי ללא מסכות מגן, הגם שבמקביל נמשכות פעולות הסברה וחלוקת מסכות לאזרחים.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
"אנו שבים וקוראים לציבור לגלות אחריות ולהישמע להנחיות משרד הבריאות כפי שהן מפורסמות מעת לעת", נמסר מהמשטרה, "הישמעות להנחיות משמעותה הצלת חיי אדם".
ידעתם שהמוצא של האננס הוא ביערות ברזיל? מסתבר כי רק לאחר גילוי אמריקה הועבר הפרי הזה ונפוץ במהירות לכל הארצות הטרופיות בעולם. רק בסוף המאה ה-19 עם תחילת הייצור של שימורי אננס, החלה הרחבת השטחים לממדי ענק. כיום מיועד רוב היבול לתעשיית השימורים והמיצים.
פה בישראל נעשו ניסיונות ראשונים לגלד אננס עוד בשנות השלושים, אך רק כאשר החלו לכסות את החממות תחת רשת ויריעות שונות הפך הגידול למסחרי. ייצור האננס המקומי נמכר ברובו בארץ.
בתאבון!
נתחי פרגית מוקפצים עם אננס וירקות
חומרים:
400 גרם פרגיות חתוכות לקוביות גדולות מעט
2 יחידות בצל חתוך לקוביות גסות
2 יחידות גמבה בצבעים חתוכה גס
1 גזר פרוס דק מאוד
1 אננס חתוך לקוביות גדולות
1 סלסלה פטריות שמפיניון חתוכות לרבעים
חופן עלי כוסברה
שמן קנולה להקפצה
לרוטב:
1 כף חמאת בוטנים
100 מ”ל רוטב סויה
3 כפות סוכר
50 מ”ל מים
1 שן שום קצוצה
נתחי פרגית מוקפצים עם אננס וירקות. צילום: גליה אבירם
אופן הכנה: לרוטב: את כל החומרים מעבירים לסיר ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים על אש נמוכה כ-3 דקות, מוציאים ומקררים.
להקפצה: מחממים בווק או במחבת רחבה מעט שמן ומתחילים להקפיץ לפי הסדר: בצל, גזר, גמבה, אננס ופטריות. מוציאים את הירקות החוצה מחממים את הווק עם עוד מעט שמן ומקפיצים את הפרגיות עד לבישול מלא. מחזירים את הירקות פנימה מוסיפים את הרוטב ומערבבים היטב. מקפיצים כחצי דקה ומוציאים לכלי הגשה. מקשטים בעלי כוסברה ומגישים.
הבשורה על מינויו של פרופ’ חזי לוי, מי שהיה מנהל המרכז הרפואי ‘ברזילי’, לתפקיד מנכ”ל משרד הבריאות הייתה משמחת. היא הסבה הרבה מאוד גאווה ונחת להנהלת המרכז הרפואי, אך גם הפתיעה מאוד את מי שהיה אז סגנו וכיום מחליף אותו בתפקידו, פרופ’ יניב שרר. “חשבתי שאחליף אותו בתפקידו עם יציאתו לגמלאות, בעוד למעלה משנתיים", מסביר פרופ’ שרר, “אבל הכל התרחש מוקדם מהצפוי. זה תפס אותי בהפתעה מבחינת התזמון, אבל מוכן לגמרי לקבל את התפקיד מבחינת היכולות והבשלות. זה משהו שהתכוננתי אליו במשך שנים”.
איך התחושות האישיות? “התחושות הן מאוד-מאוד טובות. אני אוהב את בית החולים, באתי לעבוד והמשיך לפתח אותו, להצעיד קדימה יחד עם כל חבריי להנהלה”.
איך היה לעבוד תחת פרופ’ לוי בחמש השנים האחרונות? “פרופ’ לוי, כמו שאני נוהג לומר, הוא ‘שחקן הנשמה’ של מערכת הבריאות הישראלית. הוא איש שמשלב מצד אחד, רזומה ענק של עשייה בכל התחומים. מצד שני, הוא איש עם נשמה גדולה, עם חתירה בלתי פוסקת לנתינה למטופלים ולאנשי הצוות ופיתוח של עוד ועוד שירותים, שיפור השירות ואיכות הטיפול. וזה גם מה שעשינו פה ביחד בחמש השנים האחרונות”.
"פרופ' חזי לוי הוא שחקן הנשמה של מערכת הבריאות". פרופ' שרר ופרופ' לוי. צילום: אביעוז דוד-דוברות ברזילי
“הגענו למקום טוב. אבל לא מספיק”
לפני כשבע שנים נכנסו כל בתי החולים בישראל לתוכנית המדדים הלאומית. תוכנית חדשה, שלא היה דומה לה עד אז, שנועדה למדוד ולהשוות את הביצועים הקליניים של בתי החולים. הוועדה המיוחדת, שהוקמה אז לצורך כך, יצרה סט של עשרות מדדי איכות, שמראים בצורה אובייקטיבית כיצד מתפקד כל בית חולים. פרופ’ שרר ישב אז בוועדה הזאת. היום הוא מסתכל בנחת על התוצאות, שמראות כיצד בית החולים ‘ברזילי’, מזנק ועוקף במגוון תחומים גם את בתי החולים הנחשבים ביותר ברחבי הארץ. “אנחנו מגיעים לבית חולים ורוצים שיקבלו אותנו בסבר פנים יפות ושיהיה אוכל טוב, אבל אנחנו בראש ובראשונה באים כי אנחנו חולים ורוצים רפואה טובה. בהיבט הזה ‘ברזילי’ נמצא היום כאחד מבתי החולים המובילים ברמה הארצית באיכות הרפואה”, אומר פרופ’ שרר.
אפשר מספר דוגמאות? “בוודאי. כבר שלוש שנים ברצף ש’ברזילי’ מוביל בטיפול בחולי שבץ. שבץ זו מחלה קשה, שנגרמת מחסימה של כלי דם במוח וגורמת לשיתוק ולפעמים למוות. ב’ברזילי’ נותנים בצורה הכי אפקטיבית את הטיפול שממיס את קרישי הדם במוח. כשמגיע מישהו למיון ויש לו שבץ אצלנו נזהה אותו בשיעור הכי גבוה. וזה לא תמיד קל לזהות. לאחר מכן נטפל בו בצורה המהירה ביותר, ובמקרים כאלה הזמן הוא קריטי. אם לא מזהים את השבץ מהר, החולה יוצא מחלון הזמן שמותר לתת את הטיפול, שזה תוך 3.5 שעות מתחילת הסימפטומים. אנחנו מספר 1 בישראל בשלוש השנים האחרונות. כי יש לנו פה צוות מסור וכי עשינו תהליכים של שיפור איכות. גם בטיפול במקרים של התקף לב אנחנו עם 95% הצלחה, מהגבוהים בארץ. גם כאן זיהוי הסימפטומים והטיפול המהיר הם אלה שמצילים חיי אדם. גם במקרים כאלה זה לא קל כמו שזה נשמע, בעיקר לאור העובדה שהחולה צריך לעבור צנתור תוך 90 דקות. יש עוד שלל דוגמאות של מדדים שבהם ‘ברזילי’ מדורג מאוד-מאוד גבוה. אבל השורה התחתונה היא שאלה תוצאות שלוקח זמן להגיע אליהן וזה קרה בזהות תהליכים ארוכים שביצענו”.
"הגענו למקום טוב". המרכז הרפואי ברזילי. צילום: אורי קריספין
במדד שביעות הרצון בית החולים זינק מהמקומות האחרונים למקום השלישי. “נכון מאוד. לא פשוט להגיע לתוצאות כאלה וגם כאן יש שילוב של מספר דברים. קודם תנאי הסביבה, עברנו למיון חדש ומרווח, שנותן היום מענה טוב יותר, בקפיצה של דור, למטופלים והמלווים וגם לצוות. מיון גדול וממוגן, הגדול והיפה בארץ. אבל מבנה לבד לא יכול לתת מענה ועשינו פה עבודה רבה בהיבט השירות. מינינו מנהלת ‘חווית השירות’ לבית החולים, היא עושה עבודה רבה. הבאנו סדנאות ספציפיות לצורך הדבר שנקרא שיפור השירות. אנחנו מתחילים כל דיון במחלקה בנושא שביעות הרצון, ושמים את זה בטופ סדר העדיפויות. פרופ’ לוי שם את זה בטופ ועכשיו גם אני. עבורי זה לא פחות חשוב מאיכות הטיפול הרפואי. הגענו למקום טוב, אבל זה לא מספיק. לא סיימנו את העבודה ואנחנו רוצים את המקום הראשון”.
“רוח חדשה וצעירה”
זה לא סוד שבמשך שנים רבות נאבק בית החולים על שמו הטוב וסחב איתו הרבה מאוד סטיגמות, שמהן היה קשה להיפטר. לקח הרבה מאוד זמן להביא אותו למקום הטוב והמוביל שבו הוא נמצא היום. הרבה מאוד עבודה קשה ומאמץ רב מצד כל העוסקים במלאכה. “אני יכול להגיד שהסטיגמות שהיו על ‘ברזילי’ הן לא דבר חריג בנוף של בתי חולים שנמצאים בפריפריה. כלומר, להרבה בתי חולים בפריפריה, יש סטיגמה לא טובה”, אומר פרופ’ שרר.
"לא הייתי מחליף את המקצוע הזה". פרופ' שרר. צילום: דוברות המרכז הרפואי ברזילי
מאיפה זה נולד? “זה נולד מהעובדה שבבתי חולים גדולים יש יותר שירותים רפואיים, אבל זה שייך לעבר. אני יכול להגיד בצורה נחרצת שהיום ב’ברזילי’ יש רופאים מומחים ומנהלים שלא נופלים מאף בית חולים גדול אחר, ובחלק מהמקרים אף עולים עליהם. אנחנו אומנם פריפריה, אבל אנחנו פחות משעה נסיעה מתל אביב. הבאנו בשנים האחרונות דור חדש של מנהלים, לא שהקודמים לא היו טובים, הם היו מצוינים, אבל הפחנו רוח חדשה וצעירה בבית החולים”.
לדברי פרופ’ שרר, בשנים האחרונות התחלפו למעלה ממחצית ממנהלי המחלקות בבית החולים והם אינם מתפשרים על איכות. “אנחנו בוחרים אותם בפינצטה, גם ברמה הקלינית וגם ברמה האנושית והניהולית. זו הדרך. כשאתה מביא מנהלים טובים, הם סוחפים אחריהם רופאים טובים. אותו דבר גם בסיעוד, יש פה אחיות ברמה קלינית טובה יותר מרוב בתי החולים בארץ. הן יוצאות להכשרות וקורסים ואנחנו עומדים על זה בצורה קפדנית. אין ספק שבעשור האחרון הייתה כאן קפיצת מדרגה בכל הפרמטרים. זה תהליך שלא קורה ביום אחד, אבל זו הדרך”.
"קשה לגייס רופאים לפריפריה". ניתוח במרכז הרפואי ברזילי. צילום: דוברות ברזילי
עדיין קשה לגייס רופאים טובים לבתי חולים בפריפריה? “יותר קשה לגייס רופאים לפה, מאשר לאזור גוש דן. זה בעיקר נובע מהעובדה שאנשים אוהבים לעבוד קרוב למקום מגוריהם ורוב הרופאים מתגוררים באזור המרכז. אני, אישית, הבאתי לפה מספר מנהלים, למרות שהם גרים בתל אביב. משכנו אותם לפה בגלל ציונות וגם בגלל האווירה הטובה שיש פה בהנהלה. אנחנו בית חולים שנחשב כבר בינוני-גדול, אבל אנחנו עדיין מרגישים כמו משפחה. זה משהו שאין בהרבה בתי חולים אחרים. אין לנו פה תקנים לא מאוישים או מחלקות שהן בתת-תקנון, איישנו כל מה שצריך וכך זה יימשך. אבל מעבר לאיוש, אנחנו תמיד רוצים לעלות את הרמה עוד ועוד. היום אנחנו ברמה הרבה יותר טובה מאשר בעבר, ונמשיך במגמה הזאת”.
כשנפתח ‘אסותא’ אשדוד הייתה לכם קצת ‘בריחת מוחות’. “’אסותא’ קלט אליו רופאים ואחיות מכל רחבי הארץ, לא רק מ’ברזילי’. זה היה אתגר שצפינו אותו ונערכנו אליו. בפועל מספר הרופאים והאחיות שעבו היה קטן, חלקם אפילו כבר הספיקו לחזור אלינו. מצאנו מהר מאוד מחליפים ראויים לעוזבים, אפילו כאלה שעולים עליהם. כך שזה לא פגע בפעילות בית החולים. צריך לזכור ש’ברזילי’ כפול מגודלו מ’אסותא’ ויש כאן שירותים שלא קיימים שם. אז עדיין חלק מתושבי אשדוד מגיעים אלינו כדי לקבל את השירותים הטובים שאנחנו מציעים. אני, כמובן, גם מאוד שמח ש’אסותא’ נפתח כי הוא נותן מענה לאשדוד והאזור. עדיין חסרות במערכת מיטות וכל תוספת היא מבורכת. היום אנחנו משתפים פעולה, והדבר הזה הוא כבר היסטוריה”.
"עברנו למיון חדש ומרווח". הכניסה לחדר המיון החדש בברזילי
אז ‘אסותא’ מקל על העומס ב’ברזילי’? “זה הקל על העומס, בעיקר בזמני החורף במחלקות הפנימיות והוריד מהפניות למיון. אבל לא בצורה משמעותית. צריך לזכור שבמקביל גם האוכלוסייה גדלה. אשקלון בתנופת פיתוח אדירה וגם קריית גת, שהיא עיר שאנחנו נותנים לה שירות. גם אשדוד גדלה, כך שההקלה הזאת היא זמנית. ברור לנו שגם בית החולים שלנו יצטרך לגדול ואנחנו עמלים על כך”.
איך זה בא לידי ביטוי? "אנחנו ממשיכים בתנופת הבניה והאכלוס. אנחנו עתידים השנה להעביר את מחלקת כירורגיה למגדל החדש והיא תגדיל את מספר המיטות ויכולות האשפוז. נבנית כרגע מחלקה נוירולוגית גדולה ומפוארת, שיש בה גם יחידת שבץ. שזה בעצם טיפול נמרץ נוירולוגי, מה שלא היה עד עכשיו. זה יאפשר לנו לטפל בשבץ בצורה עוד יותר אופטימלית. פתחנו טיפול נמרץ כללי חדש וטיפול נמרץ ילדים חדש, שגדלו במספר המיטות. אנחנו ממשיכים בתנופת הגדילה כי זו הדרך לתת עוד ועוד שירותי רפואה לתושבים”.
ההחייאה הראשונה
פרופ’ שרר נשוי ואב לשלושה (18,16,6) מתגורר בראשון לציון. הוא גדל בחולון ומגיל צעיר מאוד התנדב במד”א. כבר אז הבין שהוא רוצה להיות רופא. “אני זוכר עד היום את ההחייאה הראשונה שעשיתי לקשיש, עוד לא הייתי בן 15” הוא מספר “לאחר מכן אני זוכר את הפיגועים הקשים בתל אביב, של תחילת שנות ה-90. הניסיון במד”א גרם לי לרצות מאוד להיות רופא”.
מה משך אותך לזה? אלה יכולים להיות מראות קשים לעיכול בגיל צעיר כל כך? “גם אני וגם חבריי עיכלנו את זה היטב, למרות שאתה נחשף מגיל כך כל צעיר לתאונות ומראות קשים. זה עניין של נטייה אישיותית יותר. יש אנשים שלא יכולים לראות דם או פצועים. אז אני טיפלתי במאות, אולי אלפי, פצועים מגיל צעיר. אני רואה בזה גם שליחות וגם סיפוק אדיר. גם היום בתפקידי הניהולי, אבל גם אז. זה נכון שלא תמיד אפשר לעזור לכולם, לפעמים אנחנו מגיעים לטרגדיות, אבל לרוב האנשים כן אפשר. שכאתה רואה מישהו פצוע בשטח ואתה מטפל בו ועוזר לו וזה מקל עליו. זו חוויה נהדרת, שאין שנייה לה בהרגשה. לא הייתי מחליף את המקצוע הזה בעד שום הון שבעולם”.
"אני תומך בטיפול VIP לכולם". ברזילי. צילום: מורן נסים. צילום רפואי, ברזילי
זה בא ממך או מהבית? “אין לי רופאים בבית, זה בא ממני. לא כל הרופאים הם נצר למשפחות רופאים. הייתי נער מתוך עשרות נערים ונערות שהתנדבו, לאחר מכן הייתי גם מדריך שם. זה היה נורמלי בסביבה שבה גדלתי, יש גם היום הרבה מתנדבים צעירים. הבנים שלי, למשל, לא נמשכו. לפחות הגדולים לא. לי זה היה מאוד טבעי, כל אחד ונטיית ליבו”.
ואתה לא דוחף? “לא. אני חושב שכל אחד צריך לעשות מה שגורם לו לסיפוק ואושר בחייו המקצועיים והאישיים”.
הסגן הצעיר ביותר בארץ
המנהל החדש של המרכז הרפואי ‘ברזילי’, בסך הכל בן 46. מיד עם תום לימודיו התיכוניים התקבל לעתודה רפואית ובגיל 18 כבר החל את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת תל אביב. בגיל 24 סיים את לימודיו והתגייס לצה”ל בתור רופא, שם שירת חמש שנים. את הסטאז’ שלו עשה פרופ’ שרר בבית החולים ‘ברזילי’, אי שם בשנת 1999. בהמשך התמחה ברפואה פנימית וכבר בגיל 36 מונה לסגן מנהל בית החולים ‘איכילוב’, הסגן הצעיר ביותר בארץ. “ברזומה שלי אני מכיר את כל הספקטרום של בתי החולים בארץ. אני בוגר אונ’ תל אביב ועברתי סטאז’ בכל בתי החולים במרכז והתמחות ברפואה הפנימית בשיבא. לאחר מכן התמחיתי באיכילוב והייתי איש הנהלה בשני בתי חולים גדולים וטובים במרכז הארץ. את ‘ברזילי’ אני מכיר גם כסטאז’ר. בחמש השנים האחרונות כסגן מנהל בית חולים ועכשיו כמנהל”.
מה אתה זוכר מהסטאז’ של ב’ברזילי’? “זאת הייתה שנה שאני זוכר אותה מאוד-מאוד לטובה. אז ניהל אותו ד”ר שרף, אני לא הייתי בקשר איתו כי הייתי בסך הכל סטאז’ר. היום הוא שונה מאוד ממה שהיה פעם. לא חלמתי אז שאנהל אותו ביום מן הימים, אבל עברו מאז 22 שנה והרבה דברים השתנו. הוא הפך מבית-חולים פריפרי קטן, דל משאבים ולא מוערך, לבית חולים שנחשב גדול, מוביל ברמה ארצית בשירותים רפואיים. מוביל בשירות ובאיכות, עם שם טוב ורמת רפואה טובה. זה הפך להיות בית חולים מודרני. שינוי של 180 מעלות בכל הפרמטרים שלו. הדבר היחיד שלא השתנה אלה האנשים. האנשים שהיו פה אז היו נהדרים וזכרתי את זה. כך גם היום, זה אחד מהדברים שגורמים לי לבוא כל יום עם חיוך לעבודה. יש פה אנשים נפלאים, גם הצוות וגם המטופלים. יש פה משהו באווירה, שהוא כמו משפחה גדולה, בכל העיר הזאת”.
פרופ' יניב שרר מרצה בפני עתודת הסגל הבכיר של שירות המדינה. צילום: אביעוז דוד-דוברות ברזילי
אתה חושב שהעובדה שפרופ’ לוי הוא מנכ”ל משרד הבריאות תסייע לבתי החולים בפריפריה? “אני בטוח שהפריפריה בכלל וגם ‘ברזילי’, מאוד יקרים לליבו של פרופ’ לוי. משרד הבריאות כבר באג’נדה שלו מנסה לצמצם את הפערים בפריפריה כבר מספר שנים. אין ספק, שפרופ’ לוי, שהוא גם רופא וגם מגיע מניהול בית-חולים פה, רק יכול לעשות עוד בכיוון הזה”.
ביום שני האחרון הרכבות חזרו לפעול אחרי השבתה ממושכת של 3 חודשים בגלל משבר הקורונה. נרגשת מהאירוע, נרשמתי מבעוד מועד באתר ותוך פחות מדקה הונפק לי אישור דיגיטלי לרכבת הבוקר לתל אביב. בימים כתיקונם תחנת הרכבת והקרונות עמוסים לעייפה, בעיקר בשעות השיא ובתחנות המרכז. לא הפעם. אמנם עם מסכה על פני אבל הרגשתי נינוחה במרחב שנוצר, גם אנשי צוות התחנה היו חייכנים ונעימים יותר מאי פעם. רכבת ישראל במיטבה אפילו הגיעה בזמנים בדיוק לא אופייני. מודה, אני אוהבת את רכבת הקורונה. התרווחתי לי במושב הכמעט v.i.p שלי בקרון, אוזניות ומצב רוח טוב והופ… השיר הראשון שקפץ לי בפלייליסט הוא “Big Yellow Taxi” של ג’וני מיטשל האגדית.
לרוב כולם מכירים את השיר בשמו העממי או שורת המחץ שלו – “You don't know what you've got till it's gone” – בתרגום חופשי: “אינך יודע/ת מה יש לך עד שהוא איננו”. תזמון מושלם לפילוסופיית רכבות, כי התגעגעתי לנסיעה הזו שעד לא מזמן הייתה מובנת מאליה ובמציאות הנוכחית היא פריבילגיה נפלאה. לפעמים צריך להתגעגע כדי להעריך, ליהנות מהטוב הפשוט לכאורה.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
ביום שלישי כבר הצלחתי להביא את הצוות לישיבת עבודה במרינה באשקלון. קפה, ים ושמש – סטינג מושלם לקבלת החלטות וחשיבה משותפת. אנחנו יעילים לא פחות גם על רקע הכחול הגדול. והנה הים של אשקלון שתמיד נמצא שם בנוף שלי, כבר 38 שנים, נראה לי מרגש ומופלא מאי פעם. ג’וני מיטשל שוב התנגנה לי בראש, יש שירים שהם אוצר נצחי.
ניסיתי להבין את הלך הרוח הרומנטי שדבק בי ובסובבים אותי. כל נותני השירות והעובדים באשר הם, כולנו – אימצנו מעין שמחה נעימה. זה לא מקרי, זה נובע מהכרת הטוב על הזכות לעבוד בתקופה הזו כי גם זה אינו מובן מאליו! במבט מהצד דמיינתי לעצמי איך לכולם מתנגנת בראש המנטרה המיטשלית, החל מהפקח ברכבת ועד למלצר החייכן במרינה.
כנראה שחשיפה מרובה לשמש הופכת אותנו לרומנטיקנים או אופטימיים חסרי תקנה כי ברגע שנכנסתי בחזרה לרכב וחדשות הצהריים הדהדו בחלל המחניק, התעוררתי בבת אחת. מסתבר שדיון ממושך של ועדת הכספים של הכנסת שנמשך יותר מ-3 שעות הצליח לחלץ אישור בקשת משרד ראש הממשלה להחזר מס רטרואקטיבי מקופת המדינה עבור בנימין נתניהו. נוסח החלטת הוועדה מגדיר כי מס הכנסה שהוטל על ראש הממשלה עד 31 בדצמבר 2017, בשל הכנסה שנובעת מתשלומי טובות הנאה הניתנות לו מתוקף תפקידו, יהיה על חשבון אוצר המדינה. הערכת שווי ההטבות הכולל עומד על כמיליון שקלים. כאמור, מדובר בהוצאות מינואר 2009 ועד דצמבר 2017, על מעונו הפרטי של נתניהו בקיסריה.
עיקר העניין בעיניי הוא לא האם נתניהו זכאי או לא להחזר האמור. הדיון צריך לעסוק בתזמון, מודעות, רגישות ומוסר ההנהגה. כל אלה לצערי לוקים בחסר וזה כבר הפך מזמן לכרוניקה של ניתוק מהמציאות, מהכלכלה הקורסת ומאותם מיליון מובטלים. מי אמר ורסאי ולא קיבל? מה אתם בוכים על לחם? תאכלו עוגות! זו התחושה המרירה שהרסה לי את האופוריה של הבוקר, איפה אנחנו ואיפה ג’וני מיטשל. לא התגעגעתי להתנהגות השיטתית הזו שעושה בנו אזרחי המדינה שמות!
הפועל אשקלון כבר ראתה את הדרך לשרוד בליגה. הקבוצה של מוטי איוניר אירחה ביום שני באצטדיון “סלה” את הפועל עפולה. ביום המשחק אשקלון הייתה מדורגת במקום לפני האחרון ועפולה הייתה מדורגת אחרונה. כבר לאחר 23 דקות של כדורגל התוצאה הייתה 2-2, לאחר שאשקלון איבדה פעמיים יתרון. במחצית השנייה איוניר עבר למערך התקפי ושערים של מוסקוביץ’ ונקשרי העלו את הקבוצה ל 4-2. אך למרות שאשקלון הייתה בדרך הבטוחה לניצחון והובילה בהפרש של שני שערים רבע שעה לסיום, פארדו ומוסקוביץ’ רשמו החמצות גדולות לבד מול השוער והאשקלונים הצליחו להשמיט את היתרון המבטיח.
בדקה ה-75 עפולה צימקה את התוצאה ל 4-3 מרגליו של דודו ביטון, מה שהלחיץ את שחקני אשקלון וגרם להם לספוג את השער הרביעי עשר דקות לאחר מכן. בדקה ה-96, הגיע השער החמישי והעניק להפועל עפולה ניצחון דרמטי והזוי לגמרי. הפועל אשקלון רשמה את אחד המחדלים הגדולים ביותר בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות והבטיחה באופן מעשי את ירידתה לליגה א’. בסיום המשחק נרשם עימות מילולי שאף הגיע לפסים פיזיים בין מאמני הקבוצות שלומי דורה ומוטי איוניר, שהיה עצבני בצורה בלתי רגילה.
שחקני הפועל אשקלון. צילום: פבל
בראיון ל “כאן דרום”, המאמן מוטי איוניר מנסה למצוא את הסיבות למחדל, מודה כי הוא די משלים עם הירידה לליגה א’ ותוקף את האוהדים שמבקרים אותו.
מוטי, איך אתה מסכם את המשחק? “עצוב מאוד. זה היה משחק שכבר היה בידיים שלנו, ואולי היה גם מציל לנו את העונה, ולא ידענו לשמור על מה שהיה לנו בידיים. זה מאכזב ועצוב”.
איך הייתם מספיק נאיביים כדי לספוג מהפך כזה? “לפעמים גם למאמן אין תשובות. אני לא השחקנים במגרש, לפעמים אין למאמן את היכולת לשלוט על הכל. כשמגביהים כדור לרחבה שלנו אני לא יכול להתרומם ולנגוח ולהרחיק, אני לא יכול להכניס שער באחד על אחד. יש דברים שאני כבר לא יכול לשלוט עליהם ובאמת שאין לי הסברים. קורה בכדורגל דברים שלפעמים אי אפשר להסביר, מה אפשר לעשות. לפני 10 ימים הובלנו 6 דקות לסוף על נוף הגליל, במשחק שיכלנו להוביל בו גם 2-0, ובסוף נגמר 1-1. במשחק החוץ מול הפועל פתח תקווה הגענו ל-7 מצבים ובסוף הפסדנו מהתקפה וחצי שלהם. ברגע שאתה לא מצליח ליישם את המצבים, אתה משלם מחיר. כנראה שאנחנו לא מספיק טובים, אי אפשר לקבל 5 גולים במשחק כזה שהוא היה משחק על החיים שלנו, המשחק הכי חשוב שלנו העונה”.
האם החיסרון של השוער ליאור חדריאן הפצוע היה אחד הגורמים להפסד לדעתך? “אסור לשכוח שאופק עברי שעמד בשער הוא ילד צעיר וחסר ניסיון. זו העונה הראשונה שלו כשחקן בוגרים. בשבוע שעבר הוא היה טוב בעכו והציל אותנו פעמיים מהפסד ובאנו אל המשחק הזה מאוד בטוחים בו והנה פתאום הוא לא היה טוב. לדעתי אין תירוצים ואין שום דבר – כשקבוצה מובילה בדקה ה-75 בתוצאה 4-2 במשחק הכי חשוב שלה העונה ומאבדת את התוצאה זה מחדל גדול ושילמנו את המחיר. גם עם ליאור חדריאן היינו מפסידים משחקים אז אני לא חושב שאיתו זה לא היה קורה”.
"גם עם חדריאן היינו מפסידים". ליאור חדריאן. צילום: אורי קריספין
מה היו התגובות בחדר ההלבשה להפסד? “שקט. כולם היו בהלם, אני לא חושב שמישהו אתמול עיכל אחרי המשחק את מה שהיה על הדשא. זאת תוצאה מטורפת, גם בלי קשר למאבקי התחתית, כל משחק אחר בליגה הישראלית שמסתיים בתוצאה 5-4 זה דבר נדיר ולא אופייני. האמת שאני חושב שגם היום, יום אחרי המשחק אנחנו עדיין לא מעכלים, גם היום אם אני מנסה לחשוב על דברים שקרו במשחק ולא מאמין”.
אז זהו? השלמתם עם הירידה? “באופן רשמי לא ירדנו ליגה אבל זה ברור שאחרי מה שקרה מול עפולה הסיכויים שלנו לשרוד שואפים לאפס. אנחנו צריכים פה שלושה ניסים במכה אחת כדי להישאר. אם היינו מתארחים בלוד במצב אחר, אחרי ניצחון מול עפולה אני מאמין שהיינו מנצחים אותם”.
"לא בן אדם בשבילי". שלומי דורה. צילום: לירון מולדובן, דוברות הפועל אשקלון
בסיום המשחק נקלעת לעימות מילולי שאף הגיע לפסים פיזיים עם מאמן הקבוצה היריבה, שלומי דורה. ספר מה היה שם. “ירדתי מהמגרש במטרה לרדת בשקט בלי עימותים עם אף אחד ולא ראיתי ששלומי דורה בא ללחוץ לי את היד. לפי מה שהבנתי אחר כך הוא בא ללחוץ לי את היד וכנראה עשה זאת בצורה מזלזלת ולועגת לא באמת הגיע כדי ללחוץ את היד בצורה אמיתית. אני לא שמתי לב שהוא בא ללחוץ לי את היד והמשכתי ללכת וכנראה הוא חשב שאני לא לוחץ לו את היד בכוונה, מה שלא היה נכון. הוא התעצבן בעקבות כך וכשהמשכתי ללכת שמעתי אותו מקלל אותי בצורה מאוד מכוערת, כאן בעצם התעצבנתי. אני מעל 40 שנה בכדורגל הישראלי ומעולם לא נתקלתי בהתנהגות כל כך מבישה של מאמן, פשוט בושה וחרפה, אין לי מילים”. הוא הגיע לחדר ההלבשה אחר כך כדי לבקש סליחה ואתה דחית את ההתנצלות שלו.
“אני לא צריך התנצלויות מאדם כזה, בן אדם שמדבר בצורה שהוא דיבר לא קיים בשבילי. יש מינימום של התנהגות של בני אדם, מי שלא יודע להתנהג כך הוא לא בן אדם בשבילי”.
"אני מתעצבן יותר מדי". איוניר. צילום פבל
במהלך המשחקים אתה עצבני מאוד ומעיר לשופטים לא פעם ולא פעמיים, אתמול גם ראית כרטיס צהוב בעקבות כך. “אתה רואה אותי עכשיו רגוע, יחסית, פעם הייתי הרבה יותר עצבני. השופט אתמול היה חלש לדעתי אבל אני ממש לא חושב שהפסדנו בגללו. שיחקנו בעכו לפני שבוע ולא הערתי לשופט הערה אחת. אני לא המאמן היחיד שמעיר לשופטים, מעבר לזה, אני מסכים שלפעמים אני מתעצבן יותר מדי וכל אחד צריך לשנות בעצמו דברים שהם לא טובים. אולי בגלל המצב של הקבוצה והלחץ והרצון להצליח להשאיר את הקבוצה בליגה אז רמת העצבים עולה, בטח כשאתה מרגיש כשהשחקנים שלך עושים טעויות שיעלו לנו ביוקר במשך, אז ברור שאני מתעצבן. לדוגמא נגד עפולה כשהובלנו 4-2 דור מוסקוביץ היה חייב לעשות 5-2 ולגמור את המשחק אבל בעט החוצה לבד מול השוער. אתה יכול לשאול את הצוות המקצועי שהיו לידי בספסל שאחרי ההחמצה הזאת של מוסקוביץ’ התעצבנתי ממש והם אמרו לי: ‘מוטי תירגע כבר 4-2 מה אתה מתעצבן’, אבל אמרתי להם בתגובה: ‘אתם לא מבינים שאתה לא עושה 5-2 בסוף גם על 4-2 אתה משלם את המחיר’. ידעתי שבכל רגע שאנחנו לא מכריעים את המשחק זה יכול לעלות לנו ביוקר. לקבוצה כמו עפולה שכבר על סף ירידת ליגה כבר אין מה להפסיד. כשהם היו בפיגור 4-2 הם זרקו 7 חלוצים אל המגרש, כבר לא היה להם מה להפסיד ולכן לא אכפת להם להפסיד 7-2 או 4-2. זה המצב הכי מסוכן, יש לי כל כך הרבה ניסיון ואני יודע איפה משלמים על טעויות”.
אלוהים מורה את משה לדבר אל הסלע ולהוציא מים, משה מכה בסלע, אלוהים גוזר על משה ואהרן: "לא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". אי מילוי ההוראה מביא לעונש חמור. מה הביא את משה לחרוג מההנחיה? קשיי הדיבור שלו? הצורך בנס ראווה מוחשי ומרשים? מדוע טעה ונענש קשות? לא נדע. אהבתי לקרוא פרשנות מיוחדת בסוגיה זו – לכל אדם יש סלע בליבו. לפעמים אנו קשוחים כאבן. אלוהים למעשה אומר מעיר למשה: אם היית מדבר אל הסלע, היית יוצר כוח בבריאה, שכשמדברים ללב אבן או סלע הוא משתנה, ולא היה צריך להכותו כדי שייתן את מימיו. יכולת לגרום לנו ללמוד מהאבן, להיות קשובים לקולו של הבורא, גם בלי מכות. זאת ועוד, יש בכולנו, את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום. האדם הינו יצור שכולל בתוכו את כל תכונות היקום. צריך רק למצוא את הרגע את המתג, וללחוץ… למשה רבינו ניתנה אפשרות זו, משה איבד אותה ועל כך הוא נענש.
ומכאן לסיפור פרה אדומה העוסק בהלכות טומאת מת. טומאת מת היא טומאה מיוחדת. למעשה הצורך בפסק זמן בין הנגיעה במת והטיפול בו ובין החזרה לחיים הוא נפשי-רוחני. סמואל הנמן המציא את ההומאופתיה אולם, כמו בהרבה דברים בתורה, ניצני ההומאופתיה מופיעים בפרשת השבוע.
ממציא ההומאופתיה חשב שאם לוקחים חומר הגורם למחלה בגוף האדם, מדללים אותו במים פעם אחר פעם, ונותנים מהם לחולה באותה מחלה – הוא מבריא. הריפוי אינו פיזיולוגי – אלא ברמה הרוחנית אנרגטית. כמובן ששיטה זו לא ניתנת להוכחה מדעית וגם אי אפשר לסתור אותה, אבל פרה אדומה היא מעין הומאופתיה.
אייל חסאן. צילום: פבל
הפרה האומללה נשרפת כליל מחוץ למחנה. אפרה המעורב באזוב ועוד, נאסף למקום טהור, מחוץ למחנה. הנטמא למת מיטהר על ידי מים המעורבים במעט מהאפר. האם יש הגיון מדעי שמים המעורבים באפר פרה מטהרים? לא ולא. האם כך קובעת התורה? כן וכן. הנה כי כן פרה אדומה היא בעצם הומאופתיה בת אלפי שנים.
רוב הפרשנים אינם מבינים מדוע דווקא אפרה של פרה אדומה מטהר. אך יש הקושרים זאת לחטא העגל: מה שגרם לעם כולו לחטוא ולהגיע לסכנת מוות (כי ה' רצה להשמיד את העם החוטא, וחזר בו רק לאחר תחנוני משה), הוא מה שיגרום לכל אחד מהעם להיפרד ממתיו ולחזור לחברת החיים.
ומכאן לסיפור נחש הנחושת – המשנה במסכת ראש השנה שואלת על עצירת מגפת הנחשים באמצעות נחש הנחושת של משה: בני ישראל חטאו, האל שלח נחשים שהרגו בהם, משה (כרגיל) זעק אל ה' וסנגר על העם והאל ביקש ממנו לבנות נחש וכל מי שיביט בנחש יירפא ויינצל, וכך היה. הזוי? אולי. אבל המשנה מסבירה בפשטות: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים". כלומר המבט למעלה והפנייה לאל הם הריפוי – לא הנחש שהיה בעצם פסל.
ונניח שפסל… נחש? דווקא הוא הארור מכל הבהמה ומכל חיית השדה? דווקא הוא יושיע הפעם? מקור החטא הוא מקור הגאולה – איך יכול להיות? ראוי לחבר בין התופעות "העל טבעיות האלו" מי פרה אדומה המטהרים, נחש נחושת שמרפא, באר מים שלפי המסורת מרפאה את הנפש ומחברת את הכל לאמונה בקב"ה יתברך לתובנה אחידה.
הנסים הללו מזכירים את סיפורי הנסים הרבים המיוחסים לרב המקובל הבבא סאלי זיע"א. לאחר מותו נכתבו מאות רבות של עדויות על מופתים שחולל הרב, שבאמצעותם הבריא חולים והושיע אנשים ממצוקות קשות ומגוונות. היחס של חלק מישראל לסיפורים אלה ולרב, היה לעתים מלעיג, בגלל התופעה שנראתה "חסרת היגיון".
מלבד העובדה שרבים מאמינים לעדויות, רבים מאמינים באמונה ובכוונה שבכל מהלך: אין בכוחם של מים מבקבוק שבירך הבבא סאלי לרפא, כמו שאין בכוחו של נחש נחושת לרפא, כמו שאין בכוחה של באר מרים ומימיה לרפא, כמו שאין בכוחם של מי פרה אדומה לטהר טמאים: אלה משמשים מתווכים לאמונה. ולכן רבים סבורים כי משה רבנו, מרים הנביאה ולהבדיל הבבא סאלי משמשים מתווכים נצרכים לאמונה של האדם באלוהים מושיעו, וכוחם היה "לחבר" את המאמין אליו לחבר, לתווך ולסייע.
הצלם המיתולוגי, גד פרטוק, כבר בן 90. בן 89 ושלושה חודשים, אם תרצו לדייק, אבל הוא דווקא מעדיף לעגל את גילו כלפיי מעלה. גאה בכל שנה ושנה בחייו המרתקים. “90 כבר עושה רושם קצת אחר, יותר רציני”, הוא מתבדח.
הריאיון הזה איתו נקבע לשעה 19:00 בדיוק, שעה וחצי אחר כך הוא איחל ‘לילה טוב’. “20:30 זאת השעה שבה אני הולך לישון ויהיה מה”, הוא הסביר. אם תשאלו אותו זה הסוד לחיים ארוכים ובריאים, שגרת יום מוקפדת מאוד ופעילות גופנית, כן גם בגיל 90. הוא מתעורר בכל יום בשעה 5 בבוקר ויוצא לשחות בקאנטרי בשכונת ‘אפרידר’ בעיר, אותו הוא פוקד בוקר-בוקר ב-30 השנים האחרונות. ארבעה ימים בשבוע הוא מגיע לבית הקשישים בבת-הדר ומבלה שם חצי יום. ב-18 השנים האחרונות הוא גם מתנדב פעמיים בשבוע במחלקת פנימית ה’ בבית החולים ‘ברזילי’. בשאר הזמן הוא מטייל, נפגש עם משפחה וחברים, כותב וכן, עדיין מצלם.
"על החיוך שלי אני תמיד שומר". פרטוק. צילום: מורן ניסים
כך נראים החיים שלו כבר שנים רבות, אולם נגיף הקורונה שיבש גם אותם. “ב-8 במרץ הגעתי להתנדב במחלקה כרגיל ופתאום אמרו לי ללכת הביתה כי יש איזו מחלה ורוצים לשמור עליי. זה היה ממש בהתחלה של הקורונה אז לא ממש הבנתי מה קרה. הסבירו לי שמסוכן לי להיות בבית החולים בגלל הנגיף, אז אפילו עוד לא ידענו את שמו. ביקשו שלא אגיע למחלקה עד להודעה החדשה. הגעתי הביתה, הסתכלתי בשעון והשעה הייתה 11 בדיוק. אני לא אשכח את התאריך הזה ואת היום זה, שאחריו לא יצאתי מהבית במשך חודשיים ושלושה שבועות בדיוק”. לפני שבועיים הוא סוף-סוף חזר גם לבריכה. “ואז, כמו שאומרים, ‘חזר לי החיוך’, למרות שזה לא מדויק כי על החיוך שלי אני תמיד שומר, גם בתקופות קשות. אבל הבריכה מחזירה אותי לחיים והשחייה הופכת אותי לאדם אחר לגמרי, אחריה אני מרגיש מצוין. בגילנו אסור לוותר, צריך כל הזמן להפעיל את הראש והגוף ולהיות בתנועה”.
לבית החולים הוא עדיין לא הורשה לחזור, אבל מחכה לזה בקוצר רוח. “אני מבין את הבעייתיות שיש בזה ולכן מקבל ומחכה בסבלנות. אמרו לי שברגע שזה יתאפשר אני אהיה הראשון שיקראו לו”. ההתנדבות הזאת ממלאה אותו וגורמת לו סיפוק אדיר כבר קרוב ל-20 שנה. יש לו שלל סיפורים על השעות הארוכות שבילה בבית החולים, שימח חולים, עזר להם בהליכים בירוקרטיים, דאג לפינוקים עבור החיילים הפצועים מסבבי הלחימה השונים או אפילו סתם יש ליד חולה והיוו עבורו אוזן קשבת.
גד פרטוק. צילום: ארז מנשה
אבל סיפור אחד מלווה אותו עד היום וממחיש, אולי יותר מכל, מהי ההתנדבות הזאת עבורו. “מילאתי טפסים עבור אדם מבוגר שהיה מאושפז ושאלתי אותו היכן נולד”, מספר פרטוק, “הוא אמר שנולד בהונגריה ומיד שאלתי אם הוא ניצול שואה. כבר לפי המבט שלו הבנתי שאין לו מושג על מה אני מדבר, אז חשבתי שאולי הוא מבולבל קצת והסברתי לו. מסתבר שבאמת לא היה לו מושג שיש הגדרה כזאת ובוודאי שהוא לא מקבל סיוע כניצול. ציינתי בהערות של המסמך שככל הנראה מדובר בניצול שואה, שנפל בין הכיסאות, וביקשתי שיבדקו את זה”. פרטוק מסר את הטפסים ושכח לגמרי מהמקרה. כארבעה חודשים לאחר מכן הוזמנו כל המתנדבים לאירוע מיוחד שנערך עבורם. במהלך הכנס הוזמן פרטוק לבמה כשעל המסך הוקרן לנוכחים הטופס המדובר עם ההערה. אז גם בישרו לו שאכן מדובר בניצול שואה, שקיבל רטרואקטיבית את הסיוע הכלכלי שהגיע לו בתור ניצול שואה ויקבל מעתה גם קצבה חודשית. “זה שימח וריגש אותי מאוד ואני תמיד אומר שבשביל זה שווה להמשיך להתנדב, אפילו אם הצלחת לעזור לאדם אחד בלבד”.
הגרמנים בבית
הוא נולד בתוניסיה בשנת 1931, בשם חמאייס פרטוק, הרביעי במשפחה של שישה בנים. עד גיל 9 חיה המשפחה בעיר נאבל שהייתה תחת משטר צרפתי, אולם אז החל השלטון להתנכל למשפחות יהודיות וגם אביו, שהיה ראש הקהילה היהודית בעיר, נכנס למעצר למספר ימים. משם עברו לעיר אחרת וחיו חיים שקטים ורגועים על שפת הים, אולם אז פקד את המשפחה אסון גדול, כשאימו הלכה לפתע לעולמה כשהיא בת 37 בלבד. “לא ידעתי ממה היא נפטרה. בדיעבד הבנתי שהיה זה כנראה סיבוך של תחילת הריון. משהו שהיום היו פותרים בקלות”, מספר גד, “אחרי תקופה מסוימת אבא הכיר את מרים והתחתן איתה. אבא היה אדם מאמין מאוד. אני לא קורא לזה ‘דתי’ כי פה בארץ המילה הזאת מקבלת קונוטציה קצת אחרת. הוא היה איש מאמין שגם עבד קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה. הוא היה סוחר בדים, שסיפק לחנויות ומצבנו הכלכלי היה די טוב”.
הטוב הזה עליו מספר פרטוק נמשך תקופה קצרה מאוד, אז פלשו הגרמנים לתוניסיה והקימו מפקדות בערים השונות. אחת מהן הייתה בסמוך לבית משפחת פרטוק. תוך זמן קצר נעלם אבי המשפחה ולאחר מכן נעלמו בזה אחר זה גם שלושת אליו הגדולים. “לא הבנתי מה קורה, הייתי בן 11 וראיתי רק פטרולים של הגרמנים מסביב לבית שלנו. אבא ואחים שלי נעלמו בזה אחר זה, אבל לא שאלתי שאלות”.
"גיל 90 כבר עושה רושם קצת אחר". פרטוק. צילום: מורן ניסים
כיוון שנשאר לבד עם אשתו השנייה של אביו ושני אחיו הקטנים, הבין גד במהירות שעליו לתפוס כעת את תפקיד המבוגר האחראי ולדאוג למשפחה. הוא היה מתחפש לילד ערבי ויוצא מידי יום לחפש אוכל עבור אחיו. “מרים הייתה מלבישה עליי את הג’לביה והייתי מדבר רק ערבית. ידעתי שאסור לי להוציא מילה בעברית. הייתי מביא כל מה שהיה אפשר, ואפילו מפירורי לחם שהיו משאירים ליד המאפייה לחתולים מרים הייתה מכינה תענוג של מרק. בכל יום היו באים אלינו הגרמנים, הופכים את הבית, מחפשים את אבי ואחיי ולוקחים את הכסף והזהב של מרים. היא נתנה להם הכל, רק כדי שלא יגעו בנו, הילדים. עברנו תקופה איומה של שנתיים. עד שבוקר אחד הכל נגמר ופתאום אבא הופיע בבית ואחרי זמן מה חזרו גם האחים שלי. ושוב, לא שאלתי שאלות ולא ידעתי איפה הם היו. היה לי כבוד גדול לאבא, את אבא לא שואלים שאלות, זה לא מקובל. עד שערב שבת אחד, אחרי שאבא חזר מבית הכנסת שר ושמח לכבוד השבת, העזתי לשאול אותו אם הוא היה אצל הגרמנים. ואז הוא סיפר שכל הזמן הזה הוא חי בשכנות אלינו, כשהוא מחופש לסוחר בדים ערבי. כשהבין שגם אחיי הגדולים בסכנה לקח אותם אחד אחד והסתיר אצלנו.
מרים, כמובן, ידעה הכל. הוא סיפר שעקב אחרינו יום-יום ולא פספס אפילו יום אחד בחיים שלנו. בשנים האחרונות יש יותר ויותר מודעות לשואת יהודי תוניסיה, אבל בעבר זה פחות דובר. אני בעצמי משתתף בכל שנה בפרויקט ‘זיכרון בסלון’, ומספר על כל מה שעברנו במלחמה ההיא, שבה נהרגו הרבה מאות יהודים”.
בתום המלחמה החליט אביו של גד לשים את הפרק הקשה מאחוריהם ובני המשפחה עברו להתגורר בתוניס הבירה. היה זה בית רחב ידיים, כשבקומה התחתונה שלו היו חנויות הבדים של אביו, שהעסיקו עובדים יהודים. שם גם נולדו להם עוד שלושה ילדים. “בהגדרה הם נקראים חצאי-אחים שלי, אבל הם אחים שלי לכל דבר. אנחנו בקשר בלתי מנותק עד עצם היום הזה” אומר גד. האב החליט שזה זמן טוב לגשר על הפער הלימודי של ילדיו, שנוצר בעקבות המלחמה. המצב הכלכלי הטוב אפשר לימודים ומורים פרטיים, הוא גם דאג שכולם ילמדו מקצוע. גד, שנקרא עד אז חמאייס, שינה את שמו למרסל ובחר ללמוד חייטות. “אבא תמיד נהג לצטט פתגם בערבית שאמר ‘אדם בלי מקצוע הוא אדם אבוד’. לכן היה לו חשוב שנשלב לימודים עיוניים עם מקצועיים”.
באחד מערבי השבת נפגש פרטוק עם מוריס השכן, שהיה בן גילו, בבית הכנסת. הייתה זו פגישה ששינתה את חייו לעד. “הוא סיפר לי שיש קבוצה של צעירים יהודים, שנפגשים בכל שבת בפארק גדול, שהיה מרוחק מאוד מביתנו, והזמין אותי להצטרף למפגש הזה, שנערך יום למחרת. כשהגיעו למקום גילו קבוצות-קבוצות של צעירים יהודים. קבוצה אחת, ששרה ורקדה, משכה אותם יותר מכל. התברר שהייתה זאת קבוצה של ‘השומר הצעיר’, אותה ליווה מדריך שנשלח במיוחד מישראל. מאותו היום הפכו השניים לחלק בלתי נפרד מהקבוצה ומפגשיה. ההצעה לעלות לארץ ישראל לא איחרה להגיע, אביו חתם על אישורי העלייה ותוך פחות משבוע כבר עלה גד על האונייה בדרך לעיר מרסיי שבצרפת.
האכזבה מהקיבוץ
הוא שינה את שמו לגד ועלה לישראל בסוף 1947, על סירת דייג קטנה, בהפלגה שנמשכה 16 ימים. בתום מסע מפרך הועבר, יחד עם עולים נוספים, באישון לילה ובתום נסיעה ארוכה לצריף קטן, בו העביר את הלילה הראשון שלו בארץ הקודש. בבוקר הוא פקח את עיניו והבין שנמצא בקיבוץ ‘בית זרע’ בעמק הירדן, שם הוא גם הכיר את מונה ז”ל, שהפכה לימים לרעייתו ואם ילדיו. גם היא עלתה ארצה מתוניסיה, כשנה אחרי עלייתו, והגיעה לקיבוץ. “ישבתי עם כמה חבר’ה וכולם מיד שמו לב אליה. בחורה יפה מאוד, בת 19, עם שיער ארוך עד הטוסיק. התערבנו מי יזכה בליבה. כבר באותו היום הזמנתי אותה לטייל בקיבוץ לפני ארוחת הערב ומאז לא נפרדנו. אני זכיתי. זכיתי ברעייה נהדרת, חברה לחיים ואמא לתפארת. אין ולא תהיה אישה כמוה”.
"לא התגברתי על המוות שלה". גד עם מונה ז"ל. תמונה מהאלבום המשפחתי
בשנת 1950 נשלח גד עם עוד מספר חברים לדרום הרחוק, כדי להקים את קיבוץ כרמיה, הסמוך לאשקלון. תוך זמן קצר הצטרפו חברים נוספים והטקס הרשמי של חניכת הקיבוץ נערך ב-20 באפריל של אותה השנה. גד ומונה הפכו לחברי קיבוץ, שם נולדו להם שלושה ילדים. היא עבדה כמטפלת בבית הילדים והוא עסק בגידול בננות ובחקלאות. באותן השנים התחילה אצלו גם האהבה לצילום, לגמרי במקרה אחרי שאחד החברים השאיר מצלמה במזכירות הקיבוץ ופרטוק, לאחר שביקש רשות, החל לעשות בה שימוש. “התחלתי בזה שצילמתי את בני הבכור שנולד אז ולאט לאט התחלתי לצלם גם אירועים של הקיבוץ וכך הפכתי לצלם הבלתי רשמי של קיבוץ כרמיה”. הוא התאהב בתחום והחליט גם ללמוד לפתח תמונות.
לאחר כעשר שנים של מגורים בקיבוץ נתקל גד במקרה במודעה בעיתון, שבישרה על פתיחת קורס צילום של השומר הצעיר. הוא ביקש ממזכירות הקיבוץ לצאת לקורס ונערכה על כך הצבעה של וועד החברים. “30 חברים היו בעד ו-31 התנגדו, הבקשה נדחתה. הייתי בשוק חיי. ישבתי שם, ליד מונה, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. בסיום ההצבעה ביקשתי להגיד מספר מילים ובצורה הכי ספונטנית קמתי ואמרתי ארבע מילים ‘שלום חברים, אני עוזב’. ניסו לשכנע אותי להישאר, אבל אני כבר קיבלתי החלטה באותו הרגע”.
עם הרב שרביט על הטוסטוס
כבר למחרת הוא נסע לאשקלון הסמוכה וזמן קצר אחר כך קיבל הצעה לעבוד בבית החולים בתור איש מנהלה. הוא מספר כי היו אז רק שתי מחלקות בבית החולים, ילדים ויולדות. הוא נפעם מהנשים הצעירות שפקדו את בית החולים ויצאו ממנו כעבור מספר ימים עם הרך הנולד.
באחד הימים החליט להביא איתו לעבודה את המצלמה ולתעד את הרגעים המרגשים הללו. “לא היה תינוק שנולד בשנת 1960 בבית החולים שלא תועד על ידי”, הוא מספר. בתום מספר חודשים נקרא גד להנהלה ונאמר לו שעל פי התקנון אינו יכול לעבוד בשתי עבודות. “נאמר לי שאני צריך להחליט. באותו הרגע, בלי לחשוב בכלל, אמרתי שאני בוחר להיות צלם וזהו”, מספר פרטוק.
הוא החל לצלם בקצב והעבודות זרמו ללא הפסקה, כיוון שהיה גם הצלם היחיד בעיר באותה תקופה. כשנה לאחר מכן החל להיבנות בניין העירייה וגד רכש חנות קטנה בקומה התחתונה וב-1961 נפתח “פוטו גד” האגדי. גד ומונה עבדו בו, הדלפק היה אוסף של ארגזים ישנים וחדר החושך הוקם יש מאין. “רכשתי ידע רב, אבל למדתי תוך כדי תנועה. אין כמו ידע שנרכש תוך כדי הניסיון והעבודה במקצוע, שום ספר או קורס לא יכול להחליף את זה. הייתי מפתח תמונות ועבורי כל תמונה הייתה שווה זהב. בכל פעם שראיתי את הדמות מתחילה להופיע לאט-לאט על הדף הייתי נדהם. זאת חוויה בלתי רגילה והתרגשות עצומה. חוויתי את הרגע הזה מיליוני פעמים ובכל פעם התרגשתי מחדש כמו ילד”.
גד פרטוק בחנות הפוטו שלו. תמונה מהאלבום המשפחתי
מהר מאוד העסק הלך והתפתח וגד הוזמן לצלם בכל האירועים בעיר. לא היה אירוע שהתקיים ללא ‘פוטו גד’. הוא היה נוסע ברחבי העיר על הטוסטוס שלו ועובר מאירוע לאירוע, לעיתים אפילו מספר אירועים ביום. ברוב הפעמים מי שישב מאחוריו היה רב העיר יוסף שרביט ז”ל, שחיתן את כל הזוגות בעיר באותה התקופה. “אני פניתי אליו בהצעה שיצטרף אליי, אחרי שראיתי שאנחנו נמצאים באותם אירועים כל הזמן. אז לא היו רכבים פרטיים בכלל והוא לא ניחש שאני מציע לו טרמפ על טוסטוס, אבל הסכים בשמחה להצטרף אליי. וככה היינו רוכבים יחד, עוברים מאירוע לאירוע בכבישים ריקים ממכוניות. הייתי מלך הכביש, אני והטוסטוס שלי”, הוא צוחק.
“לא התגברתי על המוות שלה”
במשך שנים ארוכות מאוד הוא היה גם המלך הבלתי מעורער של תחום צילום האירועים בעיר. השנים עשו את שלהם ובתחילת שנות ה-90 הוא פינה את מקומו בפוטו לבנו הקטן, שחשב לרשת את דרכו. אולם המהלך לא צלח. מתוך קושי רב להיפרד מהחנות שלו החליט גד להשכיר את הסטודיו לצלם אחר, אולם גם זה לא החזיק מעמד. וכך, בלב כבד מאוד-מאוד, הוא מכר את הציוד במכירת חיסול והשכיר את החנות ריקה. 20 שנה חלפו מאז, ועד היום כשהוא נזכר באותם רגעים בהם נאלץ לסגור את מפעל חייו, הוא מוחה דמעה. “אני אדם שמח, עושה הכל ממקום טוב של שמחה ואופטימיות. אבל יש רגעים שבהם גם האופטימיים נשברים. זה היה אחד מהם, אבל שמתי את זה כבר בעבר הרחוק. אבל שום דבר ואף כאב, לא משתווה לכאב ולקושי העצום שחוויתי כשרעייתי האהובה מונה הלכה לעולמה”, הוא משתף.
היה זה לפני תשע שנים ומונה נפטרה כתוצאה ממחלת ריאות קשה, ממנה סבלה תקופה ארוכה לפני פטירתה. ערב לפני עוד הספיקה לבקש מגד לקנות סולת ולהכין את כל המצרכים לקראת הבישולים של שישי בבוקר. “בלילה היא התעוררה וביקשה מים קרים. היא עוד הספיקה ללגום מעט ולהגיד לי ‘תודה’ וזהו. ככה איבדתי את רעייתי האהובה, שהלכה לי בידיים. עוד הספקתי להזעיק עזרה ולהודיע לבנים, אבל היא הגיעה לבית החולים במצב שרק המכונות החזיקו אותה. הילדים הספיקו להגיע ולהיפרד וזהו. מאות אנשים הגיעו ללוות אותה ואני עד היום לא התגברתי על המוות שלה. לא יכול לקבל את זה, לעולם לא. היא איתי עד יום מותי וגם אחריו נמשיך להיות ביחד. קניתי חלקת קבר ליד, ליד האישה והרעייה הטובה שלי”.
גד פרטוק. צילום: מורן ניסים
62 שנה הם חיו ביחד. מאז שנפטרה החל גד לפתע לכתוב. הוא מצא פורקן ושחרור בכתיבה והוציא אפילו ספר שמספר על חייהם יחד. בימים אלה הוא כותב ספר שני, שגם הוא יהיה אוטוביוגרפי ויספר על חייו. מלבד הספר הוא כותב גם יומן אישי. “זה גורם לי להתרוממות רוח. אני כבר לא יכול לעבוד בגינה ולעדור ולסדר כמו שתמיד אהבתי, אז אני כותב”. הוא גם עדיין מצלם, בעיקר במועדון הקשישים אליו הוא מגיע ובטיולים היומיים שלו לאורך הטיילת היפה של אשקלון.
את מצלמת הפילם הישנה שלו כבר מזמן החליפה מצלמה דיגיטלית מתקדמת, אבל זה לגמרי דומה עבורו. “אני לא אוהב את זה כל כך, אבל מה לעשות? העולם מתקדם ומתפתח ואני יחד איתו. הייתי רוצה להישאר עם הפילם, אבל כבר אי אפשר היה להמשיך לעבוד איתם. היום גם כל אחד שיש לו פלאפון עם מצלמה הופך להיות צלם. אבל זה לא ככה, זה מקצוע שבא מהלב. אני רואה היום צלמים בחתונות, מצלמים אלפי תמונות, מהם בוחרים כמה בודדות וזהו הכרטיס נמחק. כשאני צילמתי הייתי צריך לחשוב 100 פעם לפני כל לחיצה, הייתי חייב שכל תמונה תהיה בדיוק ה-תמונה כי לא הייתה דרך חזרה. היום הכל השתנה”.
השבוע יצאו 60 נערות מ'פנימיית עדן' למסע מחאה בן שבוע תחת הכותרת "לשים סוף להטרדה". לאורך המסע, יצאו הנערות בקריאה לציבור ולרשויות לפעול להפסקת תופעת ההטרדות המיניות.
נערות פנימיית עדן יצאו למחות על ההטרדות המיניות.
במסגרת המסע מחו הנערות במספר מוקדים בארץ, צעדו ברחובות, תלו והניפו שלטים ופגשו נערות נפגעות טראומה נוספות.
הנערות הפעילו דוכנים וערכו אירועי הסברה וסקרים להעלאת המודעות של התופעה בחברה שמטרתם ניפוץ התפיסות השגויות ביחס לפגיעות מיניות. המסע היווה נקודת שיא בתהליך הטיפולי והחינוכי של הנערות ב'עדן' והגשמה של הערכים אותן מבקשת העמותה להנחיל לנערות ולהפיץ לציבור הרחב.
בעקבות חשד לחשיפה לנגיף הקורונה בקרב מורה מהצוות החינוכי בבית הספר "מוריה" וכפעולת מנע, הוחלט על סגירת בית הספר מחר, יום שישי, עד לסיום הבירור וקבלת הנחיות נוספות ממשרד הבריאות. בימים אלה שוהה בית הספר במבנה חלופי בשל עבודות שיפוץ.
בהתאם לכך, התלמידים והצוותים החינוכיים ישהו בבידוד עד לעדכון אחר. במוצאי שבת תתקיים הערכת מצב נוספת ועדכונים יימסרו בהתאם לכך.
חיטוי בגני הילדים. צילום: דוברות עיריית אשקלון
בתוך כך, משחק הכדורגל שהיה אמור להתקיים היום בין בני לוד להפועל אשקלון בשעה 20:00 בוטל בשל חשיפה של שחקני בני לוד לנהג אוטובוס שאובחן חיובי לקורונה.
מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה הגישה לפני זמן קצר כתב אישום לבית משפט השלום באשקלון נגד צבי סבג, בן 57 מאשקלון, בגין איומים על ראש הממשלה, בנימין נתניהו; אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו ובנם, יאיר נתניהו.
פרופיל הפייסבוק של סבג
על פי כתב האישום, שהוגש על ידי עו"ד אלכסנדרה קרא, ב- 4.11.2019 יצר סבג חשבון משתמש בפייסבוק בשם "צביקה סבג". הוא הצמיד תמונת פרופיל לחשבון שיצר – ציור של ראש הממשלה עם חבל תליה לצווארו. תחת הקטגוריה "אודות" בעמוד הפרופיל שלו הוא כתב: "שונא שנאת מוות את בנימין שרה ויאיר נתניהו ואת כל מי שמשתף איתם פעולה".
הפוסט המסית
בהמשך אותו יום, הוא פרסם בפייסבוק את המלל הבא: "משטרת ישראל. תתכוננו לכוון את התנועה להלוויות של בנימין שרה ויאיר נתניהו. תודה".
הוזלה נוספת בקייטנות הקיץ בגני הילדים ובתי הספר באשקלון: תושבים רבים בעיר טענו כי מחירי הקייטנות מעט גבוהים וכי על העירייה להגדיל את הסבסוד. בחלק מבתי הספר אף היה רישום נוסף לצהרונים להם התבקשו ההורים להוסיף עוד 575 ש"ח.
בעירייה הודיעו כעת כי התקיימה פנייה של ראש העירייה לאגף התקציבים לאתר מקורות תקציביים נוספים שבאמצעותם ניתן יהיה לסבסד עוד יותר את הקייטנות העירוניות. לאור זאת הוחלט על הוזלה של 200 שקלים בצהרונים בגנים ובתי הספר, כך שהורים שיהיו מעוניינים בהארכת הקייטנה מהשעה 13:00 ועד 16:30 ישלמו 375 שקלים בלבד.
עלות הקייטנה עד השעה 13:00 היא 360 שקלים (בהתאם למתווה משרד החינוך בנוגע לערים באשכול סוציואקונומי 5).
צהרון בגן ילדים. צילום: תומר אפלבאום-באובאו
ראש העירייה, תומר גלאם: "שמח להביא בשורה חשובה להורים בעקבות פניות רבות אליי בנושא: קייטנות הקיץ בגני הילדים ובתי הספר במסגרות הצהרונים יוזלו ב-200 שקלים נוספים.
״ההוזלה הנוספת נובעת מפנייה שלי לאנשי אגף התקציבים בעירייה לאתר מקורות תקציביים שיאפשרו את המהלך להשגת המחיר המיוחד הזה. נמשיך לפעול בכל דרך אפשרית כדי להקל עליכם בתקופה קשה זו, שכולנו עוד מתמודדים עם ההשלכות שלה.
"אני רוצה להודות לסגנית ראש העיר הממונה על החינוך הבלתי פורמאלי, מיריי אלטיט ולגורמי המקצוע על העבודה המאומצת להשגת המטרה ולפורום ההורים העירוני על שיתוף הפעולה. שתהיה לכולנו חופשה נעימה ובטוחה".
כמו כן, נעשתה פנייה מטעם העירייה למשרד החינוך, לספק ארוחת בוקר לילדי הקייטנה בגנים על ידי העירייה אך הדבר לא אושר. נזכיר כי מדובר בהנחיית משרדי הבריאות והחינוך על רקע תקופת הקורונה.
בהתאם לכל אלו ובעקבות הביקוש הרב, הרישום יימשך עד ליום ראשון הקרוב, 28.06, באתר החברה העירונית או במוקדי הרישום עד לשעה 20:00. הרישום יתקיים גם מחר, יום שישי בין השעות 09:00 ל-12:00. לידיעתכם, יוצבו סדרנים במקום לשמירה על הנחיות התו הסגול ושמירה על מרחק בין הנרשמים. קישור ישיר לרישום > https://h5a.info-cloud.co.il:1443/?p=zIEhPO1oCtyTKVAWvST1gA1tOC/Qmhp1t3fb9gkJ1Mc=
הורים שכבר נרשמו ושילמו > באמצעות כרטיס אשראי – התעריף החדש יתעדכן באופן אוטומטי; הורים ששילמו באמצעות מזומן או המחאה – יוכלו לבחור בין קבלת זיכוי בחודש יולי או זיכוי על חשבון צהרוני חודש ספטמבר הקרוב.
