השבוע עם ציון ל”ג בעומר, שוב קיבלנו מבט חטוף מהעבר להווה וגילינו שכל הסימנים היו שם אבל אנחנו אלו שגרועים בלפרש אותם. עוז חזר ביום ראשון לגן והיה נלהב ונרגש בבוקר כשלקחתי אותו ובצהריים כשהגעתי לאסוף אותו. חמוש בסיפורים מרתקים על בר כוכבא, רבי שמעון בר יוחאי ושאר כוכבי ל”ג בעומר, התעקש להבין דווקא את סיפור המגיפה הקטלנית בקרב תלמידיו של רבי עקיבא. עוז סיפר לי בפירוט ובשכנוע רב על התפרצות המגיפה שקטלה כ-24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא משום שלא נהגו בכבוד זה בזה. המגיפה הסתיימה לפי המסורת ביום ל”ג בעומר כשפסקו התלמידים להתעמר ולהילחם זה בזה. פתרון נהדר ומורכב בפשטותו שלא כולל מסיכות, כפפות או שמירה על מרחק מגע.
נרגש מהתובנה שהגיע אליה, אמר לי עוז בתמימות הילדית שלו: "אז אם כולנו נכבד אחד את השני, נוכל לסלק את הקורונה". למעשה, ככל שחושבים על זה, מה שדווקא סייע למיגור המגיפה ההיא היה הפתרון ההפוך ממה שאנחנו נאחזים בו עכשיו – הם התקרבו בלב, בגוף ובנפש כדי להילחם במגיפה. הבטתי בו גאה במיוחד וחייכתי כששינן בשמחה כלל חשוב בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". בין שזו הסיבה האמיתית להפצת הקורונה או הדרך להתמודד איתה, נראה לי שהבנתי כראוי את מהות הסיפור.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
החודשיים האחרונים חשפו צדדים אנושיים, אכפתיים ומרגשים של אחדות ושותפות גורל. כולנו התרככנו יותר, הבלגנו, נרגענו ונחשפנו לסיפורי התנדבות והירתמות אישית עבור הכלל. ומה עכשיו? חוזרים לנקודת המוצא? האם אנחנו זקוקים פעם בפעם לטלטלה כזו כדי שנצליח לראות מעבר? לכבד?
אני אישית לא בנויה לעוד משברים, בטח לא בזמן הקרוב, מיציתי ומניחה שגם אתם. רודפת שגרה אנוכי. ככל שאני מנסה להיות אופטימית ולמצוא את הטוב שיצא מהתקופה הזו, מנקרת בי המחשבה שיש לכולנו זיכרון קצר, קצר מדי. אם יש משהו ששיווענו לו מאד זה לצאת לטיולי טבע עם הילדים וברגע שהתירו את פתיחת שמורות הטבע, נרשמנו מיד למסלול בוקר בנחל עיון שבצפון הרחוק.
השכמנו ב-5 לפנות בוקר שמחים ונרגשים בדרך למפל התנור. יש לנו ארץ יפהפייה והכבישים הריקים נפתחו לפנינו אפילו כשירד גשם. הטיול היה נהדר ומהנה פי כמה בגלל הציפייה הרבה שלנו ושל הילדים מבילוי משפחתי מחוץ לחצר הבית. בדרך חזרה, עלה פוסט שרץ בפייסבוק עם תמונה איומה של שועל שנחנק מצנצנת מזון שמטיילים השאירו בשטח. מה, כבר? רגע…הרי התפעלנו כולנו מיופיו של הטבע שנשמר בזמן שהיינו צפונים בבתים. כבר שכחנו לכבד אותו?
חשבתי על סדרת הצילומים הנפלאה של שועלי אשקלון שתיעד בכישרון רב אדי ישראל, צלם וחבר. לרגע הבליחה אצלי המחשבה שזה מקסים שהשועלים יכולים לחיות בינינו בלי שנאיים זה על זה במרחב המשותף. רק לרגע, כי מיום שנשוב לדרוך בשבילי הדיונות, החוף והמרינה אנחנו נדרוס את השטח ונשאיר טביעת רגל אקולוגית עצומה.
לצערי אנחנו צריכים ללמוד עוד כמה שיעורים של כבוד עצמי ואחד כלפי השני, השיא היה הלכה למעשה, בערב ל"ג בעומר. מנגל משפחתי בחצר, קצת מרשמלו צלוי וצלילי המשאית של חב"ד ברקע. אמנם השנה לא הדלקנו מדורה אבל היה לנו בהחלט יחד נעים. רק ש…מישהו החליט לחגוג לאורך כל הלילה (ואני מתכוונת לזה מילולית) עם מוזיקה פרועה ובאסים שמנפחים את הראש. לילה בלתי אפשרי, מעיק ונטול שינה עד 4 לפנות בוקר. ממש "ואהבת לרעך כמוך". כל השכונה הדהדה מרעש מחריש אוזניים ותגובת המשטרה המאכזבת – בלילה הזה לא אוכפים את החוק. זה נשמע סביר למישהו? החוק גמיש כשזה מגיע לחגי ישראל? אולי דווקא יותר מכל יום אחר בשנה ראוי שנכבד זה את זה או לפחות את החוק? שלא לדבר על הטרקטורונים או האופנועים שבמשך שנים מנהלים מופע חריקות בכבישי העיר בשעות הקטנות של הלילה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
איכות חיים נשמרת לא רק במסגרת הקפדה על היגיינה אלא קודם כל מתוך כבוד הדדי ורגישות לאחר. אמנם הסיפור על תלמידיו של רבי עקיבא הוא רק אגדת חז"ל אך אנו מספרים אותו כל שנה כי יש בו מוסר השכל חשוב, עם או בלי קורונה. המגיפה המסוכנת שמשתוללת בחוץ לא מגיעה מעטלפים או מסין אלא מתוך חוסר כבוד עצמי והדדי. מאחלת לנו שנדע לשמור על הטוב שיש, שלנו ושל האחר ושנפתח זיכרון ארוך טווח עם תובנות לעתיד. שבת שלום!
