לפני שבועיים נסעתי לתל אביב וראיתי שאווה השתלטה על העיר, היא תופסת את העיניים, היא לא ברורה, קשה לעיכול, והיא בסטורי.
עוד לפני שהסטורי של אווה מהשואה עלה לתודעה הציבורית פגשתי בה. התמונות שלה “מרוחות” על שלטי חוצות רבים בעיר הגדולה. אווה מסקרנת, בולטת ויותר מזה, היא מצליחה גם בנסיעה רצופה ללא פקקים לעורר עניין בקרב הנוסעים לעצור ולהביט.
התמונה בה אווה מהשואה מבקשת שיעקבו אחריה באינסטגרם עם ידיה מאחורי סורג ובריח דוקרניים מעוררת רגשות מעורבים, מן דיסוננס רגשי, ומעלה סימני שאלה. אולי אלה הצבעים השמחים שמחדדים את הקושי לעכל את השילוב, ומה שהזיכרון הזה מבקש לעשות לא עובר בגרון. לי בכל אופן.
הכניסה של השואה, הזיכרון הכואב, הקדוש מציניות, לעולם הציני שאנחנו מנהלים במדיה החברתית, עוררה ביקורות רבות. ואני בהחלט מבינה את הביקורת.
הילדה מהשואה שמבקשת “תעקבו אחריי כדי לזכור” מוכנה להיכנס לעולם המדיה שהמצאנו, שבו בהרבה מאוד פעמים אנחנו פשוט מדלגים על מה שלא מעניין בלי רגישות. ההקמה לתחייה של אווה, שנרצחה בידי הנאצים, לסטורי שבו הכול בתיעוד חי וישיר, למוות שהיה, הוא קשה לעיכול.
בפעם הראשונה שראיתי את זה מה שעבר לי בראש זה: “פאק, העולם הזה השתגע”. איך אפשר לשים את מאורעות השואה שבה נרצחו יותר משישה מיליון נשמות חיות, פצע שהוא מדמם ולא יפסיק לדמם ולכאוב, בתוך סטורי, אשכרה סטורי?
יפה טבג'ה. צילום: אדי ישראל
אך לצד הביקורות, אני מבינה שדווקא אותה אווה מהסטורי עושה עבודה טובה! בעולם משוגע זו דרך מצוינת לתפוס את העיניים שהתעייפו מבינוניות ועלו על אקסטרים גבוה בעידן האינטנסיבי והממהר להשתעמם.
אנחנו תמיד מדברים על לא לשכוח, וזה בדיוק זה.
אווה מאזנת בין שני העולמות, בין העולם החדש שנוגע במיליוני בני נוער, לבין אותה תקופה ישנה שמקודשת לזיכרון קדוש.
זה נוגע בדור שלא יזכה לפגוש עוד שורדים, הדור שמצווה לזכור ולהזכיר את הזוועות שהעולם שתק עליהם. אווה פותחת סטורי ונכנסת לעולם שאנחנו מבלים בו הכי הרבה זמן – ברחבי המדיה. היא מראה לנו את הסיפור של אז בעולם החדש. אווה מזכירה לנו בשני העולמות לזכור ולא לשכוח. היא מצווה עלינו בצורה מוחשית להעביר את המראות הקשים, שהופכים לחיים מחדש, את העצבות, את השכול, את המחאה, את המרד, את התקווה הגדולה שהייתה לחירות ולחיים – לזכור את אלה בכל העולמות שאנחנו מכירים.
השואה היא החושך הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי במאה האחרונה. שרדנו למרות האימה, למרות הרצון של המפלצת הנאצית להשמיד אותנו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
ביום השואה השיח על יהדותנו תופס מקום גדול יותר, והיא הופכת מקור לגאווה חזקה יותר. כל הרבדים המפלגים, כמו חלוקת השבטים שאנחנו אוהבים לעשות, לא מקבלים משמעות. המגזרים השונים והמגדרים מתכנסים סביב היהדות בלבד. יום השואה מאחד אותנו סביב האבל וסביב יהדותנו. ביום זה חלוקת ההפרד ומשול נכנסת למגירה אחת של "כולנו יהודים". בעיניי זה מהווה תיקון עבור מיליוני הנשמות שנספו בשואה. אנו יכולים להחצין את יהדותנו בניגוד אליהם, היהדות שבשמה הם נרצחו. אנו בניגוד יכולים לומר בקול רם “ברוך שעשני יהודייה”. ולאותן נשמות גיבורים וגיבורות שנלקחה מהן הזכות הבסיסית של נשימת נשמה, החיים הם התשובה לאנטישמיות שביקשה להשמידנו ואת היהדות שעדיין קיימת ויש לה גם מדינה משלה. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. עמים שונים מנסים להשמידנו, והקב”ה מצילנו מידם. עלינו מוטלת האחריות לזכור ולהזכיר ולהעביר את מה שאווה ועוד שישה מיליוני יהודים ציוו אותנו במותם.
יהיה זכרם ברוך.
הכותבת היא יו”ר אגודת הסטודנטיות והסטודנטים במכללה האקדמית אשקלון
