בימים הקרובים תעלה העונה החדשה והאחרונה של סדרת הטלוויזיה המופתית “משחקי הכס”. אפוס בדיוני שמבוסס על סדרת הספרים “שיר של אש ושל קרח” פרי עטו ומוחו הקודח של הסופר האמריקאי ג’ורג’ ר. ר. מרטין. לטובת מי מכם שאינם בקיאים בקו העלילה (מתברר שיש מי שמעולם לא צפה בפרק) שמרתקת רבים מסביב לעולם למסך הקטן, להלן תקציר קל. העלילה מתרחשת בעולם בדיוני ובתקופה שמזכירה את ימי הביניים ועיקרה ביריבות על כס המלכות בין שבעה בתי אצולה מרכזיים. מעבר למירוץ הבלתי נלאה שלהם לרשת את כס החרבות המפורסם משתלבים קווי עלילה נוספים שכוללים דרקונים, כוחות על טבעיים ומתים מהלכים. על פניו, נדמה שהמכנה המשותף לכלל הצופים ברחבי העולם הוא הרצון לברוח מהמציאות לתוך פנטזיה שבה אין דחיית סיפוקים והיצרים שולטים בקבלת ההחלטות, מעין שחרור לחצים פרוידאני שכזה.
אבל למעשה, מתחת לכל הגרוטסקה האלימה והמינית בסדרה מציצה מציאות אנושית של מבנה כוח פוליטי מורכב מחולשות, פחדים ורצון בהכרה. דומה מאוד למציאות שלנו. ואם נחשוב על זה היטב, גם בקרבנו ישנם במידה רבה מתים מהלכים ודרקונים יורקי אש. מה שכן, בעולמו הדמיוני של מרטין, בניגוד למציאות שלנו, הנשים מצליחות לצמוח מהמעמד הכי נרמס ומושפל לעמדות של כוח והשפעה. לצערי, אנחנו עדיין לא שם.
עינב קורן
במקריות לא מקרית (לא מאמינה בצירופי מקרים) יצא שהעונה החדשה של משחקי הכס עולה סמוך לבחירות בישראל. כמה דמים נשפכו בשבע העונות האחרונות, אסטרטגיות כשלו ואפילו דרקון אחד מהשלושה הפך למוטציה זומבית. הזוי ככל שזה יישמע, גם אנחנו הגענו לנקודות קיצון בסיפור הישראלי שלנו. אנחנו משלמים יום יום מחיר יקר בגלל מתיחות ביטחונית, טרור, מצב כלכלי מורכב, יוקר מחיה וחברה ישראלית מפולגת. באיזשהו מקום התפלגנו מ-12 שבטים של עם לשבע ממלכות (אם לא יותר) שנלחמות על הכס ולא על היש. ומהו היש אם לא אנחנו וילדינו.
כתיבת ספרי הסדרה טרם הושלמה, לכן אף אחד לא יודע כיצד מסתיים הסיפור במשחקי הכס, ומעריצי הסדרה עסוקים בבניית תאוריות שלמות לגבי הסוף. זו מיומנות חשובה לספר את הסיפור שלך, לעצב ולשנות אותו, אבל לאף סיפור אין באמת סוף. אחרי הכול, אנחנו משפיעים במציאות שלנו על החיים שלנו וחייהם של רבים מסביבנו, אך באופן לא מודע אנחנו גם משפיעים על חייהם של הדורות הבאים שיחיו כאן אחרינו. כל מעשה שאנחנו עושים היום ברמה האישית והלאומית ישפיע על ילדי ילדינו. כדי לתת תוקף ואמינות לסיפור הוא לא יכול להסתיים כמו כל מעשייה טיפוסית – “והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”.
אנחנו מפוכחים מספיק להבין שהחיים מורכבים יותר מפנטזיה רומנטית, וצריך לעבוד קשה מאוד כדי לייצר לעצמנו מציאות חיים טובה. אז איך עושים את זה ביום שאחרי “הזעם”? ביום שאחרי אפוקליפסה זומבית או לכל הפחות פילוג הרסני של מחנות בעם? בעונה הקודמת של משחקי הכס היכולת לשבת יחד הגיעה מפשרה, מוויתור לא פשוט על האגו ומהבנה משותפת שללכידות יש יותר כוח. איני מזלזלת באידאולוגיה, והיא מהותית וחשובה, אבל היכולת לעבוד יחד כדי לקדם את טובת הכלל; ובמקרה שלנו, אזרחי המדינה, היא חשובה יותר מהכול. גם חוסר הסכמה צריך למצוא ביטוי מכבד בשיח הציבורי ועל אחת כמה וכמה המנהיגותי. כמו בכל סיפור אנושי, המחנות מתלכדים יחד סביב אויב משותף. אנחנו רוויים באויבים משותפים, אין לנו צורך לייצר כאלה מתוכנו, אלא לעמוד יחד בענווה וסובלנות, אך גם להפעיל חשיבה ביקורתית ומנגנוני פיקוח כדי להגן על החופש שלנו.
ג’ורג’ ר. ר. מרטין שאב את השם לסדרת ספריו משירו של רוברט פרוסט “אש וקרח”:
אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.
מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ
לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ
נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ
גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי
לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ
שֶׁוַּדַּאי
יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.
השיר המופלא והמדויק הזה, יש בו כדי להסביר את הניגודים והמתחים הקיימים בכל אדם, בכל עולם, מספיק בשביל לחרב או לקיים. ביום שאחרי הבחירות אין מקום רק לימין או רק לשמאל, לאש או לקרח…בואו נדבר על מים!
מאחלת לנו ימים טובים של עשייה ציבורית משותפת. ולחבריי למשחקי הכס, מקווה שלא נתאכזב מסוף סגור אלא מהזדמנות להתחלה.
