"אני פטריוט ציוני ולא מתנצל": אבי דבוש מספר על הדרך מהישיבה למרצ
7 Commentsבשבוע הבא ביום חמישי ייערכו הבחירות לראשות מרצ. לראשונה בתולדות המפלגה יהיו אלה פריימריז פתוחים, לאחר שוועידת המפלגה אישרה את המהלך בחודש ינואר האחרון. ההחלטה התקבלה בעקבות מאבקי כוח ממושכים בין ח”כ זהבה גלאון לח”כ אילן גילאון על שינוי שיטת הבחירות. כזכור, לפני כשבועיים וחצי הסירו השניים את מועמדותם להנהגת המפלגה, ובכך פינו את מקומם להנהגה הצעירה, שאולי תצליח לשנות את פניה של המפלגה. המועמדים לראשות ההנהגה לצד ח”כ תמר זנדברג היו יו”ר שלום עכשיו לשעבר אבי בוסקילה ועד לפני שלושה ימים גם אבי דבוש.
נואם בוועידת מרצ. צילום: דודו בכר
דבוש הודיע על התמודדותו בינואר האחרון, לאחר שחש צורך להביא קול אחר. “בשנתיים האחרונות נאבקתי על פתיחת השורות במרצ, כדי לייצר מנהיגות מגוונת שעובדת בשיתוף פעולה. הרגשתי שאין באמת חלופה רעיונית עמוקה, ושרק המחנות שהובילו זהבה גלאון ואילן גילאון מייצגים את איך שהמפלגה צריכה להיראות. הרגשתי שיש צורך בקול נטוע בפריפריה, קול שמחובר לקול היהודי ולנושאים כלכליים, ואני חושב פתוח בכל הנושאים. במהלך הדרך התלקטו סביבי אנשים שראו בי מנהיג, ולכן הכרזתי על ריצה לראשות המפלגה. הסיבה לרוץ הייתה לקדם את הרעיון הזה של שמאל עממי, אמיתי ומגוון לכולם”, הוא אומר.
אלא שהשבוע, כאמור, הודיע דבוש כי הוא פורש מהמרוץ ותומך בזנדברג. “כרגע, בנקודת הזמן הזאת, אני חושב שהחבירה לתמר זו הדרך הטובה לחזק את החלום הזה”, הוא מסביר. “נכון שהציר המרכזי של מרצ מתמקד יותר באזור המרכז, ותמר מייצגת אותו. זה בסדר גמור, ואני לא אומר את זה לגנותה. אך שיתוף הפעולה הזה יביא עבודה משני הצדדים, מול קהלים חדשים בפריפריה, שזה משהו שלא היה עד עכשיו, ולכן השותפות הזאת שלנו היא מאוד חשובה. אני לא חושב במונחים של להכניע. צריך לייצר ברית ומשם להתקדם, וכרגע זה הבשיל מבחינתי”.
“לא התביישתי לשאול שאלות”
דבוש, בן 42, אב לשניים, הוא דמות מעניינת ובלתי שגרתית במרצ, דמות הרחוקה שנות אור מכל הסטריאוטיפים שיש על חברי המפלגה. הוא נולד באשקלון למשפחה מזרחית, דתית וימנית. משפחתו של אביו, חיים, עלתה ארצה מלוב והגיעה לירושלים. הוא נולד בבירה וכשהיה בן שנתיים עברו להתגורר באשקלון. האם, לאה, בת למשפחה שעלתה מדמשק, נולדה וגדלה בתל אביב. “הם הכירו בבית ספר רוגוזין כשאימא שלי לימדה שם תפירה ואבא היה מדריך גדנ”ע”, מספר דבוש.
"אבא שלי איש מפד”ל, ואימא שלי הצביעה לש”ס". דבוש עם הוריו
יש לו שתי אחיות תאומות שקטנות ממנו בשנתיים. כל שלושת האחים לבית משפחת דבוש קיבלו חינוך ממלכתי דתי. בילדותו התגוררה המשפחה בשכונת עתיקות, וכשהיה בכיתה א’ עברו לאפרידר. ביסודי למד בבית הספר סיני ולאחר מכן עבר לפנימייה הצבאית הישיבה התיכונית אור עציון, ובדרך דילג על כיתה ז’. “הייתי תלמיד בעל הישגים לימודיים. אבל אז, לפני 30 שנה, לא הייתה מערכת מפותחת של איתורי מחוננים. אז מעבר לזה שהקפיצו אותי כיתה, לא עשו איתי יותר מדי. אני לא יודע אם זה לצערי או לשמחתי”.
את התקופה באור עציון הוא מגדיר תקופה מכוננת בחייו. “זאת הייתה היציאה שלי לעצמאות, וכבר שם הייתי סורר במובנים מסוימים, יותר חתרנות. לא התביישתי לשאול שאלות, לעמוד מול רבנים, להתווכח. היו הרבה מאוד ויכוחים סביב דת, סוג של מרדנות נעורים”. בכיתה י”א כבר עזב את המסגרת הזאת, עבר ללמוד בבית הספר רוגוזין והחל להדריך בבני עקיבא. “אחרי שנתיים יצאתי החוצה, כנראה בשל המורכבות. אבל אני יכול להגיד שהרב שלי, שגר היום בהר ברכה ואבא לעשרה ילדים, מאוד גאה בי על הדרך שעשיתי עד היום”.
בשל העובדה שקפץ כיתה הייתה לו שנה פנויה בתקופה שבין סיום הלימודים לגיוס לצה”ל. הוא עבד אז קצת בחקלאות ברמת הגולן ולמד במכון ללימודי יהדות בירושלים. “זה היה ב-93', בתקופה של הסכמי אוסלו. השתתפתי בהפגנות והתחלתי לראות אלימות קשה מצד הימין. בשנה הזאת התחדדו השאלות, וזה היה גם השלב שבו הורדתי את הכיפה”.
אתה זוכר את השיחה הזאת עם ההורים?
“זאת לא הייתה שיחה, זו הייתה התנהלות מתמשכת, והם ראו שלשם זה הולך. קיבלנו חינוך יחסית פתוח, אבל עדיין זה היה להם קשה. כל אחד קיבל את זה אחרת, למישהו זה לקח יותר זמן ולאחר פחות, אבל בסופו של דבר הם קיבלו את זה, וזאת לא הייתה טרגדיה”.
רצח רבין גרם למהפך
בשנה הזאת הוא גם החל להתנדב עם ילדה אוטיסטית, החלטה שהשפיע על חייו גם בעתיד. “ההורים שלה טסו לארצות הברית ולמדו שם איך לעבוד איתה. כשהם חזרו ארצה הם יישמו את השיטה, ואני הייתי שם יום-יום כדי לסייע. בשנה הזאת הגעתי למה שבעתיד תהיה הקריירה הציבורית הראשונה שלי".
הוא התגייס לשריון וחווה את רצח רבין כחייל. בבחירות ב-1996 הצביע בפעם הראשונה לשמאל. “זה היה שני פתקים, אחד לפרס והשני למרצ”.
הייתה נקודה משמעותית שגרמה למהפך הזה?
“רצח רבין. שירתי אז בשדה תימן. הרצח היה במוצאי שבת, וביום ראשון חזרתי לבסיס. נתקלתי בבסיס באנשי קבע מזרחים מהאזור שלנו, שלא חגגו חלילה, אבל עבורם זה היה עוד יום. הייתי בתחושה שרק אחרי זה יכולתי לעבד אותה שיש מין שני עולמות מקבילים. הפער הזה בין מה שראיתי בטלוויזיה, שכולם באבל ובוכים, לבין מה שראיתי בפועל הכניס אותי לסוג של שוק. זה היה הרגע שחיזק את הנטייה שלי לשמאל, אבל הוא גם הביא איתו מורכבות שהולכת איתי עד היום, ולכן אני מנסה לתקן את הניכור של השמאל ולחבר אותו לעממיות הישראלית”.
"האג’נדה הבסיסית של השמאל צריכה להיות מובלת על ידי הפריפריות". דבוש. צילום: עמרי קרן לפידות
העובדה שהרוצח חובש כיפה הפכה את זה למורכב עוד יותר?
“כן, בוודאי. הבנתי ועד היום אני מבין, יותר מאנשי שמאל, את מה שהרגישו חובשי הכיפה באותו זמן. התדהמה והזעזוע הפכו אותם לרדופים, וכלפי כולם הופנתה אצבע מאשימה”.
כשהשתחרר מהצבא החל לחשוב יחד עם ההורים של הנערה שחנך לפני הגיוס כיצד אפשר לסייע להורים שמתמודדים עם קשיים דומים. הוא הגיע לקיבוץ רבדים – “הנקודה הכי צפונית שגרתי בה מימיי” – והחל לרכז שם תכנית ביתית עבור בני נוער אוטיסטים. “הילדים האלה הלכו וגדלו, וההורים לא רצו להכניס אותם למסגרות רגילות, מצד שני רצו עבורם מסגרת מתאימה. אחרי שנה החלטנו לבנות בית ספר עבור הילדים הללו, הובלתי את הקמתו וניהלתי אותו במשך שלוש שנים”.
המאבק בתחנה הפחמית באשקלון
יש לו תואר ראשון בהצטיינות יתרה במדעי ההתנהגות ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. את השנתיים הראשונות ללימודי התואר הראשון הוא עשה במכללת אחווה, ששם הקים את תא הסטודנטים של מגמה ירוקה למען איכות הסביבה והוביל את המאבק נגד הקמת תחנת כוח פחמית שלישית באשקלון. “מאבק מאוד גדול, שנמשך בסך הכול 14 שנים, ואני ליוויתי אותו לאורך כל הדרך עד שניצחנו. 2003 הייתה שנה מאוד אינטנסיבית במאבק הזה, ובה מצאתי את עצמי בכל יום במדרחוב באשקלון מאחורי דוכן, מנסה להסביר לעוברים ולשבים את חשיבות המאבק. הם לא הבינו, חטפתי הערות ודחייה. זה, למעשה, היה השיעור הראשון שלי בפוליטיקה וחברה, למדתי אותו במדרחוב באשקלון”.
תחנת כח רוטנברג. צילום: אלירם משה
מה הבנת?
“שצריך לשנות גישה, שצריך להגיד: המאבק הוא לא שלנו, הוא שלכם. אם תצטרכו אותנו, אנחנו כאן כדי לסייע, אתם תהיו אלה שתובילו אותו. הבנתי שאם אתה רוצה להשפיע, אתה צריך להיות המנוע ולא לקשור לעצמך כתרים. אי אפשר לבוא מחוץ לקהילה ולהגיד לה לבוא למאבק שלי, לקהילה יש כוח משל עצמה, ואם רוצים להשפיע, צריך להיות חלק. למדתי על הכוח שיש לשיחה, היא הדבר היחיד שיכול להשפיע על אנשים. נכון, זה לוקח זמן, וזה מתיש וקשה. אבל עוד שיחה ועוד שיחה גורמות לאנשים להקשיב באמת, ובסופו של דבר זה הדבר שמשנה”.
“כל מילה שנייה של ביבי זה הקרן החדשה”
בשנתיים האחרונות עובד דבוש בפדרציית סן פרנסיסקו כמנחה קבוצות במטרה לחבר בין אנשים בחברה הישראלית. לפני כן עבד בארגון שתיל של הקרן החדשה לישראל. “עשיתי שם שורה של תפקידים וליוויתי מאבקים בחברה הישראלית של דיור ציבורי, עובדי קבלן, המאבק בתכנית ויסקונסין ושינויים בחקיקה. בחמש השנים האחרונות הייתי חלק מההנהלה הבכירה של שתיל”.
איך אתה מגיב לטענות והביקורת נגד הקרן שמממנת ארגונים שלעתים פועלים, לכאורה, נגד האינטרסים של מדינת ישראל?
“אני ער לגמרי לאמירות ולביקורת. זה לא מפתיע כיוון שהייתה תקופה שכל מילה שנייה של ביבי הייתה 'הקרן החדשה' ושל הבן שלו שכינה את שתיל ‘הקרן להשמדת ישראל’. אני פטריוט, אני ציוני גאה ואני גאה בדברים שאני עושה ולא חש צורך להתנצל, בוודאי לא בפני אנשים שמונעים מתוך אינטרסים פוליטיים”.
“אימא הצביעה מרצ וביקשה סליחה”
למרצ הצטרף באופן רשמי בתקופת צוק איתן לאחר שהחליט שהוא צריך לעשות הרבה יותר כדי לשנות את מציאות החיים כאן. בתחילת 2016 עזב את שתיל והקים את תנועת הפריפריות, שמטרתה לחבר בין קהילות, לערוך מפגשים ולשנות מדיניות בכל מה שקשור לעוולות חברתיות. “אחרי הבחירות של 2015 אמרתי נכשלנו, וזאת הזדמנות ללמוד ולתקן, אבל במרצ סירבו משום מה לעשות את זה”.
"שותפות". דבוש וזנדברג. צילום: עמוד הפייסבוק של דבוש
איך רצית לתקן?
“רציתי שנתכנס, נחשוב ונפיק לקחים, כשהמטרה היא לחבר את מרצ לחברה הישראלית; לא להיות סיעה של חמישה מנדטים, אלא תנועה שורשית, עם פעילות וסניפים. בתחילת 2016 פשוט התחלתי לעשות את זה בעצמי, יזמתי את הפריימריז הפתוחים, ואז התחילה סאגה שלמה. קידמתי את הבחירות הפתוחות, את הקדמת הבחירות ואת החיבור לשטח. היה מאוד קשה והייתי, במובנים מסוימים, לבד מול כולם והצלחתי”.
הצלחת לחבר את מרצ לשטח?
“זה עדיין לא קרה, אבל אנחנו בדרך ועושים את זה בהמון עבודה קשה. אנחנו בונים תאים מקומיים ופותחים סניפים, מתחברים לתושבי הפריפריה ועם המנהיגות המקומית. יש מפלגות שעושות את זה פה נהדר, ובגלל זה הן תופסות גובה. מרצ אף פעם לא עשתה את זה, עכשיו התחלנו. יש לנו בשדרות כבר 60 מתפקדים, ויהיה לנו סניף. אני לא בא לדבר עם אנשים הפריפריה, לא בא מבחוץ כדי להטיף, כי אני הפריפריה, ואנחנו משוחחים באופן יום-יומי, וזה אחרת לגמרי. בפריימריז בשבוע הבא יהיו בפעם הראשונה קלפיות בשדרות, אשקלון, אופקים וירוחם, וזו תוצאה של עבודת השטח שלנו”.
אתה מודע לעבודה שמרצ זו כמעט מילה גסה באזורנו?
“כi, יש סטיגמות, לפעמים בצדק ולפעמים לא. צריך להבין שלמרצ יש יתרון כי האג’נדה הבסיסית של השמאל זה סוציאליזם, זה אחריות המדינה על אזרחיה. אם זה תשתיות חברתיות, דיור ציבורי, קצבאות נכים וקשישים, תעסוקה, בריאות, חינוך, ואת כל המכלול הזה אנשים מהפריפריה צריכים יותר מכולם ומהכול. משהו כאן התפספס כי האג’נדה הבסיסית של השמאל צריכה להיות מובלת על ידי הפריפריות, כי היא נועדה לשרת אך ורק אותן”.
אז מה בעצם אנשי הפריפריה, שברובם ימניים, לא מבינים?
“זה לא שהם לא מבינים, הם מבינים מצוין. הם מבינים שזה לא שמאל פתוח ולא מזמין, אולי מתנשא אפילו, ולכן הם לא מתחברים. יש לה למרצ יומרות רחבות, אבל המנהיגות שלה מגיעה מאזורים מאוד מסוימים. היא בנתה דגם אחד תל-אביבי, חילוני, ליברלי ומנותק ולא טרחה לבנות שמאל לכולם. אז זו לא השפה של אנשי הפריפריה, לא התוכן שלהם ולא המנהיגות שלהם. הם בהחלט מבינים את זה מצוין, זו לא טעות. אבל אפשר, חשוב וצריך לשנות את זה ויש דגמים אחרים. מרצ צריכה להיפתח, אנשים רוצים להיות במקום שהם מרגישים אליו שייכות”.
