קצין ומחנך: המשפחה והחברים נפרדים מהרב פנחס נעמן
1 Commentהמוני מנחמים הגיעו במהלך השבוע האחרון לבית משפחת נעמן במרכז שפירא לנחמם על מות אבי המשפחה הרב פנחס נעמן ז”ל. מאות בני משפחה, חברים, בכירים בצה”ל ואישי ציבור, שלכולם דבר משותף אחד – הערכה עצומה לאישיותו הייחודית והכובשת, פועלו והמורשת שהוא הותיר אחריו ותישאר כאן עוד שנים ארוכות לאחר לכתו. “הייתה לו את דרכו המיוחדת לקרב לבבות ולהותיר חותם בכל אחד ואחת”, אומר בנו הראל.
סא"ל פנחס נעמן ז"ל
בכניסה לבית הונח ספר, ובו התבקשו המבקרים לכתוב מילים אחרונות לנעמן. עשרות דפים התמלאו במהרה בכתב צפוף. מילים של הוקרה והערכה ואינספור סיפורים על האדם שהיה והצניעות שאפיינה אותו כל כך. “יכולנו לספר מלא סיפורים קטנים על האיש הענק הזה”, כתב הרב עוזי ביננפלד, “מסיפורי הזיכרונות אני מטפס על כתפיו, על דרגותיו ומתאמץ להמשיך בדרך שסימן לי מגיל צעיר. הלוואי ואהיה ראוי, כפי שציפה ממני”.
מכתבים שכתבו מוקירי זכרו של סא"ל פנחס נעמן ז"ל
“פנחס בהחלט לא היה מפקד שגרתי בצבא אותו הכרתי”, כתב דובי ויס, שהיה בעבר סגנו של נעמן, “מערכת הערכים אשר הרכיבה את פנחס המפקד הייתה ייחודית. בראש ובראשונה הוא היה אדם, אדם חם ולבבי לחניכים ולחיילים”.
מכתב שכתב דובי ויס סגנו של נעמן, למשפחתו לאחר לכתו
תלמידו לשעבר שיקו ראובן כתב: “עליו נאמר מחנך גדול. היו לנו הרבה מורים בחיים, אבל פנחס היה מחנך בנשמתו. הוא ראה כל ילד וכל אחד לפי מידתו וצרכיו. עליו נאמר ‘כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו’, המבוגר הזה היה פנחס היקר”.
החליף את המפקד שנהרג בקרב
הרב פנחס נעמן נולד באשקלון, בשנת 1950, השני מבין שישה אחים. אחד מהאנשים שליוו את נעמן שנים רבות היה הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות בני עקיבא, שהיה זה שהקים את הישיבה התיכונית אור עציון וקלט את נעמן לחיקה בגיל 14. “זאת אומרת שיש בינינו היכרות של כמעט 60 שנה, היכרות ממושכת ולא מעטה בכלל”, אומר הרב דרוקמן. הוא מספר כי כבר בתור נער צעיר הפגין נעמן יכולות יוצאות דופן ואישיות אחרת. “הוא היה מצטיין מראשית דרכו בישיבה, אדם משכמו ומעלה באישיותו, כישרונותיו, שקדנותו ומנהיגותו. את כל אלה אפשר היה לראות כבר בגיל התיכון”.
את לימודי התיכון בישיבת אור עציון סיים בהצטיינות ובתום לימודיו הצטרף נעמן לגרעין המייסד של ישיבת הר עציון שבגוש עציון. במקביל הוסמך לרבנות על ידי הרב מרדכי אליהו זצ”ל, הראשון לציון והרב אברהם שפירא ז”ל. מיד בתום הסמכתו שב לישיבת אור עציון, שם שימש שנים אחדות ר”מ – רב מחנך. “הוא הגיע כרב ללמד אצלנו, וזה היה משהו בלתי רגיל. הוא הצליח מאוד גם בתחום החינוך, והתלמידים אהבו אותו מאוד-מאוד”, אומר הרב דרוקמן.
סא"ל פנחס נעמן ז"ל עם רעייתו
במלחמת יום הכיפורים נקרא פנחס לדגל ועבר הסבה מלוחם גדוד 50 של הנח”ל המוצנח לחיל השריון. הוא עבר קורס קצינים, התקדם בסולם הדרגות ושירת כסגן מפקד פלוגה. במהלך הקרבות נהרג מפקד הפלוגה, ונעמן קיבל עליו את תפקדי הנהגת הפלוגה. עם תום המלחמה שב נעמן לישיבת אור עציון ובה ביסס את מעמדו כרב מחנך הנערץ על תלמידיו והפך להיות דמות מאוד משמעותית עבורם גם בשנים שלאחר סיום התיכון.
מרב-מחנך למפקד-מחנך
בתחילת שנות ה-80, כשהוחלט על הקמת הפנימייה הצבאית אור עציון, ביקש הרב דרוקמן להטיל את המשימה על נעמן. “היו אז שתי פנימיות צבאיות בארץ, אחת בחיפה ואחת בתל אביב, שתיהן לא היו דתיות. אז הוחלט להקים פנימייה צבאית נוספת, שתהיה הפנימייה הצבאית הדתית הראשונה. כשעלה הנושא של הפיקוד על הפנימייה, היה ברור שמי שייקח את זה לידיו יהיה פנחס נעמן. אז הוא הפך להיות מרב-מחנך למפקד-מחנך. הוא הניח את היסודות של הפנימייה הצבאית ובנה אותה מהתחלה. פנחס פיקד עליה המון שנים בהצלחה מרובה ויצאו ממנה הרבה מאוד אנשים שהיום הם מפקדים בכירים בצה”ל”.
נעמן חינך דורות של בני נוער, שהיום משרתים בתפקידי חוד החנית של הצבא, כמו הקצינים הבכירים תא”ל עופר וינטר, תא”ל דדו בר כליפא, אל”מ טל פוליטיס ורבים אחרים.
“אני חושב שפתיחת הפנימייה יצרה הזדמנות של הציונות הדתית בתפיסת הפיקוד של צה”ל”, אומר הראל, “ברגע שהקימו את הפנימייה הצבאית, ששילבה לימודי קודש עם אימונים צבאיים והכנה לקצונה, חלה עלייה משמעותית בשדרה הפיקודית של צה”ל של הציונות הדתית. מדובר בחיילים שהגיעו לצבא לאחר שספגו בפנימייה אהבת הארץ, דרך ארץ ותורה”.
סא"ל פנחס נעמן ז"ל
במהלך ימי השבעה פקדו רבים מתלמידיו את אוהל האבלים. במקום שבו כולם מכירים את כולם צצו סיפורים רבים על אופיו יוצא הדופן של פנחס נעמן.
ברוך בנו מספר כי המכנה המשותף העובר כחוט השני היה התחושה שפנחס האמין בהם ונטע בהם את האמונה בעצמם: “רבים מהם מוכרים לנו באופן אישי, כיוון שהיו מגיעים לכאן, לביתנו, שתמיד היה פתוח בפני כל אחד מהם. אפשר לומר שכילדים קטנים גדלנו בבית שתמיד הסתובבו בו ‘אחים’ גדולים. זה גרם לנו לגאווה גדולה והיה המצב הטבעי ביותר מבחינתנו. כל אחד התקבל בביתנו ברוחב לב, ולכל אחד ניתן מענה המתאים לו, אם זה תגבור בשיעורים, אם זה לימודי תלמוד, שאלות אישיות או כל נושא אחר. וזה נמשך עוד הרבה שנים אחרי שהם בעצמם סיימו את לימודיהם. היו מגיעים לשאול בעצתו של אבא לגבי המשך דרכם בחיים, מקצוע שרצו ללמוד או אפילו בבחירת בני זוג. היה חשוב להם לקבל את ברכתו של אבא ולגרום לו לנחת”.
ברוך מספר כי הוא שוחח עם אביו כדי להבין מה הוביל להתנהגות הזו שנגעה בכל כך הרבה נפשות של תלמידים, והם הגיעו למסקנה כי מדובר בשני דברים: “ראשית, הוא התייתם בגיל צעיר. בתבונתו הרבה הבין שנערים אלו, היוצאים מן הבית בגיל צעיר, זקוקים לדמות אב בחייהם. שנית, הוא דגל בתפיסת חינוך חדשנית לאותה תקופה. הוא תמיד אמר שזו לא חוכמה לקחת את הנערים המצליחים. החוכמה היא להגיע גם לסוף השיירה ולאסוף את אלו שמשתרכים מאחור, זו הייתה משימתו בחיים. ואני חושב שכך הם גמלו לו, הנערים הללו, שפתאום ראו שמישהו כל כך מאמין בהם, ועשו כל מאמץ לא לאכזב אותו. ההצלחה שלהם הייתה גאוותו. הוא נאבק ונלחם על כל אחד מהם כאילו היו בניו והאמין שיש ליצור הזדמנות לכל תלמיד וחייל, ולו רק שלא יישמע שיש מישהו שהמסגרת ויתרה עליו”.
“אל תפגע בתושבים, זה הבית שלהם”
במהלך השנים הפכו הרב דרוקמן ופנחס נעמן לחברי נפש, הם גם מתגוררים באותו היישוב במשך שנים רבות. עד היום זוכר הרב בפירוט את חתונתו של נעמן: “זאת הייתה חתונה שמחה ביותר. אני זוכר היטב את השמחה הגדולה שהייתה שם. הגיעו הרבה מאוד אנשים נכבדים להשתתף בחתונה, מתוך אהבה מרובה”.
סא"ל פנחס נעמן ז"ל עם הרב דרוקמן
הפעם האחרונה שבה פגש הרב דרוקמן את חברו הייתה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים. “ביקרתי אותו, אבל כבר אי אפשר היה לדבר איתו. אז רק ישבתי על ידו וזהו. פנחס הספיק בימי חייו מה שאחרים לא יספיקו בחיים ארוכים הרבה יותר. הייחודיות שלו הייתה באישיות שלו ובעובדה שהיה אדם משכמו ומעלה”.
18 שנה הוא פיקד על הפנימייה הצבאית ובהמשך התמנה למנכ”ל המועצה האזורית שפיר תחת הנהגתו של ראש המועצה עמוס שמעון ז”ל.
סא"ל פנחס נעמן ז"ל במשרדו בפנימייה הצבאית
אדיר נעמן בנו, המשמש כיום ראש המועצה האזורית שפיר, מספר כי תחושת השליחות הציבורית ניטעה בהם מאז ומעולם: “צורכי הציבור היו קדושים במעלתם, הרבה מעבר לצרכים שלו. אצל אבא לא היו מעמדות, ואחד העקרונות המובילים שלו היה שאם אתה רוצה לעזור ולפעול למען האנשים, אתה חייב להיות מחובר אליהם”.
פנחס נעמן עם בנו אדיר והרב דרוקמן. צילום: באדיבות המשפחה
אדיר מספר כי כאשר ביקש מאביו את ברכתו לצאת לדרך לחיים ציבוריים, הוא ביקש להקפיד על שני עקרונות שבעיניו היו חשובים במיוחד, “העיקרון הראשון הוא לא לוותר, כיוון שאם אתה נושא את הלפיד, יש לכך משמעות עבור אנשים, והאחריות היא שלך. אם אתה מבטיח לאנשים הללו שאתה עושה משהו, אתה הולך עם זה עד הסוף. העיקרון השני: תמיד תזכור מאין באת. אל תפגע בתושבים ובאנשים, זה הבית שלהם, ואתה כמנהיג המועצה שייך לתושבי.ם העשייה צריכה להיות עבורם. המועצה שייכת לתושבים, ולא התושבים שייכים למועצה. בעשייה הציבורית ישנו מעגל שמזין את עצמו, ככל שאתה אוהב את הציבור, פועל למענו ומשקיע את כל כוחך בעשייה למענו, התוצאות ניכרות בשטח. הציבור מחזיר לך אהבה והערכה שטוענים אותך באנרגיות מחודשות. הייתה לו יכולת מיוחדת לחדור לליבותיהם של אנשים וליצור אצל כל אחד תחושה של ייחודיות”.
