"בדידות יכולה להרוג": הקשישים סובלים פעמיים בימי הקורונה
1 Commentלפני ארבע שנים בתקופת הבגרויות של כיתה י"א וההכנות לאליפות העולם בסייף, ראיתי כתבה בטלוויזיה על הבדידות הנוראית של הקשישים וניצולי השואה. בנוסף לבדידות, סיפרו הקשישים שהם נאלצים לבחור בין תרופות לבין אוכל כי מה שהם מקבלים בסוף החודש פשוט לא מספיק. באותו הרגע הבנתי שלהתבאס מהכתבה זה לא דבר שיעזור לקשישים והחלטתי לעשות מעשה. פניתי למאפיית "בית מאפה השלום" בעיר וביקשתי שאת מה שנשאר במאפיה בסוף היום הם יתרמו לי ואני אחלק לקשישים.
אליי הצטרפו עוד כמה חברים וככה בעצם הקמתי את פרויקט "נוער למען חברה שווה", פרויקט המונה כיום 130 בני נוער מבתי ספר שונים בעיר אשר מגיעים מידי שבוע אל כ-300 קשישים וניצולי שואה. במסגרת הפרויקט בני הנוער מפיגים את תחושת הבדידות של הקשישים, חוגגים ימי הולדת לקשישים בודדים, מבצעים פעילויות פנאי ועוד.
בני הנוער המתנדבים
היום כאשר אנחנו בפתחה של מגפה עולמית, בפתחה של מלחמה עם "אויב בלתי נראה" הגיע הזמן שכולנו נעשה מעשה כי מחר יכול להיות מאוחר מדי.
יש הרבה קשישים שאנחנו מלווים אותם ומפיגים את תחושת הבדידות שלהם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא זינה, ניצולת שואה בת 87 אשר בעלה נפטר ולפני 7 שנים גם הבן היחיד שלה נפטר והיא נשארה לבדה בעולם הזה. בפעם הראשונה כשהגענו אל זינה, פגשנו קשישה בדיכאון עמוק אשר לא הפסיקה לבכות. לא אשכח את המשפט שהיא אמרה לנו "אני מוקפת בבית בארבע קירות אבל לצערי אף אחד לא מדבר, אלא רק מקשיב". היה לנו ברור שנעשה הכל כדי להוציא אותה מהמצב הקשה שבו היא נמצאת. התחלנו להגיע אליה כל שבוע עם אנרגיה חיובית, המון סיפורים ודברי מאפה שקיבלנו כתרומה ממאפיית "בית מאפה השלום" וקונדיטורית "לה טורט". עם הזמן אפשר היה לראות איך מצב הרוח של זינה משתפר והבכי מתחלף בצחוק. דלת ביתה הייתה נפתחת עוד לפני שהיינו מגיעים אליה. לפני כחודש חגגנו לזינה יום הולדת 87, קשה לתאר במילים את ההתרגשות שלה וכמובן את ההתרגשות שלנו. בסוף החגיגה זינה שהייתה עם חיוך ענק על הפנים אמרה לכולנו: "בזכותכם אני עדיין בחיים".
צפו בחגיגת יום ההולדת שארגנו לזינה:
מיום הקמת הפרויקט לא הפסקנו להגיע אל הקשישים, אנחנו מגיעים בחופשות, בחגים וגם במזג אוויר סוער, תמיד אנחנו שם בשביל הקשישים. אך לפני מספר ימים בגלל מגפת הקורונה נאלצנו להפסיק את כל הפעילות שלנו עם הקשישים בדיורים המוגנים וברחבי העיר. זאת הייתה החלטה מאוד קשה ברמה האישית אבל כנראה ההחלטה הכי הנכונה למען בריאות הקשישים והבריאות של כולנו.
אלוף אמיתי. יעקב פיזנברג. צילום: עדי תשובה
כבר מהשבועות הראשונים של המגפה היה ברור שהקשישים נמצאים בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. מהנתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי ישנם שני גורמים שמעלים את הסכנה להידבק בנגיף הקורונה: גיל ומחלות רקע. במילים אחרות – קשישים אתם בסכנה. האנשים הפגיעים ביותר לנגיף הם הקשישים ולא רק בגלל שיעורי התמותה הגבוהים, אלא גם בגלל הבדידות והדיכאון שכופה הנגיף. הקורונה פוגעת בקשישים פעמיים. לפני מספר ימים כל הארגונים בארץ אשר מתנדבים עם קשישים הונחו שלא להגיע אליהם עד להודעה חדשה ומשרד הבריאות המליץ להימנע מלבקר את סבא וסבתא בימים האלו, אלא רק לתקשר איתם טלפונית ובצדק.
כל ההמלצות האלו נכונות ומצילות חיים רק שקיימת בעיה אחת, מה צריכים לעשות קשישים שאין להם נכדים שיתקשרו אליהם וישאלו לשלומם? קשישים כמו זינה לדוגמה. בואו נדמיין מצב אשר בתקופה הנוכחית לא רחוק מהמציאות, מטפל או אחד מהילדים של הקשיש נכנס לבידוד או נדבק בקורונה, מי ידאג לצורכי אותו קשיש? הרי ברור לכולנו שהקשישים לא יצליחו לעמוד בתור ברשתות השיווק, להסתובב בכל העיר כדי למצוא מסכה או במצבים יותר גרועים, לא יצליחו לבצע פעולות בסיסיות כמו להכין אוכל לעצמם.
יעקב פיזנברג מבקר קשיש
המצב הזה הוא מבחינתי תרחיש האימים! תרחיש שבו לא מעט קשישים בודדים יאלצו לדאוג לעצמם דווקא בתקופה כל כך לא פשוטה. אני יודע שיש בימים אלה לא מעט משרדי ממשלה אשר מנסים לדאוג לקשישים אבל אני גם יודע שהקשישים לא תמיד נמצאים בראש סדר העדיפויות במדינה. בימים רגילים ישנם אלפי קשישים אשר סובלים מבדידות נוראית ולכן קשה לי להאמין שבימים קצת יותר מאתגרים המדינה תצליח להגיע לכל קשיש וקשישה שאין לו ילדים או נכדים שישאלו לשלומו.
