"חשבתי שזה הסוף": כוכב העבר, סמי סאם, על חרדת הקורונה בדיור המוגן
Leave a Commentהידיעה על כך שכ-30 מדיירי הדיור המוגן ‘זהבית’ באשקלון נמצאו חולים בנגיף הקורונה טלטלה והדאיגה רבים מתושבי העיר. בתום ימים רבים של פחד וחרדה הגיעה הבשורה המרגיעה, לפיה נעשתה טעות בבדיקות שנערכו לדיירים ולאחר בירור מעמיק ובדיקות חוזרות התברר שכולם בריאים. כולם נשמו לרווחה ומהדורות החדשות עברו כבר מזמן לאייטם הבא, אך הדיירים במקום עדיין מתקשים לעכל את אשר ארע וגם היום, הם לא לגמרי מרגישים בטוחה. אחד מהם הוא סמי סאם, שוותיקי העיר מכירים וזוכרים אותו היטב מתקופת הזוהר שלו, הרחק בשנות ה-60 וה-70. “אני מתרגל מחדש לחיים, כבר חשבנו שזה הסוף”, הוא אומר השבוע, ספק בבדיחות הדעת.
הוא מספר כי לפני כשלושה שבועות קיבלו הדיירים במקום הודעה לפיה נאסר עליהם היציאה מחדרם לחלוטין.
חיילים חוסמים את הגישה לדיור מוגן זהבית ברחוב הטייסים באשקלון. צילום: אלירם משה
“יש כאן למעלה מ-150 דיירים, הרוב עולים מחבר העמים ואנשים מאוד מבוגרים שגם לא שולטים בשפה”, הוא מסביר, “ויש אותי ועוד מספר קטן של וותיקי העיר השורשיים, שהגיעו לכאן כי המזל בגד בהם, בדיוק כמוני. הודיעו לנו בכריזה של הבניין שאסור לצאת. אחר כך הגיעו לקחת מאיתנו בדיקות לקורונה וכעבור מספר ימים התברר שיש כאן כ-30 חולים. כל הזמן הזה אנחנו היינו סגורים בחדר בפחד גדול מאוד ואי וודאות. ההנהלה של המקום ו’עמיגור’ דאגו שלא ייחסר לנו כלום. גם ראש העיר, שיהיה בריא, נרתם, תמך ושלח לנו אוכל. מהבחינה הזאת היינו מסודרים, לא היה לנו מה לדאוג, אבל זה היה מפחיד”.
אבל הודיעו לכם שנפלה טעות והתוצאות הן שליליות.
“אני לא מאמין. אי אפשר להעביר אותנו ימים כל כך קשים ובסוף לבוא ולהגיד ‘הכל בסדר, כלום לא קרה, אתם יכולים המשיך הלאה’. זה לא עובד ככה מבחינתי. זה כמו שיעצרו בן אדם, ייכלאו אותו בבית סוהר למשך שלושה שבועות ואז יבואו וישחררו ויגידו לו שכלום לא קרה והוא יכול לצאת ולהמשיך בחייו. הרי קרה כאן משהו, אז אני רוצה לדעת מה בדיוק קרה ואיפה נפלה הטעות ומה יהיה איתנו הלאה. יש כאן כאלה שאולי הצליחו לקחת את זה בקלילות, לא אני. אני רוצה שידברו איתנו, שירגיעו אותנו”.
בדיקות קורונה במעבדה. אילוסטרציה: דוברות המרכז הרפואי הלל יפה
אתה עדיין מרגיש לא רגוע?
“אני לא רגוע בכלל. אני לא אשקר, אני אפילו פוחד. אף פעם בחיי לא פחדתי, לחמתי במלחמות ולא פחדתי ועכשיו אני פוחד. במלחמה אתה לפחות יודע מול מי אתה נלחם ואיך, כאן אתה לא יודע כלום. אני מרגיש שעברתי סוג של טראומה. אני מקווה שאצליח להתגבר על זה”.
,מה שאני מכיר זה היסטוריה". סאם
“חיתנתי את כל אשקלון”
סמי סאם האגדי כבר לא ילד, בן 82, ליתר דיוק. הוא נולד בשם שלמה אוחיון בקזבלנקה במרוקו. הוא מספר, אגב יום השואה, כי הוא נולד בימים שבהם הותקפה העיר על ידי הגרמנים. הם היו שישה אחים, שניים מהם כבר הלכו לעולמם. סמי הוא הרביעי בסדר האחים. האח הבא אחריו אגב, הוא חנן הראל מי שהיה במשך שנים ארוכות מזכיר בתי משפט השלום באשקלון ובאשדוד, וכיום כשהוא בפנסיה הוא עוסק בכתיבת ספרים, “הספר הרביעי בדרך”, מתגאה סאם.
להקת "כוכבי הדרום". סאם המתופף מאחורה. מאלבום פרטי
הוא עלה ארצה בגיל 12, היישר למעברה אשקלון. סיפור האהבה שלו עם העיר הזאת התחיל אז, נמשך גם היום, ויימשך עד יומו האחרון. בגיל 15 כבר עלה על במות, לדבריו הוא היה התקליטן הראשון בארץ, הקים להקה, ניגן ושר בכל אירוע אפשרי. סמי סאם הוא שם הבמה שלו אבל הוא נאלץ לכתוב אותו גם בתעודת הזהות, “אני הייתי מופיע ובסוף הערב מקבל צ’ק שכתוב עליו ‘סמי סאם’. כשהייתי מגיע לבנק להפקיד אותו, אז לא היו מכבדים אותו, היו אומרים לי ‘אתה שלמה אוחיון’. אז הלכתי ושיניתי את השם גם בתעודת הזהות לסמי סאם”, הוא מספר.
"אהבתי את החיים הטובים". סמי סאם מדגמן
במקביל הוא גם שיחק ודגמן לצד גדולי הידוענים שהיו אז בארץ. הוא היה כוכב גדול, לא היה אדם אחד בעיר שלא הכיר והעריך אותו. “חיתנתי את כל אשקלון. לצערי כל מי שאני פוגש היום מהזוגות הללו, שעוד זוכרים אותי היטב ואני שואל אותם מה שלום בני הזוג, מספרים שלי שהם התגרשו”, הוא צוחק, “אני הייתי בזמנו הראשון בדרום שהייתה לו תזמורת, עם נגנים וכלים על במה. הייתי בכל אירוע אפשרי באשקלון וגם באזור הדרום”.
"היום אתה כוכב, מחר לא". סאם עם מירי אלוני
אז עם הפרסום הגדול הגיע גם כסף רב, נשים ונכסים. “היה לי הכל. דירות, מכוניות ומשרדים. לא חסכתי שקל, אהבתי את החיים הטובים והתפזרתי עם הכסף” הוא מספר. עם השנים ה’כוכבות’ החלה לדעוך, אולם סאם המשיך לעסוק במוזיקה והתפרנס ממנה בכבוד רב גם כשהגיע כבר לגיל 60. במהלך השנים הוא נישא ונולדו לו ארבעה ילדים, שלושה עזבו את אשקלון ורק אחד נשאר לגור בה, הבן דודי הראל, קצין בתחנת הכיבוי בעיר.
"תישאר תמיד אתה". סאם
“עבדתי כמאבטח בארומה”
לפני כעשרים שנה הוא איבד בזה אחר זה את הוריו וגם התגרש מאשתו השנייה. העומס הרגשי של התקופה הזאת גרם לו לחשב מסלול מחדש והוא החליט לעזוב את אשקלון ולעבור להתגורר במרכז הארץ. “עברה עליי אז שנה מאוד קשה, הרגשתי שעולמי חרב עליי. אז החלטתי להתרחק קצת, להתנתק מהעיר. לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, שאשקלון היא הקמע שלי. ברגע שעזבתי את העיר המצב הלך והתדרדר עד שאיבדתי את הכל ונשארתי בלי כלום”.
מה בעצם קרה?
“’כסף מעוור עיני חכמים’, זה מה שקרה. לאט לאט הכל הלך. בהמשך גם טסתי לקנדה בעקבות האהבה, חזרתי בלי אהבה ובלי כסף בכלל. אחרי שחזרתי גם גנבו לי את המשאית שלי, שהיה בה ציוד במיליונים, וזהו שם הכל נגמר”.
סאם בימי הזוהר
זה קרה לפני כחמש שנים, סאם שב משהייה של כשנה בקנדה כשהוא חסר כל וזמן קצר אחר כך גם נגנב לו כל הציוד. משם הנפילה אל התהום הייתה מאוד קצרה. “עברתי לגור בחדר שאני מתבייש אפילו לספר עליו, רק אני ואלוהים יודעים. ועבדתי לפרנסתי כמאבטח ב’ארומה’. ככה חייתי בשנים האחרונות, אבל ברוך ה’ גם עם זה למדתי להסתדר עם מה שיש. קיבלתי גם המון המון עזרה ממשפחת אלעזרא, שמלווים אותי עד היום. ואז אמרתי לעצמי ‘סמי, אם אתה רוצה למות אז תחזור לאשקלון וחזרתי’”.
כי אתה מתכנן כבר למות?
(צוחק) “יש לי זמן. אבל אי אפשר לדעת, בעיקר עם האי וודאות של החיים האלה ועכשיו גם הקורונה”.
"אני הכי אוהב – מוזיקה". סאם והכלים
“כולם מזהים אותי ברחוב”
הוא חזר לאשקלון לפני כשנה וחצי ועבר להתגורר, כאמור, בדיור המוגן ‘זהבית’. “לא היה לי לאן ללכת, אז באתי לכאן. זה לא כמו בית אבות, כאן אנחנו לא מטופלים, אנחנו חיים חיים עצמאיים לגמרי. זה כמו בניין משותף. אז נחמד לי כאן, זאת פינה נחמדה בשבילי”, הוא אומר.
“קיבלו אותי בעיר בצורה יפה מאוד. תמיד כשאני הולך ברחוב כולם מזהים אותי, מחבקים, לוחצים ידיים ואומרים שלום, מזכירים מאיפה אנחנו מכירים. השבוע מישהו ניסה להסביר למנהלת שלנו מה אני הייתי בזמנו, אז הוא אמר ‘כמו אייל גולן’, האמת שאני קצת התביישתי. אבל זה נעים ונחמד שעדיין זוכרים אותי, אומרים מילים חמות ומעריכים”.
"נחמד שעדיין זוכרים אותי". סאם
בכל השנים בהם לא חי באשקלון כתב סאם שירי ערגה וגעגוע לעיר ילדותו ונעוריו. כששב לעיר מיהר לחוף הים, נשם את האוויר עם הריח המוכר, נזכר בילדותו וכתב את ‘הסיפור האמיתי על הזקן והים’. ובסיפורו פגש הוא בדייג, אשר צפה בו מתבונן בגלים המתנפצים אל הסלע. “אל תסתכל על הגלים שמתנפצים” אמר לו הדייג “תסתכל על הסלע שלא זז ממקומו ולא נשבר”.
“הלילה הראשון שלי באשקלון היה קשה מאוד. לא היה לי לאן ללכת ולא מיטה לישון בה”, מספר סמי, “אחרי לילה ללא ששינה הלכתי לים ופגשתי את הדייג. עם המשפט הזה שלו אני הולך עד היום ואומר לעצמי כל יום ‘אתה חזק כמו סלע סמי, אל תישבר’”.
