סדרות המשטרה וסרטי הפעולה אהובים כל כך על צעירים בכל העולם אך כשמי שצופה בסרטים האלה לא יודע לעשות את ההבחנה בינם לבין החיים האמיתיים זה יכול להיות חמור ומסוכן.
אתמול סמוך לשעה 21:50 התקבלה קריאה במוקד המשטרה על אירוע דקירות בפארק הציבורי בשכונת אגמים ועל כך שלכאורה שמצבו של הנדקר קשה. בדקות שאחרי קבלת הודעה כזו נשמעו ברחבי העיר סירנות רבות גם של ניידות משטרה וגם של ניידות מד"א שמיהרו למקום.
כשמתקבל מקרה כזה במשטרה היא מזניקה למקום את ניידות הסיור שלה שפזורות בעיר ובמקביל מודיעה למד"א על הצורך באמבולנס. באותה צורה, כשמקרה כזה מתקבל במוקד מד"א היא משגרת למקום צוותים ובמקביל מודיעה למשטרה על אירוע שייתכן שהוא על רקע פלילי שיש צורך לטיפולה. לאור חומרת הפציעה עליה סיפר המדווח, מזניקים במד"א ניידת טיפול נמרץ ובמקרה שאין כזו קרובה מוציאים גם אמבולנס רגיל שקרוב יותר לאירוע. כיום מקבלים גם כוננים ממד"א ומאיחוד הצלה התראה על המקרה וגם הם עוזבים את עיסוקיהם ואת משפחתם ומגיעים למקום במהירות האפשרית.
אתמול, לאחר שהתקבל הדיווח על האירוע הקשה הגיעו למקום צוותי משטרה ואמבולנסים של מד"א יחד עם הכוננים אך לא מצאו דבר. במשך דקות הם סרקו את הפארק, שאלו עוברים ושבים האם יש להם יודעים משהו על המקרה אך ללא הצלחה. בשיחת טלפון שביצעו השוטרים על מי שהודיע על המקרה הסתבר שמדובר בשני נערים שהחליטו להקפיץ את כל הצוותים לשווא.
תלונות רבות מגיעות למשטרה במהלך השנה על רעשים חזקים בלילות, הרעשים הללו מגיעים בדרך כלל מרכבים שבהם מותקן אגזוז לחץ שמרעיש מאוד. בשעות הלילה המאוחרות הרעש חזק פי כמה והתושבים נואשים ומחייגים שוב ושוב למשטרה שלא תמיד מצליחה לאתר את הרכב שמטריד את מנוחת התושבים.
בעקבות התלונות הללו, ערכו אתמול שוטרי תחנת אשקלון פעילות נחרבת בעיר ובדקו עשרות כלי רכב, כאשר הם תרים אחר רכבים משופרים עם שינוי מבנה המסכנים את חייהם ואת חיי משתמשי הדרך האחרים ופוגעים באיכות חייהם של תושבי העיר.
במהלך הפעילות נעצר רכב מסוג אאודי עם אגזוז לחץ ומערכת בלימה לא תקינה. הרכב נבדק ונאסר לשימוש. כמו כן, בוצע שימוע לנהג, בשנות ה-20 לחייו, תושב אשקלון, רישיון הנהיגה שלו נפסל ורכבו הושבת ל-30 יום.
המאזדה 3 שהושבתה אתמול בערב באשקלון. צילום: דוברות המשטרה
במהלך הפעילות נעצר גם רכב מזדה 3 עם מערכת בלימה לא תקינה וללא טסט. הרכב נבדק ונאסר לשימוש. לנהג, תושב אשקלון בשנות ה-30 לחייו, בוצע שימוע, רישיון נהיגה שלו נפסל ורכבו הושבת ל-30 יום.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
"משטרת ישראל תפעל כל העת כנגד סיכונו של הציבור בנתיבי התחבורה, מחד, ובעבירות המהוות מטרד לציבור הנורמטיבי, מאידך, בכל האמצעים שלרשותה", נמסר מהמשטרה.
המרכז הרפואי ברזילי באשקלון השיק השבוע מרפאה חדשה, לביצוע מעקב וטיפול עבור מחלימים שהשתחררו ממחלקות הקורונה של המרכז הרפואי ולמחלימים מהקהילה. כל חולה ששוחרר ממחלקות הקורונה בברזילי יוזמן לביקורת במרפאה, לצורך מעקב קליני שיבוצע על ידי פולמונולוג (רופא ריאות).
מרפאת המחלימים, בהובלת ד"ר אמיר בר שי, פועלת תחת המערך לרפואת ריאות, בשיתוף יחידת הזיהומים, מחלקות הקורונה ומערך הקבלה של בית החולים.
במסגרת הביקור במרפאה יעברו המטופלים בדיקת רופא ריאות, בדיקת תפקודי ריאות מלאה (כולל דיפוזיה), בדיקות דם, שאלוני איכות חיים ושאלוני סימפטומים נשימתיים. בסוף הביקור יקבלו המטופלים מכתב סיכום כולל המלצות להמשך טיפול.
שבוע לאחר שילדי הגנים חזרו ללמוד מתכוננות הרשויות המקומיות לחזרה הצפויה של בתי הספר ללימודים. הבוקר ערך שר החינוך, יואב גלנט, שיחת זום להתייעצות ועידכון ראשי רשויות לקראת חידוש הלימודים במוסדות החינוך.
במהלך השיחה, בה השתתפו ראשי הערים אשדוד, אשקלון, ירוחם, אופקים, רמת גן, הרצליה, ראשון לציון, כפר סבא, מודיעין עילית, יקנעם עילית ואום אל פאחם, הביעו ראשי הערים בפני השר גלנט את הצורך הדחוף שבפתיחת מוסדות החינוך, בפרט בגילאים הנמוכים.
ראשי הרשויות דרשו תוספת תקציבית לצוך פיצול כיתות א׳-ב׳ וטענו בפניו כי ״לא ניתן לקיים שגרת לימודים, בסיסית ככל שתהיה, ללא תוספת תקציב משמעותית״.
ביום שישי האחרון, לפנות בוקר, נדקר נער בן 17 במהלך קטטה בעיר. כוחות משטרה הוזעקו למקום והנער עצמו פונה במצב קשה לחדר הטראומה במרכז הרפואי ברזילי. לאחר שעבר סדרת צילומים ובדיקות החשש הכבד לפגיעות חודרות וקשות בגופו הוסרו ומצבו הוגדר בבית החולים בינוני.
המשטרה החלה בחקירת המקרה ואז התברר הרקע לפיו צעיר מאשקלון, בן 18 לפני גיוס, קיים מערכת יחסים עם צעירה אחרת ולאחר מכן הוא פגע בה. בן משפחתה, תושב אשדוד בן 17, פנה לצעיר מאשקלון וביקש להיפגש איתו שוב ושוב ולבסוף יחד עם חבר נוסף הם הגיעו אל מחוץ ביתו של הצעיר מאשקלון המתגורר בדרום העיר. הצעיר האשקלוני הביא איתו גם חבר, בן 22 וכך מחוץ לבית, עמדו ארבעה צעירים, שניים מאשדוד ושניים מאשקלון, כולם עולים מצרפת.
במקום התפתחה קטטה במהלכה נפצעו שניים, הצעיר בן ה-17 מאשדוד שנדקר ונפצע באופן קשה וכן תושב אשקלון בן 22 שנגרם לו שבר בארובת העין, אשר המשטרה חושדת כי הוא זה שביצע את הדקירה בעצמו.
סכין. צילום ארכיון
זהותם של המעורבים התבררה די מהר על ידי השוטרים, אחד מהם שמתגורר בסמוך נעצר כבר ביום שישי והובא לבית המשפט כאשר במשטרה טוענים כי הרקע לקטטה האלימה הוא "בעקבות סכסוך על בחורה", מעצרו הוארך עד ליום שני. לאחר מכן, נעצר החשוד המרכזי בדקירה, הוא סיפר למשטרה כי הוא הותקף על ידי הקורבן וחברו והם שברו לו את ארובת העין. הוא נלקח לקבלת טיפול רפואי ומעצרו הוארך עד ליום שלישי.
המשטרה מידי כמה ימים מדווחת על נעדר וברוב המקרים גם מצליחה לאתר אותו.
אך הפעם נראה שמדובר בסיפור יוצא דופן: משטרת אשדוד הודיעה כי היא מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר הנעדר צ'ורפלנקו ויאצ'סלב, תושב אשדוד, אשר נעדר מתאריך 15/09/20 ומאז נותק עמו הקשר ואבדו עקבותיו.
תיאורו: בן 60, גובה 1.60 מטר לערך, שיער כהה, עיניים חומות, מזוקן, דובר רוסית.
על פי הערכת המשטרה צ'ורפלנקו נמצא בחודשים האחרונים באשקלון וכאן מתבקשים תושבי אשקלון לגלות עירנות ולנסות להיזכר האם הם ראו את האיש שבתמונה בחודש האחרון באשקלון.
כל היודע דבר על מקום הימצאו או כל פרט היכול לסייע באיתורו, מתבקש להודיע למשטרה בטלפון 100 או לתחנת אשדוד 086387222
במחלקת הקורונה במרכז הרפואי ברזילי נקבע הלילה מותו של חולה קורונה תושב העיר בן 86.
האיש, כך נמסר מבית החולים סבל מלבד מנגיף הקורונה גם ממחלות רקע נוספות.
עם מותו עלה מספר תושבי אשקלון שנפטרו מקורונה ל-41.
בשבוע שעבר, לאחר שכבר עלה מספר הנפטרים ל-42 הוחלט במשרד הבריאות לעדכן את הנתונים ולגרוע מהם שני נפטרים שכנראה לא היו תושבי אשקלון כשנפטרו.
נכון להבוקר, על פי נתוני משרד הבריאות רק 236 מתושבי העיר חולים ברגע בנגיף הקורונה. מדובר בירידה משמעותית לאחר שהנתונים לפני מספר שבועות הצביעו על למעלה מ-1100 חולים.
לעת עתה במרכז הרפואי ברזילי מאושפזים 29 חולים בנגיף הקורונה: 3 במצב קל, 5 במצב בינוני ו- 21 במצב קשה, מתוכם 4 מונשמים.
לפני כשבועיים עלתה ב’כאן דיגיטל’ ‘בנפשם’, סדרת רשת ייחודית, המלווה מתמודדי נפש בסיפורם המרגש. במרכז הסדרה שישה מתמודדי נפש, המספרים בפעם הראשונה את סיפורם האישי. בכל פרק פוגשים הצופים מתמודד אחר וכל פרק מעוצב בדמותו של המתמודד. בכל יום חמישי עולה פרק חדש, כל פרק בן 7 דקות. הפרקים מתקבצים לכדי סיפור אחד, סיפור מורכב של מעגל חיים בהתמודדות עם מחלת נפש בישראל 2020. את הסדרה יצר וביים אמרי דקל-קדוש בליווי ‘אנוש’ – העמותה הישראלית לבריאות הנפש.
את פעילות העמותה הכיר דקל-קדוש מקרוב לפני מספר שנים, כאשר הגיע אליה כדי לעשות בה עבודות לתועלת הציבור. הוא התאהב בשיקום, המשיך להתנדב בעמותה גם כשסיים את תקופת השירות והחליט ליצור סדרה תיעודית שתעסוק במתמודדי נפש. “אני, באופן אישי, חשבתי שאני מבין דבר או שניים בעולם הזה וכשהגעתי ל’אנוש’ הייתי בשוק כמה אני לא יודע כלום. כל מה שחשבתי שאני יודע עד אותו רגע השתנה. הכרתי עולם מדהים, אנשים מדהימים”, הוא מספר.
דקל-קדוש, בוגר ‘סם שפיגל’, במאי ותסריטאי, החליט לקחת את זה צעד אחד קדימה ולתת לכולם הצצה לתוך חייהם של מתמודדי הנפש- כך נולדה ‘בנפשם’. “ב’אנוש’ פגשתי אנשים די מדהימים ומרגשים, עם סיפורים יפהפיים. גיבורים וגיבורות גדולים מהחיים, שיותר משהם נלחמים עם ההתמודדות שלהם, הם מתמודדים עם סטיגמה מטורפת. חיפשתי ייצוג של הדברים האלה במיינסטרים של המדיה ופשוט לא היה, אז הרגשתי שהגיע הזמן ‘להביא’ את האנשים מאחורי האבחנות האלה, מאחורי המילים המפוצצות כמו ‘סכיזופרניה’ או ‘דיכאון קליני', ‘מאניה דיפרסיה’ ועוד. להביא את האנשים האלה כמו שהם, אמיתיים ומרגשים, מנצחים-מפסידים, בעיקר מתמודדים”.
הוא החל לכתוב כבר בסוף שנת 2017 ויצא למסע של כשלוש שנים, הסתיים כעת. “מדובר על מסע מטורף של המון ימי צילום ושעות עריכה. מסע באמת-באמת מרגש, שהמתמודדות והמתמודדים היו שותפים מלאים לו. חיפשנו איך באמת להביא את העולם הפנימי וההתמודדות של כל אחד ואחת באופן הכי אותנטי ומרגש למסך ולהציג את העולם מבעד לנקודת המבט שלהם, כמו שהם”.
אור קרבי
היה קשה לאתר כאלה שיסכימו להשתתף בפרויקט הזה? “האמת שלא. הרבה אנשים, שהגיעו לאודישנים, אמרו שהם לא ראו במדיה אנשים שמדברים על זה באופן הזה ובצורה הזאת ולכן זה היה משהו שמאוד דחף אותם להשתתף. אז היו מאות פניות כי אנשים צמאים להוציא את עולם בריאות הנפש מהארון ולנפץ את הסטיגמות. עשינו ימים מרוכזים של מפגשים, היכרות וחיפוש, כדי למצוא את השישה שיתאימו לסדרה. זה היה משהו שיצר הרבה מאוד התרגשות בקרב המתמודדים”.
אתה, באופן אישי, מצליח להבין למה כל העניין הזה של מתמודדים נפש נמצא עדיין עמוק ‘בארון’, כפי שהגדרת את זה? “אני חושב שלנו, בתור חברה, מאוד קל למתוח קו ברור בין אנשים “נורמליים’, כביכול, לבין המתמודדים. כי זה משהו שהוא לא מוכר ולכן הוא תמיד מפחיד, זאת הנטייה הטבעית של בני האדם. אבל דווקא בתקופה הזאת של ה’קורונה’, כשאנשים נשארים בבית ופתאום החרדות עולות והדיכאון מגיע, וצצים כל מיני דברים מאוד-מאוד קשים. אז יש בזה משהו שפותח את הלב, ואנשים פתאום פתוחים יותר לשמוע על מתמודדים במצבים קיצוניים יותר. אני חושב שברמת הזמן שלנו בעולם, אנחנו היום דווקא סבלניים יותר ויש יותר מקום לשמוע ולנפץ יחד את הסטיגמות. כולי תקווה שאנשים שיראו את הסדרה היא תיגע בהם ותרגש אותם, והם יצליחו לראות את האנשים מבעד לכל ה’טייטלים’ המפוצצים האלה. ולהבין שהמתמודדים הם בדיוק כמו כל אחת ואחד מאיתנו, הם פשוט חווים דברים מסוימים בווליום גבוה יותר”.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
“דיכאון על אש קטנה”
אחד מפרקי הסדרה מוקדש כולו להתמודדות של אור קרבי מאשקלון. “אור בן אדם יוצא דופן ומרגש”, מספר עליו דקל-קדוש, “מעבר לזה הוא בן אדם מוכשר ברמות שקשה לתאר. הוא מדובב דמויות מצוירות, שחקן קול. הוא מתעסק במוזיקה ויש לו עולם פנימי מדהים, מרגש ומטורף. כל פרק בסדרה ב’שפה’ הקולנועית שלו שונה לגמרי, היא מותאמת לגיבור או לגיבורה וכל פרק תפור למידות של מי שעומד במרכז הפרק, כדי להכניס את הצופה לעולם של המתמודד”, מסביר הבמאי, “הפרק שמספר על ההתמודדות של אור משלב אנימציה מטורפת, והעולם הזה נולד מתוך הסיפור של אור והקשר שלו לסדרות מצוירות ולדיבוב. העובדה שהוא ‘חי’, באמצעות הקול שלו, את החיים שהוא היה רוצה לחיות באמת בחיים האמיתיים שלו. הוא מגלם דמויות שרחוקות ממנו שנות אור והקול שלו יכול להפוך לשמח וצוחק ולעוף בשמיים הכי גבוה, בעוד שהוא עצמו יושב בחדר ומפחד לצאת החוצה”.
הוא בן 27 ומתמודד שנים ארוכות עם דיסתימיה – דיכאון כרוני, דיכאון קליני-מז’ורי וחרדה חברתית. עובד בדיבוב ומתעסק במוזיקה. “אני מתמודד עם שילוב של מספר דברים. דיסתימיה היא סוג של הפרעת מצב רוח, שמלווה את האדם תקופה ממושכת מאוד. זה סוג של דיכאון, אבל הוא ‘על אש’ קטנה יותר” הוא מסביר. “בנוסף מתלוות לזה תקופות של דיכאון קליני וחרדה חברתית”.
אור קרבי
איך הכל התחיל? “קשה לי להגיד איך הכל התחיל, אבל הזיכרון הכי מוקדם שלי של תחושות הדיכאון הוא מגיל 10. אני לא יודע מה היה הטריגר, יכול להיות משהו מהילדות המוקדמת אולי אפילו מהגן. אבל זה התפתח במהלך השנים והפך להיות יותר ויותר מורכב”.
אתה זוכר אולי בכל זאת איזשהו אירוע נקודתי? “אני לא יודע להגיד בוודאות שזה אכן היה האירוע, אבל אני יכול להסיק מה יכול היה לגרום לזה. ההנחה שלי היא שזה קשור לבריונות שעברתי בגיל הגן, שזה בין הזיכרונות הראשונים שלי. אני מדבר על גיל 4 בערך ויש לי חלקיקי זיכרונות, בעיקר של הצקות של ילדים. זאת לא בריונות ‘מורכבת’, הרי ילדים בגיל הזה לא באמת יכולים לפגוע פיזית נורא קשה. אבל הילדים הציקו לי כל הזמן והרביצו. אז יכול להיות שאצלי זה היה הטריגר”.
“חשבתי על מוות”
אור נולד וגדל בקיבוץ נגבה. בן יחיד להוריו, שגדל עם אימו וסבתו. עם אביו הקשר נותק לשנים ארוכות וחודש שוב כשאור היה בן 11. “סבתא עזרה לגדל אותי. פגשתי את אבא לראשונה כשכבר הייתי בטיפול באומנות ואמא שלי נעזרה במטפל כדי ליזום את המפגש הזה וזה עבד. אנחנו בקשר עד היום, אבל זה כנראה לא יהיה אף פעם כמו שיכל להיות אם הייתי גדל עם אבא. אבל יש קשר וזה חשוב, ולא היה מובן מאליו שזה יצליח”.
הוא זוכר דווקא ילדות שמחה, עם חבר אחד קרוב במיוחד, לאט-לאט זה הלך והשתנה. “בגדול תמיד הייתה לי איזושהי בעיה ליצור קשרים חברתיים, הייתי נוטה להסתגר. בגיל צעיר יותר, בו ההורים נוטים ליצור את הקשרים החברתיים עבור הילדים, היה לי קשר די טוב עם שאר הילדים. כי קיבלתי המון עזרה מאמא בעניין הזה. אבל עם השנים התחלתי להסתגר ואמא כבר לא יכלה לסייע”.
אור קרבי. מתוך ׳בנפשם׳
בבית הספר היסודי הוא למד בקיבוץ גת ולאחר מכן המשיך לתיכון אזורי ‘צפית’ בכפר מנחם. בשנות לימודיו הראשונות בבית-הספר היה תלמיד טוב, אפילו מחונן. “לא אובחנתי, אבל הרגשתי שקל לי מאוד. הייתי מסיים חוברות עבודה בשביל הכיף ומתקדם לבד, עד שהמורה הייתה עוצרת אותי. אז באיזשהו מקום קצת חסמו אותי”.
בתקופת החטיבה הדברים הפכו למורכבים יותר, יחד עם מצבו הנפשי של אור. “אני מתחיל להבין שמשהו בי לא בסדר. שאני מרגיש לבד, גם כשיש אנשים סביבי. הסביבה רואה דבר אחד, אבל בראש שלי אני רואה תמונה אחרת לגמרי. התחלתי להבריז כי העדפתי להתחמק ממפגש עם אנשים. זה השפיע, כמובן גם על הלימודים. בפן הרגשי קראתי לזה ‘מחשבות לא טובות’, לא ידעתי להגדיר את זה כדיכאון. חשבתי הרבה על מוות, שלי, של אמא ושל סבתא. מחשבות שלא עזבו אותי”.
עצבות, דכדוך ומצבי רוח משתנים יכולים להיות אופייניים מאוד לבני נוער בגיל ההתבגרות. אולם, אור הבין כבר בתחילת הדרך שהמצב שלו, כנראה, הוא מורכב הרבה יותר מזה. “זה היה כבר בתקופת החטיבה, לא נתתי לזה שם כי עדיין לא אובחנתי ולא ידעתי איך לקרוא לזה. אבל הרגשתי שזה משהו אחר. בשלב הזה היה לי כבר מטפל באומנות, אבל הוא בעצמו אמר שאין לו כבר כלים לעזור לי”.
“מסתגר בחדר וזהו”
בגיל 16 הגיע קרבי לאבחון פסיכיאטרי ראשון, שם קיבל סוף-סוף שם לתחושות שליוו אותו משחר ילדותו. הוא החל לקבל ליווי פסיכיאטרי ופסיכולוגי וקיבל טיפול תרופתי. “לקחתי כמעט כל תרופה פסיכיאטרית אפשרית. מאז ועד היום זה לא ממש עוזר. אני די עמיד לתרופות. גם מה שעזר, עזר למעט זמן ואז היה צריך להחליף”.
באותה תקופה היה גם הניסיון האובדני הראשון והיחיד שלו. “אני רציתי למות. זה גם גיל ההתבגרות, והיה שם שילוב של הורמונים ואהבה ראשונה שלא הצליחה והכאיבה לי. הייתי עם הרבה מאוד כאב. אז הלכתי למקרר ולקחתי כמות גדולה מאוד של תרופות. כשראיתי שלא קורה כלום, סיפרתי לאמא שלי והיא לקחה אותי לבית-החולים. להפתעתי לא נזקקתי לשום טיפול כי לא קרה לי כלום”.
אור קרבי
המצב הנפשי מנע ממנו לעשות בגרויות והוא סיים בקושי רב 12 שנות לימוד. “בזכות המנהל והמחנכת שהבינו את המצב קיבל את תעודת ה-12 שנות לימוד”. גם לצבא לא התגייס. “גרתי עם אמא בבית והתקופה הזאת הייתה הכי קשה שלי מבחינת הדיכאון. לא הייתי מתקלח ולא מצחצח שיניים, מסתגר בחדר וזהו. מחשבות אובדניות ליוו אותי לאורך כל הדרך. עד היום למעשה, אבל בלי תכנוני התאבדות”.
היו גם תקופות טובות? “היו מידי פעם שאפשר להגדיר אותן כ’טובות’. בעיקר לאנשים מבחוץ זה נראה שהכל בסדר, כי אני מתפקד לכאורה. אבל אלה תקופות קצרות מאוד שאחריהן הכל חוזר לקדמותו ואני חוזר להסתגר”.
“חבל ההצלה שלי”
לפני כחמש שנים נחשף אור במקרה לדיבוב. הוא החל לדבב בבית, התאהב בתחום והחליט ללכת לקורס של יפה גבאי. “הקורס הזה היה ההתנסות הראשונה שלי בתחום וגם התחלתי לעסוק בזה. זה הפך להיות חבל ההצלה שלי”.
אתה יודע להסביר למה דווקא זה הציל אותך? “בדיבוב יש המון מצבים של הפגנת רגש מאוד קיצונית. הרגשתי שדרכו אני מצליח להוציא החוצה הרבה מאוד דברים מודחקים. הרבה כאב, הרבה תסכול ועצבים. זאת היכולת הזאת להביע את עצמי, אבל דווקא דרך הדמויות שאותן אני מדובב”.
אבל זה לא רק זה. בדיבוב מצא אור, כמעט לראשונה בחייו, משהו חדש ולא מוכר, תומך ומחזק- חברים. לפני כשנתיים הוא הצטרף לקבוצת ‘דיבוב ישראל’, שם התחיל להכיר אנשים עם תחביב זה. “שם נבנה איזשהו מעגל חברתי, פעם ראשונה בחיים שלי. במקביל הייתי חלק מקבוצת צעירים של עמותת ‘גוונים’ באשקלון, שם פגשתי מישהי שהביעה עניין בדיבוב. נפגשנו כדי שאלמד אותה והפכנו לחברים מאוד טובים”.
לפני כשנה חבר אור לחברה ושניהם עברו לגור ביחד בדירת שותפים באשקלון. זאת הפעם הראשונה בחייו שהוא יצא לחיים עצמאיים רחוק מהקיבוץ ורחוק מאמא. “זה גם היה חבל הצלה מאוד גדול בחיים שלי. יש שיפור ענק. אתה לא יכול לברוח מהבעיות, מהדיכאון ומהחרדות, הם כמובן עברו איתי. אבל עכשיו יש לי יותר אפשרות להתמודד איתם כי אני בסביבה של חברים ולא רק עם אמא, שדואגת וחסרת אונים. גיליתי שיש בחברים שמצאתי המון כוח וערך. יש להם הרבה מאוד משמעות עבורי”.
בגיל 34, פול דילייני היה בעונה שעברה אחד השחקנים המשמעותיים ביותר של אליצור איתו אשקלון כשרשם ממוצעים של 19.4 נקודות, 7.1 אסיסטים ו-6.6 ריבאונדים למשחק. דילייני המשחק בעמדת הגארד הוא בוגר מכללת אלבמה. מ-2009 שיחק בישראל בהפועל חולון, עירוני נהריה, מכבי ראשל”צ, מכבי קריית גת, הפועל באר שבע ומ.כ הבקעה בליגת העל ובהוד השרון בליגה הלאומית, ובנוסף עבר גם בליגות הראשונות ברוסיה, צרפת ואוקראינה.
"יש לנו קבוצה טובה". דילייני במדי אליצור. צילום: פבל
לפני שלוש שנים, התחתן עם ישראלית בשם ליטל. לזוג יש ילד בן שנה ועוד ילד בדרך, כשליטל נמצאת בחודש החמישי להריונה. השניים התגוררו באשקלון אך לאחרונה, לקראת הולדת הילד השני עברו לגור בראש העין, כדי להיות קרובים להוריה של ליטל ולקבל עזרה עם הילדים. בנוסף לעיסוקו של דילייני כשחקן באשקלון, הוא מאמן ילדים בעיר בה הוא מתגורר כיום.
בתקופה האחרונה דילייני הגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית מתוקף נישואיו לאישה ישראלית, אך נענה בשלילה. אם אכן היה מקבל אזרחות, זו הייתה יכולה להיות בשורה טובה מאוד לאליצור איתו. זה היה נותר לה יתרון משמעותי על יריבותיה בליגה, בכל זאת, ישראלים ברמה של דילייני לא דורכים בליגה הלאומית. בנוסף, קבלת אזרחות של הגארד יכלה לשחרר לקבוצה האשקלונית משבצת נוספת של שחקן זר, ובהנהלה בהחלט תכננו לצרף זר נוסף לסגל הקבוצה במצב כזה, דבר שיכול היה להיות מאוד משמעותי ומכריע בקרבות העלייה בליגה הלאומית.
בריאיון ל”כאן דרום”, מספר דילייני כי הוא לא לוקח קשה את הדחייה, אך מאוכזב מהיחס אליו ומסביר כי מעבר לשחקן כדורסל, יש פה בן אדם שבונה משפחה, עובד ומנהל אורח חיים בישראל. למרות זאת, לטענתו רואים אותו רק כשחקן כדורסל.
משפחת דילייני חוגגים את לידת הבן. צילום: גל אילוז, גלגל המגנט
פול, איך אתה מרגיש בעקבות דחיית הבקשה שלך לקבלת אזרחות ישראלית? “אני לא לוקח את זה קשה, טוב לי באשקלון ואני אופטימי לגבי הנושא הזה, במיוחד בעקבות כך שראש העיר של אשקלון דוחף ומנסה לעשות איזשהו צעד כדי לעזור לי לקבל את האזרחות. אני יותר מתמקד בקריירה שלי בכדורסל, אם זה בלשחק ואם זה בלאמן ילדים, וכמובן מתמקד בחיים היום יום שלי ובמשפחה הרבה יותר מאשר בעניין האזרחות”.
“העניין שאין לו אזרחות לא מונע מאיתנו כמעט שום דבר”, מוסיפה ליטל אשתו, “אנחנו אופטימיים, הוא יקבל את זה בסופו של דבר והכל בסדר, זה לא שאנחנו רודפים אחרי זה והכל בכוח. אין סיבה שהוא לא יקבל אזרחות בסופו של דבר, אבל האמת שהיינו בטוחים שזה יקרה כבר עכשיו כי אנחנו מנהלים פה את החיים שלנו בישראל ובונים משפחה, יש לנו ילד בן שנה ועוד ילד בדרך, זה לא שסתם התחתנו כדי שהוא יקבל אזרחות ואז יתגרש. כרגע אנחנו לא מתמקדים בעניין האזרחות כמו שמתמקדים חיי היום יום כמשפחה.
פול דילייני. צילום: ספי מגריזו
"בתכל’ס, פול הוא ישראלי לכל דבר, הדברים היחידים שהוא לא יכול לעשות זה כרגע להיחשב כישראלי בכדורסל ולהצביע בבחירות. הוא משלם מיסים ועושה הכל כאזרח ישראלי לכל דבר. האנשים שסביבו, לא רק מהכדורסל, אלא אפילו שכנים ומכרים, רואים את ההתנהלות שלו, שהיא לא סובבת רק סביב כדורסל. נכון שהוא משחק והכל טוב ויפה אבל הוא מתמקד בעניין המשפחה ובלהשתקע פה, מתמקד בקריירה שלאחר הכדורסל, ובגלל זה הוא גם הלך לעשות קורס אימון במכון וינגייט, כדי שיהיה לו מקצוע בישראל גם לאחר קריירת הכדורסל".
המשטרה פתחה בחקירה נגד גורם בכיר מאוד בעיריית אשקלון בחשד לאיומים, כך מפרסם לראשונה העיתונאי אסף פוזיילוב, שציין גם כי עד כה הוגשו נגד הבכיר שתי תלונות שונות, אחת מהן מצד גורם אחר בעירייה ואחרת מצד עיתונאית. על פי החשד, אותו הבכיר, באמצעות אדם אחר, איים על העיתונאית בהקשר לכתבות שהיא פירסמה. הבכיר נחקר והוצא נגדו צו הרחקה ל-15 יום מהמתלוננת.
את התלונה השנייה הגיש כאמור, גורם בעירייה. הוא הגיש אותה לפני כחודש וחצי, אך תחנת המשטרה באשקלון סגרה אותה בנימוק שהתלונה נבדקה ואין סיבה לפתוח בחקירה. אולם בימים האחרונים, אותו גורם התלונן שוב ונפתחה חקירה הפעם, בתחנת משטרה בעיר השכנה שדרות.
עוד נודע כי עובדים נוספים בעירייה טוענים לאיומים מצד גורמים אחרים בשיטה דומה: הכפשות מחשבונות פיקטיביים ברשתות חברתיות על רקע עבודתם.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
הבכיר שנחקר מסר בתגובה לפוזיילוב כי "מדובר בבלוף, זו עלילה, גם המשטרה הבינה שאין שום ראייה שקשורה אלי. המתלוננת מסרה את שמי, והייתי צריך למסור גרסה. לפני התלונה היא קיבלה מכתב שאתבע אותה תביעת דיבה נוספת". לגבי התלונה הנוספת שהגיש בכיר נגדו, אמר: "לא מכיר אותה".
בחודש יולי השנה דחה בית המשפט העליון את ערעורו של המקובל הרב יהודה בן דוד נגד הרשעתו בביצוע מעשים מגונים כלפי שלוש אחיות קטינות ונגד העונש שנגזר עליו – 4 שנות מאסר. “השיקולים המרכזיים שבענישת עברייני מין שביצעו עבירות מין בקטינים הם שיקולי גמול והרתעה, הן כלפי העבריין והן כלפי עבריינים פוטנציאליים, וכי על העונש לשקף את חומרת המעשים וסלידת החברה ממעשים מעוותים אלה”, נכתב בפסק הדין.
הרב בן דוד, בן 73, אב ל-19 ילדים וסב ל-72 נכדים, היה במשך השנים, בעיקר בשנות ה-90 רב מקובל ידוע בכל אזור אשקלון ואשדוד, ותלמידים רבים היו לו גם בעיר אשקלון וגם בעיר אשדוד. בשנת 1999 הוא הורשע במעשה מגונה בבת משפחה שלו ונידון לחמישה חודשי מאסר. לאחר מכן ירדה קרנו של הרב, אך עם השנים הוא חזר וקיבץ סביבו חסידים ותלמידים אשר שתו בצמא את דבריו. עד לפני מעצרו לפני כשנתיים וחצי הוא קיים שיעורים ברחבי העיר אשקלון והיה אורח מכובד באירועים משפחתיים של תלמידיו.
הפרסום בעיתון "כאן דרום" בשנת 99'
במקרה הנוכחי, הוא הורשע בביצוע עבירות של מעשים מגונים כלפי שלוש קטינות בנות 8,12 ו-14 עת הגיעו לבית הכנסת שלו עם בני המשפחה. הרב בן דוד ביצע את המעשים בחמש הזדמנויות שונות החל משנת 2012 סמוך למשרדו בבית הכנסת.
הוא הכחיש את המעשים לאורך כל הדרך וטען כי מדובר בעלילות שווא שטוו הבנות נגדו. גם עורך דינו משה מרוז, טען כי מרשו “מעולם לא נגע במתלוננות בשום צורה שהיא והתלונות שלהן נובעות מאכזבתן מהנאשם שהפסיק לסייע להן”. אלא שכאמור בית המשפט העליון דחה את הדברים ואימץ את עדותן של האחיות.
שתיים מהאחיות והאמא מגוללות כעת לראשונה את מה שחוו ומה שעבר עליהן, זאת במקביל הגשת תביעה לפיצויים בגובה 10 מיליון ש"ח שהוגשה כנגד הרב בן דוד, באמצעות עו"ד איילת סבג (ראו בהמשך). כל השמות בכתבה הן שמות בדויים שנועדו לשמור על זהותן של הבנות הקורבנות.
“הכל התנפץ לי, לא עיכלתי את זה”
ליאת, בת 14.5 בזמן ביצוע המעשים
“אני רוצה שהאמת תצא לאור”, כך פותחת ליאת, כיום בת 16.5 את השיחה בה היא מגוללת את שעבר עליה מאז שחשפה את סיפור התקיפות המיניות שחוותה בגיל 14.5 מצד מי שהיה הדמות הנערצת עליה ועל משפחתה הרב יהודה בן דוד. “הוא היה כמו סבא בשבילי, אדם שאני די הערצתי והייתי עושה מה שהוא עושה, הוא היה עושה תעניות דיבור ואני הייתי עושה תעניות דיבור. הוא ממש היה דמות לחיקוי בשבילי, אני הייתי ממש מעריצה אותו”.
ליאת: "יש לי סיוטים ממנו ומהחוויה". אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב INGIMAGE
היא עצמה זוכרת היטב כיצד הוא נגע בה אז בתוך אחד החדרים בבית הכנסת, “אני זוכרת שהוא נגע בי והצמיד אותי לקיר והתחכך בי”, היא מספרת אך ניכר כי קשה לשחזר את אותם רגעים.
בהרשעתו נקבע כי הוא פגע מינית מספר פעמים בליאת, וכך היא תיארה זאת בבית המשפט: “אני הלכתי למשרד שלו. איכשהו זה הגיע לזה שאני הלכתי אחריו לחדר מטבעות שכאילו את צריכה ללכת קצת ואז הוא התחיל שם לגעת בי והתקרב אליי ולהצמיד את האיבר שלו לאיבר שלי וכאילו דחף אותו ושאל אותי אם אני רוצה לשכב איתו. הוא אחז את הראש שלי כי השפלתי את הראש שלי, הוא שאל: ‘מה את רוצה שאני אעשה?’ וזה ואז איכשהו אמרתי לו שאני צריכה ללכת. בהתחלה הסכמתי כי לא ידעתי מה זה ואז אמרתי לו שאני צריכה ללכת שוב כי יש לי לימודים והלכתי ובאותו יום לא הלכתי לבית הספר”.
האירוע השני התרחש כאשר ליאת הגיעה עם אימא שלה לרב, וליאת ירדה עם הרב למרתף כדי להביא יין. “הלכנו להביא יין ואז אחר כך הנחנו את היין במטבח… ואז אחר כך כאילו יצאנו מהמטבח ומצאתי את עצמי עוד פעם דבוקה לקיר… הוא ליטף לי את החזה ואת הישבן… והוא שאל אותי, ‘את מי את אוהבת יותר אותי או את אבא?’ אז אמרתי לו ‘אותך’, ונדבקנו לקיר וזה, ואז הוא החזיק לי את הראש ואמר, ‘מה את רוצה שאני אעשה?’ אמרתי לו, ‘אני לא יודעת’ ואמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה ואיכשהו מצאתי את עצמנו עוד פעם עולים ואני מחכה לאימא שלי”.
בית הכנסת "תפארת ראובן" באשדוד בו בוצעו המעשים
במקרה השלישי שהתרחש ליאת לא זכרה כיצד הוא התחיל, אך היא זכרה שהם ירדו במעלית לקומת המרתף שם יש אולם. הרב לדבריה הזיז את הווילון, פתח דלת והצביע על מיטה, “אני לא זוכרת איך הגבתי ועוד פעם נצמדתי מול הקיר ואז הוא שואל אם אני רוצה לגעת לו באיבר ואני הסכמתי ונגעתי לו באיבר… אני עמדתי דבוקה, הוא עמד מול הפרצוף שלי ואני לא ממש זוכרת אבל היד שלי הייתה בין המפשעות שלו, משהו כזה… מעל הבגדים. הוא שאל אם אני רוצה לראות את האיבר שלו, אמרתי לו שלא, ואז איכשהו עלינו עוד פעם למעלה והוא אמר, ‘את לא פתוחה איתי, את לפעמים אומרת לי שאת רוצה לשכב איתי ולפעמים לא, אני לא יודע מה את רוצה’… לא זוכרת מה עניתי לו ואז הלכתי הביתה”.
מה עשית אחר כך? “נכנסתי לחדר ובכיתי. ניסיתי להעביר את זה והייתי בטלפון. הכל התנפץ לי, לא עיכלתי את זה”.
המעשים הללו התרחשו לאורך זמן, אך ליאת לא שיתפה איש, “פחדתי ממנו”, היא מסבירה, “ידעתי שאם אני אשתף, אז לא תהיה עזרה למשפחה ולא יהיה מי שיתמוך בנו. הוא פשוט ניצל את זה, הוא ידע שאני לא אגיד משהו”.
מעבר למעשים הוא גם דיבר איתה ושאל אותה שאלות על אהבה וליאת הייתה משיבה לו, “הייתי אומרת אני ‘לא יודעת ו’כן אני אוהבת אותך’. הייתי מתכתבת איתו ושולחת לו סמיילי אוהב. ידעתי שאם אני לא אעשה את זה הוא לא יעזור למשפחה שלי”.
זאת התחושה שהוא נתן לך להרגיש? “כן. הוא די רמז לי ‘הנה אנחנו מפסיקים וזהו’. היה קטע שבאתי לקחת ממנו בגדים והוא אמר שאני מושכת את זה יותר מדי ואני לא רוצה קשר”.
ליאת: "הוא אדם רע". הרב יהודה בן דוד
ליאת הייתה גם מי שחשפה את הסיפור בפני המשפחה וגרמה לאחיות שלה גם להתוודות. זה היה במוצאי שבת, ליאת ישבה בחדרה מכונסת, ואז אחותה הגדולה טענה כי היא אינה עושה דבר בבית ואינה תורמת דבר לבית ואז ליאת כבר לא יכלה לשתוק ואמרה שהיא מקריבה יותר מכולן כדי שיהיה באוכל בבית. ואז היא החלה לחשוף בפניהן את הפגיעות המיניות שחוותה. זה נתן את האות לשתי האחיות האחרות שסיפרו שגם בהן הוא נגע. הרבה בכי ודמעות היה שם באותו הרגע, אבל זה גם היה הרגע שליאת גילתה כי היא לא היחידה שנפגעה ממנו, “אני פשוט התמוטטתי ובכיתי איתן וניסיתי לנחם אותן איכשהו”, היא מספרת ומשם הדרך למשטרה כבר הייתה קצרה.
מה את חושבת עליו היום? “שהוא אדם רע, שהוא מנצל אנשים תמימים. ושהוא משתמש בנשים שלא יכולות לקום”.
איך את מסתכלת על הערצה כלפי רב? “זה לא בסדר להעריץ בן אדם, זה על סף עיוורון וזה לא בסדר. היום אני כבר לא סומכת על אף אחד. חוץ מאבא שלי, אין אף אחד”.
היא מספרת כי האירועים הללו השפיעו עליה מאוד, “אני יותר מכונסת בעצמי, אני דיכאונית יותר ויש לי פחות אמון באנשים ויש לי סיוטים ממנו ומהחוויה. אני לא יכולה לסמוך על אנשים, קשה לי שמחבקים אותי ושמישהו שואל אותי ‘כמה את אוהבת אותי?’”.
מה את מרגישה כשמישהו מחבק אותך? “זה מרתיע אותי לא יכולה עם זה, שיתרחק ממני. אני לא אוהבת שמחבקים אותי חוץ מאמא שלי”.
יש לך סיוטים? “לפעמים אני רואה אותו את הדמות שלו ואת התמונה שלו בחלום וזה קשה לי”.
איזה ילדה היית לפני כן? “הייתי נותנת אמון בכל אחד, הייתי מסתפקת בכל דבר, הייתי שמחה ואוהבת את החיים ולא הייתי כמו שאני עכשיו”.
יש דברים שמזכירים לך אותו וגורמים לך לתחושות לא נעימות? “לפעמים אוטו שחור והשאלה ‘עד כמה את אוהבת אותי?’”.
היא מספרת כי גם מבחינה דתית היא השתנתה, “אני לא הולכת לבית כנסת, זה הרחיק אותי מהדת. ממש הרחיק אותי”.
מה את מרגישה כלפי הדת? “אני מתרחקת מהדת, בזמן האחרון ניסיתי להתקרב קצת אבל אני עדיין סולדת ממנה”.
מה מצב הלימודים שלך? “לא טוב, בכיתה ט’ הכל נפתח והייתי צריכה להיות בבתי משפט הפסדתי המון חומר. גם בכיתה י’”.
גם המצב חברתי כבר לא כמו שהיה, “אין לי כמעט חברות, יש לי אולי חברה אחת או שתיים”.
למה? “כי זה בית ספר חרדי וזה שונה מההתנהגות שלי. ההתנהגות שלי השתנתה בגלל זה והן לא מתחברות אליי. הן יותר שמחות ואני יותר דיכאונית וסגורה עם עצמי ואני רואה את עצמי בוגרת מהן. זה גרם לי להתבגר יותר”.
נגזר עליו עונש של 4 שנות מאסר, מה את חושבת על גובה העונש? “שזה לא מספיק, כי בסופו של דבר אני אחיה עם זה”.
לאורך המשפט ועד הרגע האחרון הוא טען כי מדובר בעלילה וכי הוא חף מפשע. “זה עצבן אותי, לא יכולתי לשמוע אותו. גם כשהיינו בעימות, זה עצבן אותי ואני צרחתי עליו שיודה באמת. מאותו הרגע הבנתי שהוא בן אדם רע”.
ליאת: "הוא משקר לי מול הפרצוף". הרב יהודה בן דוד בבית המשפט העליון
איך התנהל העימות? “הוא היה שם ואני נכנסתי והיו שם שני חוקרים, נראה לי והוא אמר ‘זה לא אשמתי’ ואני צרחתי שאני פה גם בשביל אותן בנות ושיודה באמת. הוא אמר שזה לא אשמתו ושאין כלום”.
למה צרחת עליו? “הרגשתי חנוקה כי הוא משקר לי מול הפרצוף וחששתי שיאמינו לו. הרגשתי עצבים”.
את חושבת על היום שהוא ישתחרר? “אני לא יודעת, זה מפחיד אותי לחשוב שהוא בחוץ בכלל”.
אם היום תבוא חברה ותספר שהיא עברה מקרה דומה, מה תגידי לה? “אני אנסה לעזור לה ואגיד לה שזה לא אשמתך בשום צורה ואת היית קורבן”.
את חשבת שאת אשמה? “הרגשתי שאני מתביישת בעצמי”.
“פרצתי בבכי, הייתי בהלם”
שירה, בת 12 בזמן ביצוע המעשים
שירה, אחותה של ליאת, היום בת 20, לא שוכחת את היום ההוא שבו האיש הכל כך נערץ עליה ועל משפחתה, נגע בה. היא מתעקשת שלא לקרוא לו “הרב” יהודה בן דוד, אלא “העבריין”.
עברו כשמונה שנים מאז אותו יום קשה וזה עדיין מלווה אותה, “זה עד היום משפיע עליי”, היא אומרת, “אני פחות סומכת על אנשים, לא אוהבת ריח מסוים ואם יש פה אדם שמזכיר את הריח שלו, אני לא פה וישר רוצה להיכנס לבית ולא להיות פה. אם אני רואה רכב כמו שלו, אני לא רוצה להיות פה. אני הפסדתי לימודים בגלל זה, בגלל כל ההליכים של התביעה, נכנסתי לסוג של קונכייה שתעזבו אותי”.
שירה: "זה עד היום משפיע עליי". אילוסטרציה: מוטי מילרוד
היא מספרת כי עד המקרה בו הותקפה מינית על ידיו, היא הייתה אחרת לגמרי, “הייתי ילדה מאוד חייכנית, אנרגטית, אוהבת חברה והיום אני לא יכולה לסבול את זה”.
היא מספרת כי עד לאותו האירוע הרב יהודה בן דוד היה הכל בשבילה ובשביל המשפחה שלה, “הוא היה דמות עיקרית במשפחה שלנו, כמו סבא שלנו. הוא היה דמות מאוד עיקרית בבית, מחליט בדברים הכי קטנים כמו איפה אני אלמד ומה אני אעשה, אם אני יכולה לנסוע לסבא שלי, בכל דבר הייתה לו החלטה. הייתי צריכה לבקש רשות לנסוע”.
היא מספרת כי אותו האירוע אף גרם לה להתרחק מהדת, זאת למרות שגדלה כדתיה ובבית דתי, “היום אני מסורתית, בחזות שלי אני לא נראית דתיה, אני כן שומרת שבת, אבל אני סולדת מהדת, לא הולכת לבית כנסת ואני לא אהיה באירועים מסוימים”.
כשהיא מנסה לשחזר את האירוע, היא מעט מתקשה, אבל אומרת כי זה חרוט לה היטב בזיכרון, “אני זוכרת מה לבשתי”, היא אומרת ומספרת: “זה היה ביום שבת בשעה 12 בצהריים, אני באה עם אחים שלי לקבל ברכה, זה קורה אם אמא לא מרגישה טוב או אם הבנים רוצים לקבל ברכה. הוא ברך אותם ואז הוא אמר לאחים שלי ‘תרדו’ וסימן לי להישאר ולקח אותי לחדר הצדדי ליד חדר האוכל. והוא מדבר איתי ואני לא מבינה איך הוא מדבר כי הוא בתענית דיבור. ואז הוא מתקרב ושם יד על המותן ואז הוא נישק אותי. באותו הרגע שזה נגמר תפסתי את הרגליים וברחתי. הלכתי לגן משחקים מאחורי בית הכנסת ופרצתי בבכי. הייתי בהלם, לא יכולתי להכיל את זה ואחים שלי לא מבינים למה אני ככה. פשוט ככה יושבת על הספסל ולא מספרת. חזרתי הביתה והצלחתי להעמיד פנים שהכל בסדר”.
את הרגשת אז שמשהו לא בסדר? “בסיטואציה עצמה הבנתי שזה לא בסדר כי הוא עשה תענית דיבור בשבת ופתאום הוא מדבר ולמה אתה מתקרב אליי ולמה אתה נוגע בי? זה משהו שלא אמור לקרות. אתה מבין שהסיטואציה לא יכולה לקרות וגבר לא אמור לגעת בך ולא אמורה להיות אינטראקציה”.
שירה: "למה אתה נוגע בי?". הרב יהודה בן דוד
מלבד המעשים היא מספרת כי זה היה גם במסרונים שהוא היה שולח לה, “הוא היה שולח ב-1 בלילה ‘היי, את עדיין אוהבת אותי?’ ‘את עדיין רוצה אותי?’ ‘מה את רוצה שאני אעשה לך?’ אני לא הייתי עונה להודעות האלה. בשבע בבוקר הייתי מתחילה את הבוקר בצורה הכי נוראה שאפשר. ואז הודעות ‘למה את לא עונה?’ ו’אני אנתק את הקשר’ והוא היה לוחץ לענות, שאגיד ש’אני עושה מה שאתה רוצה’ ו’שאני אוהבת אותך’ ואז הוא היה עוזב לכמה זמן וזאת הייתה הרגשה טובה שהוא היה עוזב אותי לשבוע של שקט שאני לא מקבלת את ההודעות הללו”.
למה לא סיפרת? “פחדתי נורא, זאת הייתה דמות שמחליטה על כל דבר קטן ובציבור החרדי אתה מפחד שיהיה לי כתם שלא יבואו אליו בטענות אלא יבואו אליי. אם הייתי רוצה להתחתן בשידוך זה היה מדביק לי כתם שכאילו אני אשמה”.
בשבוע שעבר כתבתי כאן לגבי השאיפה שלנו להיות עיר ירוקה. מסתבר שהאמירה של ראש העירייה תומר גלאם, באשר לכך שאנחנו בכיוון הנכון בתחום הזה הייתה יותר מסתם משאלת לב. ואכן, תוך פחות משבוע לאחר שהוא אמר את הדברים, העיר קיבלה את התואר הנכסף “עיר ירוקה”. תאכלס, שאפו! שאפו לתושבים שגילו בגרות ואחריות והיו הגורם המרכזי להגעה ליעד. שאפו גם לעירייה ולעומד בראשה, על התוויית תכנית פעולה למערך האכיפה הרשותי בשילוב כוחות המשטרה ועל ביצוע “אכיפה חכמה”.
"אכיפה חכמה" משמעה הענקת מרחב שיקול דעת לצוותי האכיפה כולל העלמת עין היכן שאפשר למול אכיפה נחרצת וקשוחה היכן שמתחייב. כך למשל, באזור החוף הפתוח ראינו התעלמות מהפרות לכאורה של אנשים שמטיילים להנאתם לא תמיד כחלק מפעילות ספורט. ראינו אנשים טובלים בים, לאו דווקא שוחים בקצב, כשגורמי האכיפה מעלימים עין, או לכל היותר מבקשים לסיים פעילות ולפנות את החוף.
שוטרים מחלקים מסכות כירורגיות לאזרחים כחלק מהמאבק בהתפשטות נגיף הקורונה. אילוסטרציה: דוברות המשטרה
למול זה, ראינו אכיפה נוקשה יותר במקומות של התקהלות ואי עטיית מסכות. אשקלון – כמו ישובים נוספים שהצליחו לצאת מהצבע האדום שוב הוכיחה יכולת פעולה במצב חירום. זאת בשורה נהדרת. העיר היפה שלנו כידוע למודת ניסיון לצערנו במצבי חירום. מצבי חירום שנכפים עלינו מהאויב שמדרום. יחד עם זאת, כשהאויב הוא בלתי נראה, בוודאי שקשה יותר לכנס את כולם לתוך הצורך במאבק המשותף הזה. ואחרי הפרגון והטפיחה על השכם של עצמנו – אזהרה: אסור בתכלית האיסור לנוח על זרי הדפנה! המלחמה בנגיף היא ריצת מרתון ארוכה ומתמשכת. למעשה דווקא עכשיו כשהגענו ליעד הנכסף מתחילה המלחמה האמתית.
כאיש ספורט אני יכול לומר לכם שלהגיע ליעד, למטרה, לפסגה, לעיתים זה קל, לעיתים זה קשה מעט. להישאר בטווח של היעד, לשמור על הפסגה, זה קשה מאוד. ואנחנו הרי חייבים להישאר ירוקים. זה בנפשנו, פיקוח נפש ממש. שיחה שקיימתי השבוע עם תומר גלאם עודדה אותי לגבי הבאות. הבנתי שיש בעירייה מעין 'קבינט קורונה עירוני' קבינט מורכב מאנשי מקצוע במכלול תחומי החירום כולל ישות רפואית בכירה שתצטרף בימים אלה לצוות כשמטרת העל: להיות תמיד צעד אחד לפני הנגיף.
פיני ביטון. צילום: פבל
אחת היוזמות המתגבשות בדיקות בתדירות גבוה על ידי מכשור מתקדם לכל הסייעות והגננות על מנת למזער הדבקות ולבלום שרשראות הדבקה מבעוד מועד. ככל שהמידע הנאסף על הנגיף הולך וגדל, כך יכולת ההתמודדות מולו מתחזקת. אולם היא דורשת תמיד שילוב של כל הכוחות הקיימים, כשבראש הכוחות נמצאים אנחנו, הציבור. אחרי הכול גם תכנית הפעולה הטובה ביותר לא תצליח בלי משמעת ואחריות של הציבור. כולי תקווה שהמגמה הזאת תימשך. חפצי חיים אנחנו והזמן הוא זמן הירוק.
אירועי האלימות באשקלון מתרבים. הבוקר דיווחנו על אירוע קטטה בו נדקר נער בן 17 בשכונת שמשון ואירוע זה מצטרף לכמה וכמה אירועים אלימים עליהם דיווחנו בחודש האחרון ושהתרחשו באשקלון.
אתמול בשעות הצהריים הוזעקה המשטרה לטפל בניסיון שוד שהתרחש במרכז העיר. מדובר היה במקרה בו תושב העיר בן 61, שנכנס ל"שניצל בוארון" בשכונת מגדל וביקש מבעל המקום אוכל וכסף. בעל המקום ביקש ממנו להמתין ואז מאחורי גבו הוא גנב לו את הטלפון הסלולרי שהיה מונח על הדלפק.
לאחר שהוא ראה בסרטונים מהמצלמות מי גנב לו את הטלפון, יצא בעל המכשיר לרחוב ואיתר את הגנב. הוא דרש ממנו את המכשיר ובמקום התפתח מאבק בין השניים עד שהחשוד שלף סכין ואיים עליו, אבל הוא הצליח למשוך את המכשיר ממנו ולברוח.
הסכין שנתפסה על האיש שאורכה מעיד עד כמה היא מסוכנת. צילום: דוברות המשטרה
השוטרים הגיעו למקום בתוך רגעים והחלו לתחקר את הזירה ובמקביל לבצע סריקות נרחבות באזור. תוך זמן קצר הצליחו שוטרי הסיור הרגלי של משטרת אשקלון לאתר את החשוד ולעצור אותו.
בשעה 02:23 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב לכיש, על נער בן 17, שנפצע ככל הנראה במהלך קטטה, ברחוב עמיעוז באשקלון. חובשים ופראמדיקים של מד"א העניקו לו טיפול רפואי ופינו אותו לבי"ח ברזילי כשהוא במצב קשה, בהכרה, עם פצעות בגופו.
מבית החולים ברזילי נמסר כי אל חדר המיון התקבל הלילה נער בן 17 מאשקלון, לאחר פצע דקירה באזור הבטן. דווח למשטרה.
שוטרי משטרת ישראל הגיעו למקום האירוע במידי, איתרו את הזירה והחלו בסריקות באזור. הרקע לאירוע קטטה פלילי ונסיבות האירוע בבדיקה.
ח"כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו) תושב אשקלון, על ירי הטילים מעזה הערב: "שוב 'צבע אדום' באשקלון. שוב הבת הקטנה שלי צריכה לרוץ בבהלה לממ"ד. וכמה כסף ביבי יעביר מחר לחמאס? ממשלה של שפנים חסרי אומץ!".
בפרשה הקודמת אדם וחוה אכלו מעץ הדעת כי הם רצו להיות כאלוהים. קין ולמך רצחו, אחרי שהאדם הכזיב בחטאיו מגיע עוד שלב בהידרדרות מוסרית נוראית עד שהקב”ה קובע בפרשה “רבה רעת האדם בארץ”: כל המעשים שליליים. וגם “יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”: אפילו המחשבות והכוונות רעות ולכן אין סיכוי לתיקון והעולם יושמד.
כך אכן קורה, ובמבול החדש נוצרה גרסה חדשה של אנושות. ואז? יש שיפור? ממש לא. האם המבול השיג מטרתו? כנראה שלא, גם משום שנח בעצמו חוטא ורץ להשתכר "ולדפוק את הראש" אחרי המבול, כן נח שמצא חן בעיני האל (ואגב נח וחן הן היפוך אותיות). בנו חם חוטא באופן חמור ו"זוכה" לקללה נוראית, ואפילו כל האנושות מבקשת לבנות מגדל ולהגיע לשמים. האל קובע שהיצר לב האדם רע מנעוריו ולמרות זאת האל לא ישמיד עוד את האנושות, ואפילו מעניק ברית עולם להבטחתו – הקשת בענן.
אייל חסאן. צילום: פבל
סיפור המבול מבטא מסר הרסני, האל שברא הכל באופן נפלא משמיד כמעט הכל "ויִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם… וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה". בשביל מה היה צריך להשאיר את נח וכל אשר איתו בתיבה? למה בורא עולם לא היה יכול להתחיל הכול באמת מהתחלה? לברוא יקום חדש? אדם מסוג אחר, אולי קצת פחות תאוותני והרסני? המרצה ד"ר גילי זיון המלמדת במכון למנהיגות "מנדל" קובעת כי אלוהים היה צריך את תיבת נח כדי לשמר את העבר ולהביאו לעולם החדש. תיבת נח, היא סיפור על עולם חדש שלא נבנה רק על הריסות הישן, אלא גם על הירושה מהעולם הישן.
אנחנו תמיד נשענים על מה שהבאנו מביתנו, על התרבות שלתוכה נולדנו, ועם המטען הזה אנחנו ממשיכים. עוצרים, משנים ומחדשים, אבל אף פעם לא מתחילים מדף חלק.
ומה נלמד מכך? הרדיקליות אינה דרך העולם הראויה. הרצון לעקור מן השורש את המציאות הקיימת ולברוא תחתיה מציאות חדשה לגמרי לא יצלח. הפרשה שלנו יוצאת נגד היומרה הזאת. דרכה של היהדות ושל החינוך "תיקון עולם" – לא "טוטאל לוסט", אלא תיקון הליקויים. לא מהפכה אלא שינוי הדרגתי תוך אחריות על הקיים.
מבצע משטרתי ממוקד ונרחב התקיים אתמול בערים אשדוד, אשקלון, קרית גת, קרית מלאכי, שדרות ואזור מרחב לכיש בהשתתפות מאות שוטרים והתמקד בעבירות אלימות, רכוש, החזקת נשק, סחר בסמים, הימורים.
המבצע הביא למעצרם של 46 חשודים והעברתם לחקירה
משטרת ישראל אמנם עסוקה מעל הראש בהתמודדות עם אכיפת התקנות לשעת חירום אך אתמול גילו עשרות עבריינים בדרום כי במקביל היא ממשיכה לפעול כנגד נגע הסמים, עבירות אלימות, סחר בסמים, הימורים בלתי חוקים, החזקת אמל"ח תוך שילוב מערכי אכיפה, אמצעים טכנולוגים ומודיעיניים.
אתמול בתום פעילות סמויה של בלשי מרחב לכיש במהלכה נאספו ראיות כנגד חשודים בעבירות אלה, עברה המשטרה לפעילות מבצעית גלויה בפיקודו של מפקד המרחב.
מאות שוטרים, לוחמי מג"ב, יס"מ ויחידת כלבנים, פעלו אתמול החל משעות הבוקר המוקדמות במספר אתרים בגזרת מרחב לכיש שבתחום מחוז דרום, לרבות חיפושים, עיכובים ומעצרים של 46 חשודים המהווים עפ"י החשד מחוללי פשיעה באזור.
במסגרת המבצע, נערכו חיפושים על פי צו בית משפט ונתפס חומר החשוד כסם, כגון: 12.138 קילו קנאביס, 2.852 קילו חשיש, 1110 שתילי קנאביס, 273 גרם קריסטל לצד רכוש החשוד כגנוב ואלפי שקלים החשודים כפדיון סחר בסמים שיועברו להליך חילוט.
