טרגי, כואב ומיותר
מילים לזכרו של משה בן יעקב (משה נחמן) דזנשוילי.
זה לא נגמר לצערנו. שוב להיפרד מחבר, אשקלוני יקר, אושיית כדורגל בכל רמ”ח אבריו. מי שמכיר מקרוב יגיד עליו “אחד האוהדים הכי שרופים של בית”ר ירושלים”. עבורי, היה ויישאר שחקן כדורגל שלא הגיע למימוש פוטנציאל והפך לאוהד – מסלול מוכר וידוע אצל רבים כל כך. האיש החייכן הנחמד והלבבי הזה, ייחרט בזיכרוני כמי שרצה כל כך להיות שחקן, אהב את המשחק בכל מאודו ונשאר נאמן למשחק מחוץ למשטח הדשא. כמעט בכל פגישה אתו הגעתו לשאלה הקבועה שלו: “בחייאת פיני , נכון שהיה לי פוטנציאל להיות שחקן?” ואני תמיד עונה: “בוודאי” ולא רק מתוך נימוס.
משה היה אחד מהילדים שניסו מזלם במגרש והגיעו אליי לחוגי הכדורגל של שנות השמונים (פרויקט “אינטראקשן” למי שזוכר). משה היה אחד מאותם נערים שהכדור הוא כל עולמם. המחויבות, ההגעה למגרש לפני כולם, ההישארות אחרי החוג, זוכרים את אלה? אני זוכר בהחלט, כי גם אני הייתי כזה (טוב נו, גם אני ממתין שמישהו יצביע גם עליי כפוטנציאל לא ממומש, לפחות אחרי כמה כיבושים בליגות הנוער ואליפויות צה”ל. נו, מילא).
אהבתו למשחק של משה ז”ל, הובילה אותו לגרעין הקשה של אוהדי בית”ר. אלה שקמים, אוכלים ,שותים, ישנים, כדורגל ורצוי עם סמל המנורה. לימים ישאף ויתלה תקוות בדור ההמשך, אבל גם זה נשאר בגדר חלום. כואבת העובדה שמותו אירע כתוצאה מתאונת דרכים, כשהוא בכלל נקלע למקום ולא כאחד הגורמים. יהי זכרו ברוך.
פיני ביטון. צילום: פבל
שגרע
יום רביעי, בוקר, כמעט שגרה מלאה. הלימודים בפתח, החנויות מתחילות להיפתח אחת אחרי השנייה (הקניונים בדרך) הציבור מצביע ברגליים ובגלגלים. החניות במקומות המרכזיים תפוסות. הכבישים מלאים, הפקקים חוזרים. שיגרה. כשכתבתי כאן על ה”ברכות של הקורונה” כיוונתי גם ל”קללות” של השגרה.
תראו קוראים יקרים, ברור שהחזרה לשגרה היא מחויבת המציאות, נדרשת מאוד ואפילו מבורכת.
הרעיון המרכזי הוא כמובן חזרה לחיים של כולנו: החזרה של כל העסקים הקטנים רגע לפני קריסה מלאה, החזרה של השירותים הציבוריים והרפואיים בהיקף מלא לטובת הכלל. היציאה מההסגר של עוד ועוד קבוצות, החיבור מחדש לסבא וסבתא – שזה פשוט חמצן למבוגרים שלנו – פשוט, לחזור לחיים. אממה, יש מחיר מידי לעניין הזה. מתנצל מראש על הקטע האגואיסטי שלי בסיפור. אם לפני כמה ימים עוד יכולתי להגיע מנקודה לנקודה (ברכב) בזמן סביר עד הגיוני, הרי שכעת אני נאלץ לחשב פעמיי, דרכיי ומסלוליי, בדרך ליעד הנחשק.
נתגעגע לכבישים הריקים. צילום: אלירם משה
אשקלונים אנחנו, הרי, רק התחלנו להתרגל לקללת הפקקים שנפלה עלינו זה מכבר. ואז פתאום באה הקורונה והעניקה לנו מין אשליה של מרחב פתוח, זמין, הגעה בקלילות מנקודה לנקודה. עמידה ברמזור רק בגלל שהוא נצבע אדום, אחרת לא היה צורך. ממש ככה. איזה כיף זה היה, אה? גם העניין עם האוכל עד הבית, המשלוחים (טוב נו, קצת כואב בכיס, ובכל זאת) של הקניות עד אליך. חוץ מהצורך בחיבוק אמיתי לנכדים ולאהובים, כמעט הכל היה סבבה, לא?
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
טוב נו, לא באתי לזרות מלח על פצעים ובוודאי לא להכעיס חלילה, את מי שנקעה נפשו ואת מי שנפגעה פרנסתו, אבל, אם יש משהו שאני לוקח איתי מהתקופה הזאת, זה החובה שלי ,שלנו, לעשות הכול על מנת לשמור על מה שלמדנו מהתקופה הזאת. החובה שלנו לקחת הכול בפרופורציות. החובה שלנו – עדיין – לשמור ולהישמר, יעני, היגיינה אישית, שמירת מרחק, לא להידחף לאן שלא חייבים, לא לכעוס היכן שלא צריך (עניינים פוליטיים) ובעיקר לנשום עמוק. הפקקים כנראה ימשיכו להיות חלק מחיינו המודרניים. ההמתנה בתורים במרכולים, במרפאות, בבתי החולים, בבנקים, במשרדים של השירות הציבורי תחזור ותורגש כמובן. מה שנדרש מאתנו זה קודם כל לא לשכוח שהקורונה עדיין כאן!
היציאה מההסגר יכולה להיות מתנה נפלאה, עבור רבים מאתנו. אבל היא עלולה להפוך לקללה החדשה אם לא נפנים את המסר העיקרי: החיים השתנו. התנהגות שלנו חייבת להשתנות בהתאם. זה שיש לי תקווה שבהמשך גם עוד כמה מההתנהגויות שלנו יעברו מהפך, זה ברור. אבל עד אז, נכונה לנו כברת דרך, ברמה האישית וגם ואולי בעיקר ברמה הלאומית. יש לאן לשאוף , אז בואו ניקח אוויר ונתקדם.
שיפוליטי
לא, לא המצאתי מילה חדשה, רק מנסה במילה אחת לתמצת את התחושות שלי על מה שקרה השבוע בבג”ץ.
ה”פסטיבל” שהתקיים השבוע בבג”ץ אולי לא היה צריך להתקיים בכלל. יש מי שטוען שהתערבות בית המשפט בפוליטיקה הישראלית היא התערבות פוליטית ולא משפטית ולכן היא מהווה פגיעה בדמוקרטיה. ובאופן פרדוקסלי מאותם הנימוקים יש מי שטוען שבית המשפט חייב להתערב על מנת “לשמור” על הדמוקרטיה. האמת היא שיש לי דעה בנושא (כמו כמעט כל אחד מכם) אבל היא לא באמת רלוונטית. מה שחשוב ואולי גם מהווה סוג של תקווה הוא ההחלטה של בית המשפט.
אחרי הכול, בהינתן העובדה שכבר התקיימו הדיונים ממילא והטענות נגד קיומם בכלל כבר לא רלוונטיות, מה שנשאר זה לתלות תקווה בתוצאותיהן, או יותר נכון במסר שנובע מתוצאותיהן.
לי יש תקווה גדולה (אולי אני נאיבי) שההחלטה הפעם של בג”ץ, תהווה מצע לחקיקת חוקים בהמשך. חוקים שימעיטו את הצורך בהתערבות בג”ץ במהלכים פוליטיים. אין לי ספק שנחוץ לנו בג”ץ חזק. אין לי ספק שאסור שהכוח המופקד בידי פוליטיקאים יהיה בלתי מרוסן. אבל מילת הקסם – איזונים – חייבת להתחיל להיות הבסיס לכל מערכת היחסים הזאת שבין המשפט לפוליטיקה. אלה וגם אלה אסור שיהיו חסינים מביקורת או מורמים מעם. זה נכון שאנחנו העם, הריבון, זקוקים לא אחת להגנה מפני בעלי השררה. יחד עם זאת, לא יעלה על הדעת שנזדקק להגנה מפני המגנים עצמם. אני מקווה שגם כאן הקורונה הכניסה את כולם לפרופורציות. גם על זה נאמר – ימים יגידו.
