האם יפה טבג'ה לא הזמינה את אבא שלה לחתונה שלה?

יפה טבג'ה. צילום: אדי ישראל

אנחנו בעידן של הפרעות קשב. אם בתקופות אחרות בעלי הפרעות הקשב היו צריכים להיבדק על מנת לקבוע שהם אכן עם הפרעות קשב, היום כולנו מופרעי קשב ולא צריך בדיקה מיוחדת כדי לאשר זאת. אנחנו חשופים לעשרות תכנים ביום, עוד לא הספקנו לסיים לענות להודעה שנשלחה בוואטסאפ ובאותה שנייה קופצת עוד אחת ועוד אחת, וזה הופך להיות עבודה של ממש, השתעבדנו מבלי שמנו לב.

הוואטסאפ הוא רק מרכיב אחד מהעולם הדיגיטלי שאנחנו חיים בו. איתו קופצות התראות מהמיילים, מפייסבוק, מכתבות סוערות מהתקשורת היומיומית. החלונות הקופצים לא מפסיקים לקפץ. ואנחנו מג’נגלים בין המדות השונות.

לפעמים אני ממש מקנאה באימא שלי, היא חיה בעולם אחר. זה ממש עולם אחר. עולם בלי דיגיטל. יש יקראו לו פרימיטיבי, אבל היא מתה על הפרימיטיבי הזה, והיא יודעת למה. ועדיין בעולם המקביל הזה היא יודעת כל מה שחשוב לדעת.

אם בוואטסאפ עסקינן, אבא שלי חדש בעולם הוואטסאפ, והוא מתלהב כמו ילד שקיבל צעצוע חדש. ההודעות הקוליות ממנו הן באורך של מינימום 10 דקות, וזה גם לא השיא, היו יותר ארוכות. אמרתי לו שלא שולחים הודעות קוליות כאלה ארוכות, הוא השיב שהוא לא שמע על הצעת חוק כזו. ממנו למדתי לענות.

כולם במסכים. אילוסטרציה: א.ס.א.פ. קריאייטיב/ingimage

לפני שבועיים הייתה לי שיחה קורעת מצחוק איתו. למעשה זו הייתה שיחה ששברה שיאים. הוא התקשר בצהרי היום במהלך השבוע, זה היה יום מאוד סוער ועמוס, הייתי באגודת הסטודנטיות והסטודנטים שהיא “בעלי” הרשמי כבר תקופה. שמתי אותו על ספיקר במהלך השיחה. מעבר לקו נשמע משפט דרמטי: “איך הבת שלי עושה לי כזה דבר?” ניסיתי בשניות הבודדות לחשוב מה עשיתי ב-48 שעות האחרונות ולא עלה לי איזה מעשה דרמטי. לפני שהגבתי הוספתי עוד כמה שניות הלכתי אחורה וחישבתי עוד 72 שעות וגם שם לא הייתה דרמה.

כולם כבר שומעים את השיחה, כזכור היא על ספיקר. לחצתי ספיקר, אז זה על ספיקר. כך נשארנו, לא חוזרים אחורה.

שאלתי על מה מדובר, הוא השיב שהוא ראה את התמונה (בפרופיל) בוואטסאפ שלי עם שמלה שנראית ככלה, והוא מאוד כועס שהתחתנתי ולא הזמנתי אותו לחתונה. באותו רגע צחקנו כולנו במשרד. הסברתי לו שזה שמלה מפורים, ולא התחתנתי.

ההורים שלי צופים בכלה מאינסטבול, אמרתי לו שאני לא הכלה מאינסטבול, מי שצופה יודע שהכלה מאיסטנבול סידרה לעצמה בתוך יומיים שמלת כלה, אולם וגם חתן.

בנוסף השבתי לו, "אבא, אולי העולם השתגע עם כל הטכנולוגיה, אבל בתוך כל הטירוף הזה, בני האדם נשארו שפויים, אז אם אני אתחתן, אני גם אעדכן".

בכל פעם שאני נזכרת בשיחה הזו, אני צוחקת ומצד שני מאוד מתגעגעת לתמימות… תדמיינו אותנו כמו אז, בלי וואטסאפ, בלי מיילים ובלי אינטרנט. בכל פעם שאני חוזרת הביתה אני חוזרת לאותו עולם ישן, ואז אבא שלי מקפיץ לי הודעה תוך כדי שאני יושבת לידו, “מה נשמע :)” ואני בתגובה מניחה את הטלפון בצד ומחזירה לו בקול. עכשיו בלי וואטסאפ.