יפה טבגה. צילום: אדי ישראל
ממש לא מה שחשבתם: אין פינוקים יש עבודה קשה. חיי סטודנטים מתחלקים לשני חלקים – לחיים לפני התואר ולחיים בזמן התואר.
אני זוכרת את שלי לפני התואר – הייתי מגיעה הביתה אחרי עבודה ב-17:00 בהרגשה שסיימתי את מכסת האנרגיה היומית שלי, הייתי מניחה “בחוסר נימוס”, כמו שאפשר רק בבית את הרגליים על קצה השולחן, עייפה מהיום ובהרגשה של הקלה שהוא כבר נגמר וינה אפשר לנוח.
היום אני צוחקת על התקופה הטירונות שלי מול השעון בזמנו. החיים לפני התואר היו עמוסים, אבל עם מגבלת זמן, מגבלת משימות ומגבלה שקיימת רק בראש.
בזמן התואר הסטודנטים מגלים את עצמם מחדש, הם מגשימים כל מה שלא ידעו שטמון בהם, פתאום 17:00 בערב זה אפילו לא אמצע היום, כי היום נגמר ב-1:00 בלילה במינימום אחרי כמות קפאין של קפה או מה'חוטאים' יותר ברדבול או אקסל כדי להשאיר את העיניים פקוחות מול המחשב בקריאת מאמר חובה.
להיות סטודנט זה להיות סופרמן, להיות סטודנטית זה להיות סופרוומן.
הסטודנטים מעורבים בחברה, מתנדבים עם ניצולי שואה, חונכים ילדים עם רקע משפחתי, חברתי, כלכלי לא פשוט ומפריחים לילדים האלה את השממה.
הסטודנטים נותנים שעות בקהילה עבור מלגה סמלית ועובדים למחייתם במהלך התואר, וזה כשחלק גדול מאוד מציבור הסטודנטים הם גם הורים לילדים.
מכללת אשקלון. צילום: אלירם משה
יש כמה סוגי סטודנטים:
* הסטודנט המשנה כיוון בגיל 40 ומתמקצע בתחום חדש.
* הסטודנט שמתחיל את ה-20 החדש בגיל 50 לחייו ומגשים חלום צעיר להיות בעל תואר אקדמי.
* הסטודנט במסלול “הרגיל” של ספר החיים, והתואר הוא חלק מסעיף בספר.
* ובכלל יש את המוזרים כמוני שבאמת אוהבים פשוט ללמוד אז עושים תואר.
לכל מניעי הסטודנטים יש משהו משותף מאוד מרכזי – הם עובדים מאוד קשה כדי להגשים את החלומות שלהם, והתואר הוא רק מדרגה אחת מכל השאיפות הגדולות שאני מכירה מהסטודנטים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אז היום זה כבר ארבע שנים, כמניין התואר הראשון והשני שבדרך, שאני לא רואה טלוויזיה. ויתרתי בלב שלם על מרתון של נטליה אוריירו ב"בובה פראית", ובין האהבות הגדולות בחיי הם הסטודנטים והמכללה האקדמית אשקלון. הם הנטליה אוריירו של הטלנובלה בחיי. בשלב זה של חיי עם התפקיד ה-17:00 בערב הפך ל-24/7 כל יום, וקצה השולחן פנוי לאגרטלים עם פרחים כי את הרגליים שמים ביציבות רק על הקרקע.
