השתתפתי השבוע בוועידת החינוך שהתקיימה באשקלון עירי. ראשית, תודה רבה על עצם כינוסה של ועידה שכזו שכולה דיברה חינוך – חינוך באשקלון. הנושאים שנבחרו היו מאלה שמעסיקים את צרכני ומשרתי מערכת החינוך והאנשים שייצגו כל תחום אנשי מקצוע ראויים הם. גם ארגון היום היה מופתי – יישר כוח.
יחד עם זאת, בפרסום הכנס נכתב "תינתן במה לרעיונות חדשניים ולקיים דיון בנושאים הבוערים…", ובפתיח של דברי המנחה נאמר שנעסוק "בהתמודדות העיר עם אתגרי החינוך". שמחתי לשמוע על ה"הישגים". לצערי, חסרו לי, מאוד, "האתגרים" ו"ההתמודדות" עימם.
ועידת עדי ישראל לחינוך. צילום: פבל
שמעתי מראש העיר, בפועל, על הישגי הבגרות במקיפים, אך לא שמעתי על האתגר שבחסר בבתי ספר טכנולוגיים לאותם בני נוער שהמקיפים לא מספקים את צרכיהם. הם, הם האתגר. כיצד מספקים להם מסגרות שיזהו את חזקותיהם וימצו את יכולתם?
לא שמעתי על כל אותם ילדים ובני נוער בסיכון, אותם אלה שבמקרה הטוב, יושבים בכיתה ו"מחממים את הכיסא" ובמקרה הפחות טוב, בלשון המעטה, נושרים נשירה סמויה או גלויה מהמערכת. הם, הם האתגר. איך אנחנו מסייעים להם בהתמודדותם?
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
התקיים פאנל, מרגש בעיני, בדבר חיוניות "מועצת הנוער", חבריה ופעולותיהם (גאווה של ממש). ובכל זאת, חסר לי מאוד לדעת איזה פעולות נעשות כדי להתמודד עם קירוב בני הנוער שאין מאחוריהם תמיכה של הורים שידם משגת, כלכלית או מנטלית, להוביל את ילדיהם לשאוף ולרצות. הם, הם האתגר. איך ממצים את הפוטנציאל של כל אחד ואחת?
התקיים פאנל שדן במעורבות אל מול התערבות ההורים בחינוך בעיר. בפאנל יוצגו מנהלי המוסדות שאוכלוסיית הורי תלמידיו מגיעות מהחלקים המבוססים, המודעים, המעורבים. מהיכרותי, פלח זה אינו יכול לייצג את הקשיים עימם מתמודדים מנהלים החשופים לחתך רחב יותר של אתגרי הורות: מהורים שרוצים אך לא יכולים ועד להורות לא מתפקדת, או הורות ללא מסוגלות, אלימות הורים לסוגיה, קשיים כלכליים המשתקפים באתגרי הורות החל מהיעדר מעזרה בשעורי בית ועד ליכולת להעניק חוגי העשרה – כדי לייצג אתגרים, צריך להביא דמויות המתמודדות עם כאלה, ודמויות כאלה לא חסרות בקרב מנהלים ובתי"ס בעיר.
פאנל מעורבות הורים. צילום: מייק וייצמן
בפאנל הזה, ובמסגרת מעורבות הורים בחינוך, השתתפה גם גב' מיכל ברעם שדיברה על רצונם של הורים בהקמת בי"ס דמוקרטי, מייצגת קבוצת הורים גדולה שנאבקת על כך כבר זמן רב. משום מה, מהתגובות כלפיה, הצלחתי להבין דבר אחד: שמדובר במסגרת "אליטיסטית". האמנם? האמנם מסגרות מגוונות שמכוונות לתת מענה לצרכים ספציפיים הן בהכרח "אלטיסטיות"? – להיות קשוב לרחשי ליבם של הורים, לקיים עימם דיון רציני, אמיתי, שקוף ומכבד (גם אם לא תתקבל דעתם) – זה האתגר. הקמת מסגרות חינוך מגוונות בשיטות, בחדשנות, בכוח אדם ובאמצעים – היא האתגר!
ועידת ערי ישראל לחינוך:
- פאנל בוועידת החינוך: כיצד משפיע המצב הביטחוני על התלמידים?
- פאנל בוועידת החינוך: מתי מעורבות הורים הופכת להתערבות?
- יפה בן דוד בוועידת החינוך: "נעמוד כחומה למנוע הצבת מצלמות בגנים"
- אייל חסאן בוועידת החינוך: "התערבות בוטה ושיימינג – אסורים"
ובאופן אישי ממש, כמנהלת שהחינוך המיוחד יקר וקרוב לליבה, חסר לי מאוד פאנל שידבר על האוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים בעיר (ולו בשביל האמירה שהם קיימים והם בסדר עדיפות). הם, בוודאי הם, החובה שלנו. הם וסיפוק מלוא צרכיהם, הם בוודאי האתגר.
ייתכן מאוד שבשל קוצר הזמן, לא הופנה הזרקור לקשיים (כגון אלה שציינתי לעיל ובתמצית), אך בתפיסתי – אם מתעלמים לא מתקדמים, והיה כבר מי שאמר "לפעמים, כשמסתכלים על תמונה חשוב יותר לראות מה אין בה, מה חסר, יותר ממה שיש בה" (אמנון לורד).
הכותבת היא אשת חינוך ותיקה המתמודדת כיום למועצת העיר ברשימת "מופת" בראשות איתי סהר
