עבור אלי לחזיאל, הזמן עצר מלכת לפני 22 שנים. עד אותו יום שבו הודיעו לו שבנו, בני לחזיאל, נהרג, היה אלי איש משפחה נהדר, עבד למחייתו ונהנה מהחיים. "הייתי נהג משאית עצמאי והובלתי חומרים לבנייה, עבדתי בתחנת דלק 20 שנה וגם הייתי למנהל התחנה, והייתה לי בסטה בשוק, וכל החיים הייתי עצמאי. אבל הכל נגמר באותו יום", שחזר.
לרגל כניסתו לתפקיד יו"ר יד לבנים, סיפר אלי על חיי השכול – כמי שחווה אותם, יום-יום מאז נפל בנו. "אחרי כל הפגישות והמשימות, אני מניע את האוטו ישר לבית העלמין. כל יום, 22 שנה, ללא יוצא מן הכלל. אני רוצה להיות עם הבן שלי".
"החלקה הצבאית היפה ביותר בארץ"
בתאריך ה-20.10.2001, בדרך הביתה מחגיגות יום ההולדת ה-20 שלו, נהרג בני לחזיאל בתאונת דרכים. באותה עת הוא היה חייל בגבעתי בגדוד 'שקד', ויומיים לאחר מכן היה אמור לצאת לקורס קצינים. אך התכניות שלו נגדעו, כמו גם שמחת החיים של המשפחה, ושגרת היומיום.
בני לחזיאל ז"ל. אלבום פרטי
"בשנים הראשונות מאז שהוא נהרג הייתי הולך כל יום לבית קברות, יושב ליד הקבר שלו כל שעות היום, לפעמים עד הבוקר. גם אשתי הייתה איתי. הילדים שלי סבלו מחוסר הנוכחות שלי ושל אשתי, אבל לא יכולתי לעזוב את הקבר", סיפר.
בני נקבר בחלקה הצבאית באשקלון, ובתוך חודשיים הפך אותה אלי לאחת החלקות המטופחות ביותר. "מה שהיה שם לפני שהיא שופצה, היה נורא ואיום באופן שקשה לי לתאר. הייתי הולך לקבר של הבן שלי, והייתי רואה קונדומים זרוקים על הקברים, זה היה נורא בשבילי לראות את זה, באמת נורא. פניתי למשרד הביטחון והם נתנו תקציב של 250 אלף ש"ח, שאיתו גידרנו את בית העלמין, עשינו תאורה טובה, הכל מרושת במצלמות שמחוברות למצלמות של המוקד, ומאז – אני יכול לומר שאין חלקה צבאית בארץ כמו החלקה באשקלון".
החלקה הצבאית באשקלון, קברו של בני לחזיאל. צילום: אלי לחזיאל
חיים בתוך האבל
במשך שנים לבש אלי אך ורק שחור. האבל היה השגרה היומית שלו. עד שיום אחד, אשתו סיפרה לו שהבת שלו רוצה להתחתן. "הבת שלי רצתה להתחתן ולא היה לה נעים להגיד לי אפילו", סיפר אלי. "היא ידעה באיזה מצב אני. היא ידעה שאני לא הולך לשום אירוע. היא הייתה בזוגיות שנים, ודחתה את החתונה כל הזמן הזה כי היא חיכתה לזמן הנכון מבחינתי. אבל סמוך לחתונה בני בא אליי בחלום ואמר לי 'אבא תראה כמה אתה יפה בלבן, תפסיק עם השחור הזה'. סיפרתי את החלום לרב ברדה, והוא אמר לי 'אלי, אתה גורם לילד לא טוב עם השחור הזה. לא היה לי נעים להגיד לך את זה כל השנים'. אז קניתי חליפה שחורה עם חולצה לבנה. ומאז, נפרדתי מהחולצה השחורה".
אלי ושנטל לחזיאל. אלבום פרטי
ולקבר אתה ממשיך ללכת כל יום.
"אני ואשתי כל יום לידו בקבר, ובימי שישי אנחנו מגיעים עם פרחים. אני איתו כל הזמן. אני יושב איתו שעות, מספר לו על הנכדים שלי, ושאם הוא היה מכיר אותם הוא היה אוהב אותם ומסתדר איתם. וכל חתונה או אירוע שאני הולך אני מגיע לקבר ושם לו הזמנה. אני לא עוזב אותו.
"ביום הזיכרון להיות בקבר שלו זה הכי קשה. הקצין שלו מבקש ממני לדבר עליו ולספר עליו ליד הקבר, ואני לא מסוגל, פשוט לא יכול, איך אפשר לדבר על הבן שלך בלשון עבר? בימים לפני הטקס יש כל כך הרבה חיילים שם, והם שוטפים לו את הקבר ומסדרים את האדניות והפרחים, ואני שבור".
עד כמה קשה לך לפתוח את הכל שוב?
"קשה לחזור אחורה. כל שנה מגיעים אליי לקראת יום הזיכרון, כמו לכל המשפחות השכולות באשקלון, עם מצלמות, ומנסים לצלם משהו שינציח. אבל אני לא יכול לשתף עם זה פעולה. הבת שלי יושבת איתם ואני מתחבא בחדר או בורח מהבית, כי אני לא מצליח לעצור את הדמעות. גם היא לא מצליחה וגם הצלמים בוכים איתה. הם ניסו לצלם אותי ליד קיר ההנצחה של בני בבית, אפילו בלי לדבר, אבל זה קשה מאוד. אני לא מדבר על הבן שלי בלשון עבר, אני נחנק כבר עכשיו.
"לפני כמה שנים הלכתי לחדש תעודת זהות. הדפיסו לי ספח וכתבו בילדים – בני ז"ל. הקמתי שם מהומה, אמרתי להם שאני לא מסוגל לראות שליד השם של הבן שלי כתוב ז"ל. צעקתי להם תורידו את זה מיד, התפרצתי ולא ידעתי איך להכיל את גודל הכאב. הם אמרו לי שאין להם מה לעשות ושזה משהו אוטומטי במחשב. אז דרשתי מהם שימחקו לי את זה בטיפקס. וזה מה שהם עשו. מחקו לי בטיפקס".
מביאים פרחים בכל שישי. אלי ושנטל לחזיאל. אלבום פרטי
יו"ר יד לבנים
השנים מאז איבד את בנו עברו על אלי בצער רב, ובאבל כבד מנשוא. אך הוא הפך פעיל ביד לבנים באשקלון, והשתתף בכל הפעילויות שאורגנו. הוא מוקיר תודה לאסנת שובל, מנהלת מח' אירועים וממונה על רווחת המשפחות השכולות, שתומכת בהם ומלווה אותם בכל מה שהם צריכים, ומסייעת לו גם כיום, בתפקידו החדש.
חוגים והפעלות בבית יד לבנים. צילום: בית יד לבנים אשקלון
את שרביט יו"ר יד לבנים קיבל אלי מיעקב מושיאשוילי, היו"ר היוצא, שפרש מתפקידו לפני סיום הקדנציה. תפקיד זה שמור לאנשים ממשפחות שכולות ולאחר בחירות, אך משפרש מושיאשוילי, אלי היה הממשיך הטבעי לתפקיד. "ידעו מה עשיתי עבור החלקה הצבאית וכמה שאני איש שיודע לקדם דברים עבור משפחות שכולות, וקיבלתי את התפקיד בהערכה רבה, ואעשה את המיטב עד לבחירות לתפקיד בעוד שנה וחצי", סיפר.
יעקב מושיאשווילי (ימין), ואלי לחזיאל. צילום: אלדד עובדיה
"ביום של החלפת התפקידים, ראש העיר תומר גלאם קרא לי וליעקב למשרד, לטקס החלפת תפקידים, קיבלנו תעודת הוקרה והוא איחל לנו בהצלחה. הוא ביקש שאתן נאום קצר, ואמרתי לו שאני לא איש של נאומים, אני איש של מעשים, ובאתי לעשות".
ומה הדבר הראשון שאתה מתכוון לעשות בתפקיד?
"מרכז יד לבנים באשקלון לצערי הרב נראה מוזנח מאוד. הרחבה שלו שודרגה מאוד כשיעקב היה בתפקיד וכל הכבוד לו על זה, אבל בפנים המרכז אף אחד לא נגיע 40 שנה, ואני הולך להפוך אותו מקצה לקצה. קיבלתי את ברכתו של תומר, ותקציב של 2.5 מיליון ש"ח לשיפוץ שלו. תוך כמה ימים כבר הגיע קבלן, נתן הצעת מחיר. אמר שבשביל התכניות שלי צריך עוד מיליון, ואני אשיג את הכסף. יד לבנים הוא מרכז שמרכז בתוכו את כל הנופלים של אשקלון, זה אתר הנצחה שצריך להיות מכובד, והעירייה איתי בזה".
רחבת יד לבנים. צילום: דוברות עיריית אשקלון
מה פרויקט ההנצחה הכי משמעותי מטעם יד לבנים?
"לפני 17 שנה, כמה שנים לאחר שבני נפל, החל פרויקט מאוד מרגש. בכל שנה, שני תלמידים מגיעים לבית של ההורים השכולים, ואוספים מהם מידע על הילד שנפל, כל פיסת מידע אפשרית, מתי נולד, איך גדל, מה אכל ומה אהב לעשות, הכל מהכל. עם החומר שהתלמידים אוספים, הם יושבים עם המחנכת בבה"ס ויחד עם עובדים על אלבום הנצחה עם כל הסיפור של החלל. הם מכינים שני עותקים – אחד להורים ואחד לאתר הנצחה".
טקס הענקת אלבומי הנצחה בבית יד לבנים. צילום: סיון מטודי
גם אליך הגיעו?
"גם אליי. אבל כשהם מגיעים, אני נכנס לחדר. אני רק מדבר עליו ועולות לי דמעות לעיניים, גם עכשיו. את הסיפורים עליו אני משאיר לאשתי ולילדים. זה מאוד מאוד קשה, גם להם.
"הבת שלי הייתה מאוד קשורה לבני, הם היו כמו דבק. אחרי שהוא נהרג היא רצתה להמשיך את הדרך שלו ולהתגייס לגבעתי. ובגלל שאנחנו משפחה שכולה היינו צריכים לחתום לה, ואשתי לא הסכימה. אז אמרתי לה שזה לא משנה כמה מארבים בני עשה ובכמה מבצעים הוא השתתף, בסוף מה שהרג אותו זו בחורה בכביש. אז בואי נחתום על זה וזהו. היא התגייסה לגבעתי, יצאה לקורס קצינים, והיא המשיכה מאיפה שהוא הפסיק. לימים, היא ואשתו של המ"פ שלו הפכו לחברות טובות כי הן שרתו ביחד. והיום המ"פ של בני הוא כמו בן בית אצלי. כולם נהיו חברים. היום הוא בדרגת אל"מ, וכל יום זיכרון הוא אצלי בבית, יושבים וצוחקים ושותים, הוא בא עם כל הילדים שלו וזה נחמד. גם השמות של הנכדים שלי הם על שם בני. שמה של הנכדה הבכורה הוא שקד, על שם סיירת שקד. ושני נכדים נוספים נקראו בן על שם בני".
"איך הלכת בני"
בני לחזיאל היה ידוע בחיוך הרחב שלו, בנתינה ובשמחת חיים. הוא היה חבר קרוב של הזמר שריף, שחי אז בשכנות עם משפחת לחזיאל. "בני היה מסיע אותו לכל הופעה, והיינו ממש כמו משפחה", סיפר אלי. "כשבני נהרג, שריף הוציא שיר עליו, 'איך הלכת בני'.
תעודת הוקרה מתומר גלאם. צילום: אלדד עובדיה
"כמה חודשים אחרי שהוא נהרג, התקשרו אליי מגבעתי, ואמרו שהם רוצים שנעשה ערב ברפיח. הסכמתי, ואמרתי להם שאני מביא איתי את הזמר שריף, שישיר את השיר שם, וגם ייתן הופעה לכל החיילים שם. חלקתי 300 דיסקים של שריף, והוא עשה להם הופעה. בזמן הזה המ"פ של בני עשה לי סיבוב בג'יפ כי בהופעה לא יכולתי להיות, אבל אין ספק ששריף יודע להנציח את בני בכל הזדמנות. עד היום, כשאני פוגש אותו במקרה באיזה אירוע, הוא ישר עולה לבמה ואומר לקהל שיש לו שיש מיוחד שהוא רוצה לשיר להם, והוא שיר את 'איך הלכת בני'".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
