לפני כשבועיים עלתה ב’כאן דיגיטל’ ‘בנפשם’, סדרת רשת ייחודית, המלווה מתמודדי נפש בסיפורם המרגש. במרכז הסדרה שישה מתמודדי נפש, המספרים בפעם הראשונה את סיפורם האישי. בכל פרק פוגשים הצופים מתמודד אחר וכל פרק מעוצב בדמותו של המתמודד. בכל יום חמישי עולה פרק חדש, כל פרק בן 7 דקות. הפרקים מתקבצים לכדי סיפור אחד, סיפור מורכב של מעגל חיים בהתמודדות עם מחלת נפש בישראל 2020. את הסדרה יצר וביים אמרי דקל-קדוש בליווי ‘אנוש’ – העמותה הישראלית לבריאות הנפש.
את פעילות העמותה הכיר דקל-קדוש מקרוב לפני מספר שנים, כאשר הגיע אליה כדי לעשות בה עבודות לתועלת הציבור. הוא התאהב בשיקום, המשיך להתנדב בעמותה גם כשסיים את תקופת השירות והחליט ליצור סדרה תיעודית שתעסוק במתמודדי נפש. “אני, באופן אישי, חשבתי שאני מבין דבר או שניים בעולם הזה וכשהגעתי ל’אנוש’ הייתי בשוק כמה אני לא יודע כלום. כל מה שחשבתי שאני יודע עד אותו רגע השתנה. הכרתי עולם מדהים, אנשים מדהימים”, הוא מספר.
דקל-קדוש, בוגר ‘סם שפיגל’, במאי ותסריטאי, החליט לקחת את זה צעד אחד קדימה ולתת לכולם הצצה לתוך חייהם של מתמודדי הנפש- כך נולדה ‘בנפשם’. “ב’אנוש’ פגשתי אנשים די מדהימים ומרגשים, עם סיפורים יפהפיים. גיבורים וגיבורות גדולים מהחיים, שיותר משהם נלחמים עם ההתמודדות שלהם, הם מתמודדים עם סטיגמה מטורפת. חיפשתי ייצוג של הדברים האלה במיינסטרים של המדיה ופשוט לא היה, אז הרגשתי שהגיע הזמן ‘להביא’ את האנשים מאחורי האבחנות האלה, מאחורי המילים המפוצצות כמו ‘סכיזופרניה’ או ‘דיכאון קליני', ‘מאניה דיפרסיה’ ועוד. להביא את האנשים האלה כמו שהם, אמיתיים ומרגשים, מנצחים-מפסידים, בעיקר מתמודדים”.
הוא החל לכתוב כבר בסוף שנת 2017 ויצא למסע של כשלוש שנים, הסתיים כעת. “מדובר על מסע מטורף של המון ימי צילום ושעות עריכה. מסע באמת-באמת מרגש, שהמתמודדות והמתמודדים היו שותפים מלאים לו. חיפשנו איך באמת להביא את העולם הפנימי וההתמודדות של כל אחד ואחת באופן הכי אותנטי ומרגש למסך ולהציג את העולם מבעד לנקודת המבט שלהם, כמו שהם”.
אור קרבי
היה קשה לאתר כאלה שיסכימו להשתתף בפרויקט הזה?
“האמת שלא. הרבה אנשים, שהגיעו לאודישנים, אמרו שהם לא ראו במדיה אנשים שמדברים על זה באופן הזה ובצורה הזאת ולכן זה היה משהו שמאוד דחף אותם להשתתף. אז היו מאות פניות כי אנשים צמאים להוציא את עולם בריאות הנפש מהארון ולנפץ את הסטיגמות. עשינו ימים מרוכזים של מפגשים, היכרות וחיפוש, כדי למצוא את השישה שיתאימו לסדרה. זה היה משהו שיצר הרבה מאוד התרגשות בקרב המתמודדים”.
אתה, באופן אישי, מצליח להבין למה כל העניין הזה של מתמודדים נפש נמצא עדיין עמוק ‘בארון’, כפי שהגדרת את זה?
“אני חושב שלנו, בתור חברה, מאוד קל למתוח קו ברור בין אנשים “נורמליים’, כביכול, לבין המתמודדים. כי זה משהו שהוא לא מוכר ולכן הוא תמיד מפחיד, זאת הנטייה הטבעית של בני האדם. אבל דווקא בתקופה הזאת של ה’קורונה’, כשאנשים נשארים בבית ופתאום החרדות עולות והדיכאון מגיע, וצצים כל מיני דברים מאוד-מאוד קשים. אז יש בזה משהו שפותח את הלב, ואנשים פתאום פתוחים יותר לשמוע על מתמודדים במצבים קיצוניים יותר. אני חושב שברמת הזמן שלנו בעולם, אנחנו היום דווקא סבלניים יותר ויש יותר מקום לשמוע ולנפץ יחד את הסטיגמות. כולי תקווה שאנשים שיראו את הסדרה היא תיגע בהם ותרגש אותם, והם יצליחו לראות את האנשים מבעד לכל ה’טייטלים’ המפוצצים האלה. ולהבין שהמתמודדים הם בדיוק כמו כל אחת ואחד מאיתנו, הם פשוט חווים דברים מסוימים בווליום גבוה יותר”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“דיכאון על אש קטנה”
אחד מפרקי הסדרה מוקדש כולו להתמודדות של אור קרבי מאשקלון. “אור בן אדם יוצא דופן ומרגש”, מספר עליו דקל-קדוש, “מעבר לזה הוא בן אדם מוכשר ברמות שקשה לתאר. הוא מדובב דמויות מצוירות, שחקן קול. הוא מתעסק במוזיקה ויש לו עולם פנימי מדהים, מרגש ומטורף. כל פרק בסדרה ב’שפה’ הקולנועית שלו שונה לגמרי, היא מותאמת לגיבור או לגיבורה וכל פרק תפור למידות של מי שעומד במרכז הפרק, כדי להכניס את הצופה לעולם של המתמודד”, מסביר הבמאי, “הפרק שמספר על ההתמודדות של אור משלב אנימציה מטורפת, והעולם הזה נולד מתוך הסיפור של אור והקשר שלו לסדרות מצוירות ולדיבוב. העובדה שהוא ‘חי’, באמצעות הקול שלו, את החיים שהוא היה רוצה לחיות באמת בחיים האמיתיים שלו. הוא מגלם דמויות שרחוקות ממנו שנות אור והקול שלו יכול להפוך לשמח וצוחק ולעוף בשמיים הכי גבוה, בעוד שהוא עצמו יושב בחדר ומפחד לצאת החוצה”.
הוא בן 27 ומתמודד שנים ארוכות עם דיסתימיה – דיכאון כרוני, דיכאון קליני-מז’ורי וחרדה חברתית. עובד בדיבוב ומתעסק במוזיקה. “אני מתמודד עם שילוב של מספר דברים. דיסתימיה היא סוג של הפרעת מצב רוח, שמלווה את האדם תקופה ממושכת מאוד. זה סוג של דיכאון, אבל הוא ‘על אש’ קטנה יותר” הוא מסביר. “בנוסף מתלוות לזה תקופות של דיכאון קליני וחרדה חברתית”.
אור קרבי
איך הכל התחיל?
“קשה לי להגיד איך הכל התחיל, אבל הזיכרון הכי מוקדם שלי של תחושות הדיכאון הוא מגיל 10. אני לא יודע מה היה הטריגר, יכול להיות משהו מהילדות המוקדמת אולי אפילו מהגן. אבל זה התפתח במהלך השנים והפך להיות יותר ויותר מורכב”.
אתה זוכר אולי בכל זאת איזשהו אירוע נקודתי?
“אני לא יודע להגיד בוודאות שזה אכן היה האירוע, אבל אני יכול להסיק מה יכול היה לגרום לזה. ההנחה שלי היא שזה קשור לבריונות שעברתי בגיל הגן, שזה בין הזיכרונות הראשונים שלי. אני מדבר על גיל 4 בערך ויש לי חלקיקי זיכרונות, בעיקר של הצקות של ילדים. זאת לא בריונות ‘מורכבת’, הרי ילדים בגיל הזה לא באמת יכולים לפגוע פיזית נורא קשה. אבל הילדים הציקו לי כל הזמן והרביצו. אז יכול להיות שאצלי זה היה הטריגר”.
“חשבתי על מוות”
אור נולד וגדל בקיבוץ נגבה. בן יחיד להוריו, שגדל עם אימו וסבתו. עם אביו הקשר נותק לשנים ארוכות וחודש שוב כשאור היה בן 11. “סבתא עזרה לגדל אותי. פגשתי את אבא לראשונה כשכבר הייתי בטיפול באומנות ואמא שלי נעזרה במטפל כדי ליזום את המפגש הזה וזה עבד. אנחנו בקשר עד היום, אבל זה כנראה לא יהיה אף פעם כמו שיכל להיות אם הייתי גדל עם אבא. אבל יש קשר וזה חשוב, ולא היה מובן מאליו שזה יצליח”.
הוא זוכר דווקא ילדות שמחה, עם חבר אחד קרוב במיוחד, לאט-לאט זה הלך והשתנה. “בגדול תמיד הייתה לי איזושהי בעיה ליצור קשרים חברתיים, הייתי נוטה להסתגר. בגיל צעיר יותר, בו ההורים נוטים ליצור את הקשרים החברתיים עבור הילדים, היה לי קשר די טוב עם שאר הילדים. כי קיבלתי המון עזרה מאמא בעניין הזה. אבל עם השנים התחלתי להסתגר ואמא כבר לא יכלה לסייע”.
אור קרבי. מתוך ׳בנפשם׳
בבית הספר היסודי הוא למד בקיבוץ גת ולאחר מכן המשיך לתיכון אזורי ‘צפית’ בכפר מנחם. בשנות לימודיו הראשונות בבית-הספר היה תלמיד טוב, אפילו מחונן. “לא אובחנתי, אבל הרגשתי שקל לי מאוד. הייתי מסיים חוברות עבודה בשביל הכיף ומתקדם לבד, עד שהמורה הייתה עוצרת אותי. אז באיזשהו מקום קצת חסמו אותי”.
בתקופת החטיבה הדברים הפכו למורכבים יותר, יחד עם מצבו הנפשי של אור. “אני מתחיל להבין שמשהו בי לא בסדר. שאני מרגיש לבד, גם כשיש אנשים סביבי. הסביבה רואה דבר אחד, אבל בראש שלי אני רואה תמונה אחרת לגמרי. התחלתי להבריז כי העדפתי להתחמק ממפגש עם אנשים. זה השפיע, כמובן גם על הלימודים. בפן הרגשי קראתי לזה ‘מחשבות לא טובות’, לא ידעתי להגדיר את זה כדיכאון. חשבתי הרבה על מוות, שלי, של אמא ושל סבתא. מחשבות שלא עזבו אותי”.
עצבות, דכדוך ומצבי רוח משתנים יכולים להיות אופייניים מאוד לבני נוער בגיל ההתבגרות. אולם, אור הבין כבר בתחילת הדרך שהמצב שלו, כנראה, הוא מורכב הרבה יותר מזה. “זה היה כבר בתקופת החטיבה, לא נתתי לזה שם כי עדיין לא אובחנתי ולא ידעתי איך לקרוא לזה. אבל הרגשתי שזה משהו אחר. בשלב הזה היה לי כבר מטפל באומנות, אבל הוא בעצמו אמר שאין לו כבר כלים לעזור לי”.
“מסתגר בחדר וזהו”
בגיל 16 הגיע קרבי לאבחון פסיכיאטרי ראשון, שם קיבל סוף-סוף שם לתחושות שליוו אותו משחר ילדותו. הוא החל לקבל ליווי פסיכיאטרי ופסיכולוגי וקיבל טיפול תרופתי. “לקחתי כמעט כל תרופה פסיכיאטרית אפשרית. מאז ועד היום זה לא ממש עוזר. אני די עמיד לתרופות. גם מה שעזר, עזר למעט זמן ואז היה צריך להחליף”.
באותה תקופה היה גם הניסיון האובדני הראשון והיחיד שלו. “אני רציתי למות. זה גם גיל ההתבגרות, והיה שם שילוב של הורמונים ואהבה ראשונה שלא הצליחה והכאיבה לי. הייתי עם הרבה מאוד כאב. אז הלכתי למקרר ולקחתי כמות גדולה מאוד של תרופות. כשראיתי שלא קורה כלום, סיפרתי לאמא שלי והיא לקחה אותי לבית-החולים. להפתעתי לא נזקקתי לשום טיפול כי לא קרה לי כלום”.
אור קרבי
המצב הנפשי מנע ממנו לעשות בגרויות והוא סיים בקושי רב 12 שנות לימוד. “בזכות המנהל והמחנכת שהבינו את המצב קיבל את תעודת ה-12 שנות לימוד”. גם לצבא לא התגייס. “גרתי עם אמא בבית והתקופה הזאת הייתה הכי קשה שלי מבחינת הדיכאון. לא הייתי מתקלח ולא מצחצח שיניים, מסתגר בחדר וזהו. מחשבות אובדניות ליוו אותי לאורך כל הדרך. עד היום למעשה, אבל בלי תכנוני התאבדות”.
היו גם תקופות טובות?
“היו מידי פעם שאפשר להגדיר אותן כ’טובות’. בעיקר לאנשים מבחוץ זה נראה שהכל בסדר, כי אני מתפקד לכאורה. אבל אלה תקופות קצרות מאוד שאחריהן הכל חוזר לקדמותו ואני חוזר להסתגר”.
“חבל ההצלה שלי”
לפני כחמש שנים נחשף אור במקרה לדיבוב. הוא החל לדבב בבית, התאהב בתחום והחליט ללכת לקורס של יפה גבאי. “הקורס הזה היה ההתנסות הראשונה שלי בתחום וגם התחלתי לעסוק בזה. זה הפך להיות חבל ההצלה שלי”.
אתה יודע להסביר למה דווקא זה הציל אותך?
“בדיבוב יש המון מצבים של הפגנת רגש מאוד קיצונית. הרגשתי שדרכו אני מצליח להוציא החוצה הרבה מאוד דברים מודחקים. הרבה כאב, הרבה תסכול ועצבים. זאת היכולת הזאת להביע את עצמי, אבל דווקא דרך הדמויות שאותן אני מדובב”.
מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי
אבל זה לא רק זה. בדיבוב מצא אור, כמעט לראשונה בחייו, משהו חדש ולא מוכר, תומך ומחזק- חברים. לפני כשנתיים הוא הצטרף לקבוצת ‘דיבוב ישראל’, שם התחיל להכיר אנשים עם תחביב זה. “שם נבנה איזשהו מעגל חברתי, פעם ראשונה בחיים שלי. במקביל הייתי חלק מקבוצת צעירים של עמותת ‘גוונים’ באשקלון, שם פגשתי מישהי שהביעה עניין בדיבוב. נפגשנו כדי שאלמד אותה והפכנו לחברים מאוד טובים”.
לפני כשנה חבר אור לחברה ושניהם עברו לגור ביחד בדירת שותפים באשקלון. זאת הפעם הראשונה בחייו שהוא יצא לחיים עצמאיים רחוק מהקיבוץ ורחוק מאמא. “זה גם היה חבל הצלה מאוד גדול בחיים שלי. יש שיפור ענק. אתה לא יכול לברוח מהבעיות, מהדיכאון ומהחרדות, הם כמובן עברו איתי. אבל עכשיו יש לי יותר אפשרות להתמודד איתם כי אני בסביבה של חברים ולא רק עם אמא, שדואגת וחסרת אונים. גיליתי שיש בחברים שמצאתי המון כוח וערך. יש להם הרבה מאוד משמעות עבורי”.
“התקווה מחזיקה אותי”
ל’בנפשם’ הגיע אור דרך העובדת הסוציאלית שלו, ששלחה לו פרסום על כך שמחפשים מתמודדי נפש לתוכנית דוקו חדשה. “הייתי אז בקורס דיבוב שני ובמצב שאני מסוגל לצאת מהבית. אז החלטתי שאם אני בתקופה כזאת, זאת ההזדמנות שלי לחשוף ולשתף. הרבה מאוד שנים היה בי הרצון הזה לעלות מודעות, לסגור מעל ולתרום משהו מעצמי. למרות שלא ראיתי את עצמי משתלב בפורמט הזה, החלטתי לנסות. הבנתי גם שאם ההזדמנות הזאת אולי תינתן לי מתישהו שוב, לא בטוח שאהיה בתקופה שאוכל לעשות את זה”.
ואיך אתה מסכם את החוויה?
“אני בקושי מעכל אותה ולא מאמין שהחליטו שדווקא אני אקח בזה חלק ורוצים לשמוע אותי ולראות אותי. זה מדהים, משהו שקשה לתאר אותו במילים. עדיין לא לגמרי הבנתי שאני חלק מהדבר הזה”.
אור קרבי
החשיפה הייתה קשה?
“הפרק שלי עוד לא שודר. אבל הצילומים בהתחלה היו מעט לא נוחים עבורי. אבל מצד שני, הצוות היה מאוד-מאוד רגיש. אמרי הבמאי וטלי מ’אנוש’, וכולם גרמו לי להרגיש הכי מוגן ונוח בסיטואציה המוזרה הזאת. מהר מאוד התרגלתי. הם באמת הצליחו לעשות משהו בלתי נתפס ומשמעותי עבורי”.
זה סוג של ‘ריפוי’?
“כן, אני מחשיב את הכל כחלק מתהליך שיקום. יש משהו גם בחשיפה שהוא מרפא באיזשהו מקום. ריפוי סופי כנראה שלא יהיה לי, אני לא אקום יום אחד בריא ובלי חרדות ובלי דיכאון. אבל אני כן מאמין שיכול להיות שיפור, אם לא הייתי מאמין לא הייתי פה היום. התקווה הזאת שיהיה שיפור ויש מקום לשאוף אליו, זה חלק מאוד גדול מהריפוי”.
אור קרבי
אתה מרגיש שהיום יש יותר מודעות בקהילה למתמודדי נפש?
“כן, אבל היא עדיין די שטחית. במקרה שלי, בגלל שאני המון שנים בדיכאון, אז לא נחשפתי שנים לחברה, אז אין לי כל למה להשוות. אבל באופן אישי אני כן מרגיש שאנשים רוצים לשמוע ולהבין את המצב שלי”.
אתה בתקופה טובה?
“אי אפשר לקרוא לזה ‘תקופה טובה’, כי מאוד קשה גם בגלל הקורונה וכל מה שמתלווה לזה. אבל יש שיפור וזה ילך וישתפר, בלי התקווה הזאת שזה ילך וישתפר אי אפשר להמשיך. אם נתקעים במקום, פשוט מפסיקים להתקיים”.
אור קרבי
ויש בך תקווה?
“אני חייב אותה. גם ברגעים הכי גרועים, כשיש בי את הרצון למות, התקווה היא זאת שמחזיקה אותי”.
איך אתה רואה את החיים שלך בשנים הקרובות?
“כרגע אני מנסה לשרוד כל יום בנפרד, זאת ההתמודדות שלי. כשאני מנסה לפעמים לחשוב יותר רחוק, זה מאוד מציף ומלחיץ. כשאני מנסה להציב לעצמי כיעד את החיים שאני רוצה, זה מרגיש רחוק ולא מציאותי ואז אני לא מצליח לעשות אפילו את הצעדים הראשונים והקטנים. אז אני רוצה לקוות שאני אצליח בתחום הדיבוב כי אני רוצה להמשיך בתחום הזה. אבל קודם כל מה שחשוב זה להישאר פה ולהילחם בחיים כמה שאני יכול”.
