פרשת ויחי החותמת את חומש בראשית עוסקת בימיו האחרונים של יעקב אבינו.
יעקב היודע שימיו ספורים מעניק ברכות ו\או נבואות לנכדיו ולבניו. יעקב מקבץ את בניו סביב למיטתו ואומר דברים לכל אחד מהם. יעקב מבקש בדבריו לקבוע את סדרי העם העומד לקום מזרעו.
בניו, המקיפים את מיטתו, הם עתה בני יעקב הקרוי גם, ישראל, ובקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם בני ישראל. צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין בניו ונכדיו, היא נאמרת תוך מודעות לתפקידם העתידי כראשי שבטים, אשר לכל אחד תפקיד מיוחד בעם ישראל.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
הבה נתחיל בברכת הבנים בעם ישראל: "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה". הבה נתהה – מדוע בחר יעקב להעניק את "הברכה בהא הידיעה" דווקא לשני נכדים, שבקושי הכיר וזיהה, שחיו בתרבות מצרית השונה מאווירת בית אבא ובוודאי נראו כמו מצרים? מדוע לתעדף שני ילדים שאמם מראשי התרבות המצרית? האם זהו המודלינג? ברשותכם אציין שלוש סיבות: ראשית, יעקב שמח שאפרים ומנשה התחנכו ברוחו שלו ולא הושפעו מתרבות מצרים. למרות הניתוק מבית יעקב בסביבה הזרה, ועל אף העובדה שאפילו אמם הייתה בתו של אחד מראשי החברה המצרית, הצליחו מנשה ואפרים ללכת בדרכי אביהם, ואגב, אין ספק שהמסר הזה בוודאי חילחל במשך דורות לבני עמנו, שביקשו לשמור על ייחודם באלפי שנות גלות. שנית, הברכה הזו כולה תיקון חינוכי – אני הסב מקבל בנים חדשים של המשפחה אפילו שהם שונים מבניי, אני מלמד את בניי שצריך לקבל ולהוסיף ולא לבצע הדרות. יעקב, לטעמי מלמד אותנו לקבל את השונה, את האחר. ושלישית, שני הבנים אפרים ומנשה לא קינאו זה בזה ושררה ביניהם אחווה גם כשהועדף הצעיר על הבכור. בניגוד להרבה מקרים בתנ"ך כאן אין קנאת אחים. כל העוסקים בחינוך ובשירות ציבורי יודעים, שקבלת השונה, אסור שתהיה קושי כי אם אתגר והזדמנות, מאחר ויש בה עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. ולכן, בכל מחלוקת אסור שניגרר להיבדלות והיפרדות. הבה נלמד מיעקב.
ומכאן, לבחירה איכותית: יעקב הנרגש מעניק ברכות לבני יוסף, אבל הוא עושה איקס (משכל ידיו) ומניח את הימנית האיכותית על ראש הקטן ודווקא את השמאלית הפחות נחשבת על ראש הבכור. יוסף הנדהם מנסה להזיז לו את הידיים ואומר לו "כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו" ויעקב מסרב, ורומז שהוא יודע את העתיד שאפרים יהיה איכותי מאחיו הבכור. אני מבקש להתמקד כרגע ביעקב אבינו, רוחו ומנהיגותו הנפלאה של יעקב והעדפת צעיר על בכור הופיעו בפרשות הקודמות כאשר יהודה בנו הרביעי הועדף (בצדק) כמנהיג על פני ראובן הבכור. ראיית העתיד הזו של יעקב מדהימה והבה נעשה אקטואליזציה.
לא פעם מנהיגים ענקיים לא משכילים לבחור מנהיגי ביניים, או יורשים איכותיים, למרות שליכולת לבחור אנשים מתאימים, להציבם בתפקידים הנכונים, משמעות מכרעת להצלחת ארגונים, צבאות, חברות ומדינות. בחירה נכונה מהווה מבחן עליון למנהיג או למנהל הבכיר הנדרשים לזהות את פוטנציאל התכונות והיכולות של אדם בטרם הוא מטיל אותו לעשייה בתפקיד או כאשר נדרש יורש העשוי להנהיג בעצמו. גם היום אנו רואים מנהיגי ענק ומנהלי על שמעדיפים מנהיגים בינוניים לידם. למה? יעקב אבינו מיישם את עקרון היסוד של המנהיגות- בחירה איכותית. האלוף אמיר אשל מפקד חיל האוויר לשעבר, הוסיף "בחיל האוויר שלנו אנו נוהגים בדיוק כך. עקב מאפייני פעילות ייחודיים, לא נדיר לראות טייס בדרגת סרן מפקד בטיסה על טייס בדרגת סגן אלוף. ביצוע המשימה מחייב להעדיף את המתאים והאיכותי מקצועית אף שהוא זוטר בדרגתו." ולא רק בחיל האוויר, בסדרה "שעת נעילה" המבוססת על אירועים אמיתיים (כאן 11) ראינו גם ראינו כיצד מש"ק במודיעין מנתח טוב יותר מצבים מורכבים מקצינים לידו. האיכות והמקצועיות באים לפני הדרגות. האיכות היא בכירה ובחירה, היא העיקר, היא המפתח להצלחת מבצע, פרוייקט, או ארגון. לפיכך, פרשת השבוע מלמדת אותנו שבכל מצב נדרוש ונקדש איכות. איכות תוביל למצויינות והיא תגיע רק כשיש אנשים איכותיים במערכת.
ומכאן לביקורת קלה על יעקב: בפרשה זו יעקב מברך את בניו, מכתיר את בנו יהודה כמנהיג האמיתי (ובצדק!), משבח בנים נוספים ובשלושה בנים נוזף. לטעמי פה טעה יעקב אבינו, ומיד נסביר. יעקב שלא שמענו אותו אומר מילה לראובן בכורו ששכב עם בלהה פילגשו, ושנכשל באתגרי המנהיגות פעם אחר פעם, נוזף בו מול אחיו "פַּחַז כַּמַּיִם" ו"חִלַּלְתָּ יְצוּעִי"! יעקב מכריז – בכורי ראובן לא ראוי לבכורה. נקודה. ואגב, ראינו בפרשות הקודמות שראובן כשל בכל משבר שארע. מנהיגות? ממנו והלאה.
יעקב ששתק כאשר רצחו שמעון ולוי יושבי עיר שלמה במרמה ואף התעללו בבהמות, אינו חוסך שבטו עתה מהם. הוא מכריז בצער: אני בוש בכם "בסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי!". אינני רוצה גם בעתיד להיות חלק מחבורת האלימים הזאת. וזאת למה? כי "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". מצד אחד, האשמה חמורה, אין דין וחשבון נוקב מזה, אבל, למה בזמן אמת שתק יעקב? למה לא ניסה להוכיחם קשות אז? למה לא אמר לבניו דברים אלו כשעוד היה אפשר לתקן?, מדוע הוא חיכה עד לרגע הפרֵדה? הרי ידוע "חוסך שבטו – שונא בנו". האם חשש יעקב שבשעת כעס איש לא יקשיב לדבריו? , אני לא מקבל זאת. האם ביקש להימנע מעימות חזיתי עם בניו? ייתכן. בניו לא למדו בזמן את השיעור הזה אבל אנחנו כן. ביקורת לטוב ולרע צריכה להיאמר בזמן אמת כדי לתת הזדמנות לתיקון.
אבל בואו נתמקד בגדולתו של יעקב: בטיפ הנצחי שהעניק לנו. לכאורה, יעקב לא מגלה כאן פוליטיקלי קורקט. ראובן, שמעון ולוי "מבורכים" במילים קשות. האם אלו הדברים האחרונים שצריך אב לומר לבניו לפני מותו? בעניין זה הרב שלמה וולבה, (2005-1914, גרמניה, ישראל) קובע שההצבעה המדויקת הזו על מידותיו של כל אחד היא הברכה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו: "מה שגילה לו אביו את מידתו הרעה שממנה הוא צריך להיזהר – זה נקרא ברכה… זה יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו". במילים פשוטות זהו "טיפ לחיים", תיאור המגרעות והיתרונות, וממה להיזהר. ללא ספק, תובנות חינוכיות נפלאות. ויותר מכך, יעקב אבינו מלמד אותנו שהמשפחה חשובה מאוד אבל עשיית "הישר והטוב" חשובה יותר : יעקב אבינו סולל לנו דרך אחרת. במקום להיפרד מכל בניו במילים חמות ומלטפות, הוא מוצא לנכון גם לגעור ולהוכיח במי שחרגו מן הנורמות המוסריות והערכיות של בית ישראל. בכך יעקב מלמד אותנו שהנאמנות המשפחתית (ואולי גם החברתית, הדתית והפוליטית) אינה חשובה יותר מערכי הטוב והיושר, המוסר והצדק. איזה מסר נצחי!
ובנימה אישית, לפעמים מנהיגים ואנשים נלחצים מאוד מביקורת. הדבר לא נעים, אבל אם הביקורת מועברת בסגנון מכבד זו ברכה. יותר מכך, רבים נחרדים כאשר חנופה הופכת להיות ארגז כלים הכרחי לקידום ואני עצוב כאשר כל ביקורת גם הוגנת ובונה הופכת להיות "חוסר נאמנות". כדאי לכולנו ללמוד מעט מיעקב אבינו, שאהב את בניו וידע גם "להיכנס" בחלק מהם.
בסיומו של חומש בראשית ניתחנו כמה חשובה איכות, כמה חשוב לבחור אנשים ומנהיגים איכותיים, כמה תזמון הביקורת לזמן האירוע הכרחי, כמה נחוץ להעיר גם לילדינו האהובים ואפילו למנהיגנו כשהם טועים, וכמה עוצמה יש בקבלת האחר.
חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
