פרשת תולדות נוגעת ב”תולדות היומיומיים” – סביבה, משפחה, אהבות וקנאה. התולדות שלנו הם לא רק השיאים הנשגבים אלא הדברים הקטנים – החקשורת בין בני הזוג, החיבוק לילד, השיח עם הנער וניהול המשפחה.
בפרשת השבוע שלנו יצחק ורבקה אוהבים כל אחד בן אחר "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב".
נתחיל בלמידה: רבקה ויצחק סבלו כנראה מחוסר תקשורת מיטבית ביניהם. זוהי אבחנתו החכמה של הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816, בלארוס, פולין) בפירושו 'העמק דבר'. רבקה, הוא כותב, "לא הייתה עם יצחק בידיעה כי יעקב יועדף על עשיו וכלה בתרמית הברכות".
אייל חסאן. צילום: פבל
יש מחיר לכשל תקשורתי. התורה מבקשת כנות מוחלטת בעניינים אלה, ובזכות זאת היא מדריך יעיל כל כך לחיים. לחיים האמיתיים, שכן החיים הם מערכות יחסים אנושיות הנבנות מתקשורת. כל מנהיג, הורה או מנכ"ל, נדרש לשים לו למטרה לקיים תקשורת טובה, חזקה, כנה ופתוחה. זה המפתח למשפחה בריאה, לצוות בריא, לתרבות ארגונית בריאה בצוות מקצועי, בין חברים, הורים, בני-זוג ומנהיגים הנדרשים לבסס תרבות המצמיחה תקשורת כנה, פתוחה ומכבדת.
אברהם ושרה שמרו על תקשורת מיטבית ביניהם, יצחק ורבקה פחות.
ונעבור לתהייה כיצד אהב יצחק את עשו הרשע?! אני אוהב את הפרשנות שיצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו. יצחק ידע שיעקב צדיק ומחונך יותר ואין צורך להשקיע בחינוכו. לעומתו, עשו גס רוח ותאוותן ויצחק סבר שאם יאהב אותו, אם יסעד יחד איתו, אם יפרגן לו, יוכל לתקנו.
פירוש נהדר זה הופיע כבר אצל האור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר ממרוקו, שלא היו לו ילדים "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב וייטיב דרכיו". רוצים דוגמא מוחשית יותר? הקשיבו לסיפור: פעם פנה אדם לרב קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. האדם זעק "מה לעשות?". "אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר". מפתיע? הרב קוק קבע שלפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו, אלא רצה "לתקנו". אם יש לכם שני ילדים, האחד "ילד טוב ירושלים" והשני לא, האם תנזפו כל העת בבן השני? האם תאמרו לו "היה כמו אחיך" לא תמיד יועיל. למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר? סביר, שיצחק אהב את עשו בעיניים פקוחות: יצחק שיער שבנו יגרום לו אכזבות אבל גם הבין שהאחריות המוסרית של ההורות תובעת מאתנו לא להתייאש מבן שסר מהדרך, לנסות לקרבו ודאי לא להרחיקו. איזה פרשנויות מיוחדות ואיזו גישה חינוכית דיפרנציאלית.
בהמשך הפרשה מופיעה מכירת הבכורה ליעקב. הסיפור על מכירת הבכורה הוא סיפור ביקורתי כלפי שני הצדדים. מצד אחד, עשו מוצג כפזיז וכתאוותן, המוכן למכור את מעמדו במשפחה תמורת נזיד עדשים. מצד שני, יעקב מוצג כערמומי, המנצל את חולשתו הרגעית של אחיו כדי לסחוט אותו במקום לסייע לו.
התורה שוב מבהירה לנו שהכל מתחיל ונגמר בלב. כמה חבל שרבקה ויצחק לא שמרו את האהבה שלהם והעבירו לבניהם, חבל שלא לימדו את עשו ויעקב לאהוב זה את זה למרות השוני ביניהם.
ובלי קשר, עסקת מכירת הבכורה ליעקב לא מריחה טוב. נקודה. נכון שהקב"ה מראש כיוון שיעקב יועדף על עשו. אבל האם אח יבקש תמורה עבור הענקת מרק לאחיו? סחר חליפין בו שני הצדדים מוותרים על משהו ומרוויחים משהו הנו לגיטימי אבל לא כאשר מדובר בערכי המשפחה. יעקב שהתורה כה מאדירה אותו לא מוצג כצדיק כאן.
ספר בראשית והתנ"ך כולו מלמדים אותנו שמעמד הבכורה אינו מוחלט. עשו שבז לבכורה בוודאי לא ראוי לה – הבכורה אינה סחורה שניתן לוותר עליה תמורת הנאה חומרית. ויעקב הצדיק ראוי לביקורת שכן צריך לחבק אח בכור שמגיע עייף ורעב מיום קשה, כי יחסים בין אחים וחברים מבוססים על אמון ועל מחויבות, על אהבה, ולא על חישובי עלות ותועלת. ייתכן, שיעקב עובר תהליך עד שמהשם המעט שלילי של לידתו (יעקב=גם יארוב) הוא הופך לישראל (=ישר אל).
עוד מסר חינוכי וכללי שאני מבקש שפרשת השבוע תתרום לנו, הנו דחיית סיפוקים – עבור הסיפוק המידי של האכילה מ"האדום האדום הזה", עשו ויתר על בכורתו ליעקב. השלכותיו של הוויתור היו גדולות לאין ערוך מהנאתו הרגעית מנזיד העדשים, טעים ומגרה ככל שיהיה.
היכולת לדחות סיפוקים היא מהיכולות החשובות ביותר בהתפתחותו של אדם. זו היכולת לוותר על סיפוק צורך או תשוקה מידיים לטובת מטרה עתידית חשובה יותר. הדילמה מוכרת לכולנו בבית ובכל מקום. האם "להתפרע" ולאכול באופן מוגזם אוכל טעים שעלול לגרום להשמנה או לוותר? האם לבלות עם חברים ולהפר את תנאי התו הירוק או לדבוק בהנחיות?
לפעמים קושי בדחיית סיפוקים קשור בליקוי או בהפרעה, אך לרוב, היכולת לדחות סיפוקים היא תכונה שמצויה אצל חלקנו פחות ואצל חלקנו יותר. בכל המקרים אפשר לשפר אותה במהלך החיים. חינוך וטיפול, משמעת וגבולות וגם אמירת לא מנומקת בהחלט יכולים לעזור. חשוב ונכון לדרוש מעצמך דחיית סיפוקים. ראוי והגיוני לומר לילד לוותר על הנאות עכשוויות עבור השקעה עתידית.
באוניברסיטת סטנפורד ביצע החוקר וולטר מישל ניסוי: בגן ילדים הניחו בפני ילדים בגיל חמש מרשמלו אחד והוסבר להם שאם יתאפקו ולא יאכלו אותו במשך פרק זמן מסוים, יקבלו מרשמלו נוסף. רק שליש מהילדים הצליחו להתאפק ולחכות למרשמלו השני והאחרים לא עמדו בפיתוי. במעקב ארוך טווח נמצא שהילדים שהתאפקו הצליחו בבגרותם יותר מבחינה אקדמית, חברתית ומקצועית לעומת חבריהם שלא הצליחו לחכות ואכלו את המרשמלו מיד. אלו שדחו סיפוקים הצליחו יותר. זה המסר. אין ספק, שאם עשו, הילד היה משתתף בניסוי הזה יש לשער שהוא היה אוכל את המרשמלו מיד. במעקב ארוך טווח הוא אכן "הפסיד" ולא נשאר עם הבכורה בידיו.
לפיכך, כולנו צריכים ללמוד מהפרשה הזו שאסור שהורים יעדיפו בן זה או אחר. היחסים בין אחים חייבים להיות שונים ומכבדים יותר ובמיוחד – היכולת לדחות סיפוקים, חשובה ומנבאת הצלחה ארוכת טווח לילדים המקסימים בכיתה ובבית, בעיר ובמדינה.
במילים פשוטות – חייבים "ללמד" את הילד\ה לדעת לקבל "לא" מנומק, וללמוד לדחות סיפוקים, וזה לטובתם, ולבסוף המשפחה היא העוגן היא הבסיס אבל יכולת הבחירה הנה של האדם: רבקה גדלה במשפחה "רעה" ובחרה דרך אחרת. עשו ויעקב גדלו במשפחה מצוינת – האחד, עשו הבכור פנה לדרך רעה והשני, יעקב לדרך טובה. המסקנה – הכל (כמעט) בידיים שלנו.
שבת שלום!
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
