פרשת בראשית עוסקת בסיפורי הבריאה וראשית האנושות הנבראים. הבריאה הנהדרת החלה באור שכולו תקווה ולאחר השלמת הנחת התשתית ובריאת בעלי החיים בורא האל אדם, בצלמו ומפקיד אותו על הבריאה כולה.
הבה נתעכב קמעא במושג "צלם אלוקים" – הפרשן עובדיה ספורנו (1550-1475, איטליה) מסביר כי ייחודיות האדם כנברא בצלם האל הנה ביכולת הבחירה החופשית "הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית". מעבר לפירושים הנ"ל ברור שבריאת האדם בצלם אלוקים כמו גם הציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" מטילה עליו שליחות גדולה, המקפלת בתוכה אחריות רבה. כך גם אומר רבן גמליאל (אמצע המאה ה-1 התחלת המאה ה-2) לתלמידיו, "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" כל אדם, כל מנהיג חייב לדעת כי כל מסע, כל שליחות טומנים אחריות, ואת זה שכחו אדם וחווה אז, וגם היום בני האדם וחלק ממנהיגנו שוכחים זאת. דוגמא אישית? רק המלצה. משמעת ואחריות? לא תמיד.
הרב סולובייצ'יק (1993-1903, ארה"ב) בספרו "איש האמונה הבודד" מדגיש שצלם האל של האדם הנו בכוח היצירה והחידוש שלו "דמיונו של האדם לאלוקים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלוקים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו, והכוח הבולט היותר הוא השכל האנושי". כוח היצירה כולל לא רק תנופה מעשית אלא גם ערכית ובלשונו של הרב סולובייצ'יק "אסתטיקן יוצר, מעצב אידאות".
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
האל משכן אותם בגן עדן שבו הכל מותר להם למעט לאכול מפרי עץ הדעת. אפילו בגן עדן אין חיים ללא הגבלות. המסר ברור – אין תוחלת לאדם ללא ריסון והם מופיעים באמצעות פרי, המסמל מאכל, צמיחה והתפתחות שחבוי בו גם גרעין של פורענות אם משתמשים בו שלא בתבונה.
והנחש הצליח לפתות את חווה לאכול דווקא מעץ זה למרות האיסור המפורש, וחווה מצידה פיתתה את אדם בעלה. בפרשה זו אני רוצה בעיקר לגעת בלקיחת אחריות ודומני שעד היום רבים מאיתנו כולל מנהיגנו כמהים ל"מחיאות כפיים" ומחמאות ונמנעים מלקחת אחריות.
מלאכת הפיתוי שבה נקט הנחש מתוחכמת – הוא ממעיט בצו האלוקי ומבטיח לחווה תועלת מאכילת הפרי "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע׃" הנחש הוא מפתה חיצוני ומבטיח להם יכולת להידמות לאל ולדעת טוב ורע. אבל בכל פיתוי יש גם את המימד הפנימי – וכאן, המשיכה הפנימית השלילית של חווה היא שגורמת לה לראות בפרי דבר נחשק ועולה מכאן, כל מפתה יצליח לפתות לדבר רע רק אם בבן אדם עצמו יש רצון להתפתות ולחטוא. לכן, כל אדם שטועה ומאשים את המטעה והמסית, שייקח אחריות ויאשים קודם את עצמו.
ראיתם לאחרונה את נבחרי הציבור שלנו שמאשימים את עצמם ולא אחרים? ראיתם מנכ"ל של חברה שכשלה שמשאיר את המפתחות כי הכשלון הנו שלו? קשה למצוא. כל זה נרמז בפרשה הראשונה בתורה ללמדנו מהי אחריות, שכן חוסר לקיחת האחריות בולט לאורך כל הפרשה ובנוסף לחטאים הנוראים זו אולי בעיית הבעיות: האדם שאוכל מעץ הדעת וחוטא מתנער מאחריות ומאשים את האישה שהאל הביא לו, האישה מאשימה את הנחש שפיתה אותה. איפה ההודאה בחטא… איפה לקיחת אחריות – אין… נשמע מוכר? ברור.
גם בהמשך, קין שירצח את אחיו, הבל יתנער מאחריות. קיין המקנא שמנחתו של הבל נתקבלה ושלו לא, כועס מאוד. האל מסביר לו כי עליו לשלוט ביצר החטא שבו "לפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ׃ "אבל, קיין רוצח את אחיו. האל נותן לו הזדמנות לוידוי ושואל אותו "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" וקין שלפני דקות רצח את אחיו עונה "מאיפה לי לדעת"… "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי". תגובתו של קין לא מתקבלת על הדעת, שכן היא חוטאת לאחריות בסיסית זו של כל אדם באשר הוא – לרעהו, לזולת ולסביבה וגם מלווה בחוסר לקיחת אחריות לחטאו הנורא. סיפור קין והבל יחל מסכת של יחסים עכורים בין אחים – יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחיו, כל אלה אחים ואחיות שיחסים עכורים ביניהם, וכמה עצוב ומרגיז הדבר. אך האם מדובר בגזירת גורל – לא ולא: בשבוע שעבר סיימנו את קריאת התורה בתיאור מותו של משה, ושם המצב שונה : משה בתיבה ואחותו הניצבת למשמר מרים, משה המנהיג ואהרון אחיו הגדול מוכיחים כי הדרך הנכונה בין אחים היא כבוד, אהבה ומסירות – זה המודל.
הפרשה גם נותנת פתרון ראוי לאחת הבעיות הקשות של האדם והחברה – הבדידות. הפתרון הראשון שניסה האל היה יצירת בעלי החיים. הוא בורא אותם ומביאם לפני האדם, ובכל זאת כתוב: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". רק כאשר נבראת האישה נפתרת בעיית הבדידות. מסכת יבמות בתלמוד נותנת הסבר פסיכולוגי (יבמות, סב, ע"ב): "השרוי בלא אישה… שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה…". מערכת זוגית טובה היא אכן מערכת שבה שני בני הזוג משלימים זה את זה. כדברי קהלת: "טובים השנים מן האחד", ומערכת חברתית טובה נוצרת כאשר יש שיתוף,עזרה הדדית ותמיכה. מבחינתי כאיש חינוך, בריאת האיש והאישה היא שיעור חובה ליצירת יחסים של שוויון בין בני אדם, לחיות מתוך שותפות, להעריך את המתנה שבגיוון בין בני ובנות האדם, ולהרבות כבוד, הכלה ואהבה.מסיפורי פרשה נדירה זו נבין כי גם היום שולטים בעולמנו כוחם של האהבה, הקנאה, הפיתוי והמוות. אבל החטא הקשה ביותר מאז ועד עולם – אי לקיחת אחריות! זהו המסר –בכל עת ובמיוחד בעת משברים. רק מי שזוכה להיות מספיק אמיץ ואמיתי עם עצמו, רק מי שחדל להאשים את כל מי שסביבו במגרעותיו, טעויותיו וכישלונותיו, ויהיו הניסיונות אשר יהיו, יכול להתחיל לתקן עצמו. הלוואי ונשכיל כולנו "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", נלמד לקחת אחריות, לרסן את היצרים, ליצור ולחדש, נימנע מפיתויים שליליים ונבחר בטוב.
שבת שלום.
החגיגה נגמרת/אפי נצר
ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.
מבראשית
את עולמך בבוקר תמיד לברוא:
האדמה, העשב וכל המאורות
ואז מן העפר, בצלם אנשים
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר…
גם אצלך
החגיגה נגמרת
ובחצות
הביתה את הדרך
קשה לך למצוא
מתוך החשכה אנחנו מבקשים –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר….
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
