חטיפת הנשים הסביניות, מאת ניקולא פוסן
חטיפת הנשים הסביניות, מאת ניקולא פוסן

פרשת כי תצא: על סכנות המלחמה, מאבק ביצר והאונס האכזרי באילת

עד כמה רלוונטית היום מצוות אי ההתעלמות משור אחיך? ומהו האתגר החינוכי של בן סורר ומורה? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 28.8.20 10:02

הפרשה שלנו לא פשוטה, ארץ כנען בפתח, ואיתה המלחמות וכל הקשיים והבעיות הנגזרות ממלחמות. כמו בעבר, שוב מזהירה את האדם מפני עצמו – אכזריותו ויצריו.

הבה נתחיל באירוע מזעזע – פרשיית האונס. בפרשת כי תצא, אני נתקלים באתגר חינוכי מוכר – "בן סורר ומורה": "כֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃" הילד בוחן גבולות, שותה וזולל, קצת מתנגח בדמויות הסמכות ועונשו… מוות. כמובן, שחכמינו יצאו נגד פשוטו של מקרא ולא היו הורים שהיו מסגירים את בנם לבית דין הסוקל אותו למוות. ומה אני מוצא פה?

אייל חסאן. צילום: פבל

אייל חסאן. צילום: פבל

תפקידם של ההורים והמורים להזהיר – ואיך מזהירים? באור של דוגמא אישית זוהרת שתיזהר ותזהיר, שכן אם לא נלמד את הזולל ושותה לנהוג במידתיות אז כשיגדל נפגוש אותו נוהג בשכרות על הכביש. אם לא נלמד את בנינו כבוד לנשים, גם בדוגמא אישית אז כשיגדלו נפגוש אותם חלילה וחס עושים מעשים נוראיים באילת, באיה נאפה או בכל מקום. אם לא נלמד את הפוליטיקאים שלנו להפסיק לפלג ולהרעיל את השיח הציבורי אז נעשה שלום עם מדינות המפרץ ואולי עם עוד מדינות אבל נישאר בלי שלום בתוכנו. סוגיית הבן הסורר מסבירה את אמירתו של דיואי "החינוך אינו הכנה לחיים, אלא החיים עצמם". שנת הלימודים תיפתח השבוע ובלי מחשבה בלתי פוסקת על חינוך משמעותי וערכי לא נגיע לעולם לחברת המופת הרצויה.

ברשותכם, נעבור מחינוך לחברה, בפרשה מסר חברתי ענק: אחד החולאים הכבדים שלנו הנו ההתעלמות וחוסר ההתייחסות למצוקת האחר: והכוונה לתלמיד נעדר שחבריו לא שואלים בשלומו, לילד שלא משחקים עמו בהפסקה, להורים שמזמינים למסיבת יומולדת רק שליש מהכיתה, לאם או אב הכמהים לשיחה מילדם או נכדם, לקשיש או נכה הזקוק לסיוע וכו'.

ואיך התורה עושה זאת? היא מורה "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" – ההנחיה פשוטה: בהמת שכנך הלכה לאיבוד – החזר אותה לשכנך. אל תתעלם. בואו נתמקד בהנחיה לא להתעלם. הפרשה מודעת  לנטייה הטבעית שלנו להתעלם. למה? כי אנחנו טרודים, כי אנו עסוקים, כי "לא בראש שלנו" וכי האינדיבידואליזם מקודש. התורה שלנו מבהירה כי ההתעלמות היא חולי, היא אסון, ולכן בעבודה ובמשפחה, בחברה או בפוליטיקה, יש מאוויים, יש לחצים, יש כעסים אבל אל תתעלם! היה רגיש לצער הציפור ולכן, אל תיקח את הביצים כשהיא לידן, היה רגיש לבהמה אובדת ולבעליה הזקוקים לה, והיה רגיש לאדם בכלל. הנביא ישעיה שקידש את הדאגה לחלש הדגיש (בפרק נח') "ומבשרך לא תתעלם" יותר מכך, לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה. אולם ישנה צדקה נקייה וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון ומה היא? מילה טובה, הארת פנים, מחמאה, חיוך, הזדהות, ומתן תקווה בלב אדם חסר כל – לכל אלה קוראת ודורשת התורה במצוות אי ההתעלמות.

ומכאן למלחמות "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”  פותח משה. והפרשנים מבהירים – לא רק מלחמה בכנענים, אלא, כי תצא למלחמה על יצר הרע שלך. שאין לך שום אויב בלעדיו. הפרשה מסבירה במפורש שהשתתפות בלחימה היא מצב מסוכן לחייל בשני מובנים: סכנה לחייו מידי האויב, ובמובן המוסרי של סכנה הנשקפת לו מידי עצמו.

הבא להרגך – השכם להרגו. אתה בסכנת חיים מותר לך לקפח חיים. אבל גם אם אתה סבור כי האויב בן מוות והפקודה הצבאית הנה לא להרוג – לא הורגים. ואם מתכוונים למלחמה ביצר הרע יש עוד דרך להתמודד עם הרע או עם יצר הרע – קח אותם אליך, למחנה שלך, את כל התשוקות השליליות, ותשנה אותן לטוב. נביאי ישראל ביקשו להקים חברת מופת, (ולא צבא של כנופיות), דוד בן גוריון שהכריז עת הקמת המדינה שב והדגיש זאת כאשר פירק את הפלמ"ח וקבע מדינה אחת נשק אחד, אבל המקור, הבסיס הנו מפרשת השבוע שלנו, כמה יפה.

הפרשה נוגעת גם במצב אפשרי שחייל עלול להתאהב בשבויה יפת תואר. הלוחם עלול לחשוק בשבויה יפת תואר, אלא שלאחר מכן נפתח תהליך ממושך: עליו להביאה לביתו, ושם עליה לבכות חודש אחד על משפחתה (שאיבדה) ולהמתין עוד חודשיים כאשר ראשה מגולח וציפורניה מגודלות. ומן הסתם, לא רק הוא יראה אותה במשך כל אותה תקופה. כל שכניו ומכריו יראו אותה במשך כל הזמן הזה, וישאלו: מה קרה לו, שלא עמד ביצרו? ומכאן התיקון – אדם היודע באלו תוצאות יהיה עליו לשאת יצליח לאזור עוז להתגבר על רצונו בשבויה.

הפרשה מפרטת גם בנושא דיני האישות. מספרים לנו על גברים נואפים, על גבר שחושד באשתו שנאפה ועוד. למעשה, רוב הפרשה כולה עוסקת בבגידתו של הגבר. במי? באשתו. אך לא רק בה, לטעמי – גם בטובה שעשה עמו הקב"ה: האל מצא לו עזר כנגדו,  (ככתוב בבראשית ב'), ואילו הוא בוגד בה (איזה פועל קשה ונכון מצאנו לניאוף – בגידה), מחפש לה עלילות דברים, ולעתים משפיל את מי שבלעדיה היה אולי, בודד וחסר משמעות. למה? ומדוע הפרשה בחרה להתמקד ולפרט בעבירות הניאוף?

התורה יודעת  שהתא המשפחתי הוא המקום החשוב ביותר, זו הזירה בה הכל מתרחש: הערכים, החינוך, הדוגמא האישית ועוד. הפרשה בעצם קובעת – תנאף ותפרק את התא המשפחתי, תסכן לא משפחה אחת בישראל, כי אם את ישראל כולה. ניאוף הוא מעשה חמור מאיים ביותר על שלמות התא המשפחתי, והמלחמה בו היא מצווה חשובה. כך חשבו אבותינו וכך מלמדת הפרשה.

לסיכום רבותיי, מלחמה ביצר, לקיחת אחריות ורגישות חברתית חינוך, חינוך ושוב חינוך הם הם הבסיס לחברה מתוקנת לה כולנו שואפים, הלוואי נלמד, נעשה ונצליח.

שבת שלום!

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר