חג השבועות ופרשת נָשֹׂא מחוברות השנה זו לזו. כמה יפה שבחג מתן תורה קוראים את מגילת רות שעיקרה גמילות חסדים. רות המואביה זכתה להיות סבתא רבה של דוד המלך וגיבורת החג בזכות חסדיה לחמותה. דמותה של רות מיוחדת – רות היא אישה המונעת מהרגש ואפשר לראות זאת בהחלטתה להישאר לצד נעמי, החלטה אשר אינה מובנת מאליה לאור הנסיבות. רות עושה כרצונה ואינה נכנעת למוסכמות חברתיות ודתיות שבוודאי היו חזקים בתקופתה, היא נחושה לדאוג לחמותה ומלמדת אותנו שיעור באומץ וחסד.
ומכאן לפרשת השבוע שעוסקת בעיקר בלוויים ומתארת את תפקידיהם השונים של משפחות שבט לוי. עבודת הקודש אינה נתונה לבחירתו של הלוי. בין אם רצה ובין אם לאו מחויב וכפוי הוא לעבודה זו . בחודש שעבר התמלאנו התרגשות כאשר חטיבות חי"ר איכותיות בצה"ל ניהלו את העיר בני ברק. זו הייתה שעה יפה של אחדות. וכמה יפה שעיר שרובה מקדשת את ההימנעות מגיוס מחבקת את החיילים.
אייל חסאן. צילום: פבל
ואגב, אחד הטיעונים המקובלים של הציבור החרדי להצדקת הימנעות תלמידי הישיבות מצבא ועבודה היא שהם בני לוי של דורנו. וכמו בני לוי שעשו את עבודת המשכן, חיו על חשבון הציבור ולא התגייסו או יצאו לשוק העבודה, כך גם תלמידי הישיבות. מעבר לכך שמשה דרש מכל שאר השבטים לצאת למלחמה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", טיעון זה לא תואם את המציאות מכמה טעמים – האחד, עם כל הקושי שבלימוד תורה כל היום, בני לוי לא למדו תורה כל היום אלא ביצעו עבודת כפיים קשה. ובנוסף, עבודת הלוויים כללה סיכון נורא של מוות במקרה שיגעו באחד מכלי הקודש. סכנה זו הייתה יומיומית יותר מזו של מי שיצא למלחמה. ואם שני טיעונים אלו לא מספקים נלך להצעתו של הרב יואל בן נון שפסק "הייתי קורא לבני הישיבות הקדושות להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים בייחוד בשעת חירום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת". במילים פשוטות, פטור גורף לכל תלמידי הישיבות בנימוק שהם הם "בני לוי" ראוי לבחינה, לטעמי.
ומכאן, לנזירות מול איזון ולצורך בהתרחקות מקיצונית דתית. הנזיר בפרשה מבטא את אמונתו באל בהתרחקות משגרה אנושית – מראהו מיוחד (לא מסתפר), הוא מונע את עצמו מיין והנאות אחרות. התנזרות קרובה לריסון. הריסון הוא ערך חינוכי מעולה לדתיים וגם לאנשים (כמוני), שאינם דתיים: בריסון מגלים איפוק, כובשים תאוות ומאוויים, זונחים לא פעם את ה"בא לי" ומוותרים לעתים למען הזולת והחברה. לפיכך הנזירות נראית חיובית. עם זה, כפי שתראו מיד, הנזירות אינה כה זכה ומופתית.
מבלי להתייחס למניעי הנזיר וההתבלטות של מראהו התורה והגמרא דרשו ודורשים מן האדם לקחת חלק בכל תחומי החיים האנושיים הטבעיים והמקובלים – אכילה ושתייה, משפחה, קהילה ועבודה וכל היוצא באלה תוך ריסון והגבלה על חלק מהפעולות. במילים פשוטות, אין לסלק מעולם הפעילות האנושית שום תחום, מלבד העבודה הזרה. ראוי לרסן אכילה ושתייה אך לא להתנזר מהם, לא ראוי להתנזר מחיי המשפחה או הקהילה, לא ראוי להתנזר מחיי המלאכה. ראוי לפעול ולהתרסן. לא ראוי להתנזר.
בהקשר זה גיבור השבוע שלי הנו שר הדתות, הרב יעקב אביטן – הרב אביטן מקפיד תמיד להיות מחובר לקהילה, הוא עוסק בקודש אבל לא נבלע בו, הוא מגיע לבית הספר (ולכל מקום כמעט) בטקסים ובחגים מברך את תלמידי בית הספר ומשוחח עמם בגובה העיניים. הוא לא מתנזר מהקהילה, אלא מחובר אליה ויוצא אל אחיו. זהו המודלינג לטעמי ואני סבור כי מינויו לשר הדתות הנו כבוד עצום לכולנו, וכמובן בחירה נהדרת.
ולסיום, הקנאה וסכנותיה: הפרשה מתארת כיצד בעולם התורה השוביניסטי ניסו לטפל בגבר החושד באשתו או קנאי לאשתו. הגבר – מספיק שיחשוד שאשתו בגדה בו, והאישה נקראת לתת את הדין, בפני הכהן ולפני האל.
האישה (ההמומה אולי) מובאת לפני הכהן, פורעים את שערה, רוקחים לעיניה שיקוי מ"מים קדושים" ומאיימים עליה שאם לא תודה כאן ועכשיו שזנתה, תקולל ותושקה בכפיה, "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך".
רש"י הענק, חש אי נוחות מן ההודאה שנסחטת מהחשודה ב"לחץ פיזי בלתי מתון": "מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה עד כי תיטרף דעתה ותודה".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אין לי בעיה עם החובה להילחם בניאוף, אין לי בעיה עם "הפוליגרף" הקדום שאמור לגלות מי זנתה ומי לא. אבל לצערנו יש אנשים רבים שאצלם הקנאה היא נטייה קבועה. אנשים כאלה יקנאו בכל בת זוג, אפילו אם היא תהיה נאמנה באופן מוחלט וללא רבב. האם אישה כזו אמורה לסבול ולהיות מושפלת "בחסות" התורה? לא.
גבר שקנאי באופן כרוני וחולני עשוי לרצוח כפי שאנו חווים לא פעם ולכן הגמרא במסכת סוטה ה' א' לא מקבלת את "הזזתו של הגבר הצידה" וקובעת: "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו" – ללמדנו שגם הוא נושא באחריות.
ומוסיף הרב קוק, הופעתו של הקב"ה בעולם תלויה באמון בין בני זוג. כאשר האמון בין איש לאשתו נפגם, נמחק מן העולם שמו וגילויו של ה'. פרשת סוטה קשה לקריאה. המחשבה, שנשים נאלצו לעבור נוראות כאלה כדי לשמור על שלמות משפחתן, מחרידה מנשוא. אבל גם החיים בתוך אש הקנאה המתמדת הם קשים ולכן, בתקופת המקרא נבחרה פשרה זו שעיקרה – אם אינך מאמין באשתך עבור עמה את הטקס המבזה, או התגבר על הקנאה, למד להאמין באשתך ועבוד על עצמך ועל שלום הבית שלך. כי בסוף כמעט הכל… "בידיים שלך".
הנה כי כן, עלינו לשאוף לנשיאה בנטל של כולם, ראוי לכבד כל אחת ואחד אבל לדעת להתרחק מקיצונים ומקיצוניות, עלינו להבין כי הקנאה הקיצונית הרסנית, חשוב להימנע משיימינג ברשת או בכל מקום ויש לשאוף לדרך המלך הכוללת ריסון ולא התנזרות.
