פרשת כי תשא: על מנהיגות ותסמונת הש"ג

רגע אחרי אירוע השיא של מתן תורה, דווקא אחרי אירוע השיא בהתגלות הר סיני, אחרי מחזה שכולו “רוח”, עם ישראל חוטא ובוחר ב”חומר”. לעם ישראל, הממתין למשה 40 יום, נגמרת הסבלנות. עד כדי כך שהם מבקשים תחליף, ואהרן נענה מיד. הוא מבקש מהעם לאסוף את כל נזמי הזהב ויוצר מהם “עֵגֶל מַסֵּכָה” – המסכה היא בעצם מסך שנוצר בין העם לאל, משום שחטא העגל כולו התמסרות לחומר תוך ביטול כל יסודות הערכים, המוסריות ועוד.

ונתחיל בהתנהלות אהרן הכהן הגדול: פרשנים רבים מנסים לסנגר על אהרן שביקש למשוך זמן ודרש את הזהב מכולם. אהרן היה בטוח שהעם יסרב או יתעכב, אבל העם בלהט מביא לאהרן “ים” של זהב. אהרן עושה הכול לאט – אבל העם “יושב לו על הווריד” עד שיוצא הפסל שזוכה להכרזת העם – “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. אהרן המודאג מהלהט לעבודה זרה מנסה לתקן, בונה מזבח צנוע לפני העגל ואומר “חג לה’ מחר”, אבל העם שאיבד את הדרך מעדיף את העגל הנוצץ על המזבח הפשוט.

אייל חסאן. צילום: פבל

היהדות לעולם תעדיף את הממד הערכי, העמוק, המופשט, הסמוי על הממד המוחשי, הנוצץ והלא ערכי, ולכן אין ספק שבני ישראל חטאו והחטיאו. עד כדי כך שהאל התנער מעמו, ביקש להשמידו ופנה למשה: “לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (כבר לא העם שלי – העם שלך משה). משה מיד מגן על העם ומחזיר קודם כול את הכדור לאל “לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (למה אתה כועס על העם שלך?).

איזה מנהיג היה משה! עם ישראל, שראה ניסים גלויים, חטא באופן חמור, ומשה מלמד סנגוריה עליו.

אהרן, לעומתו, לא מקבל לטעמי ציון גבוה במנהיגות – הוא מקים להם את עגל הזהב. חמור מכך, אהרן לא הנהיג, כי אם הונהג, אהרן לא הוביל, כי אם הובל. אהרן, איש השלום האולטימטיבי, היה חייב לעצור ולהוביל. בוודאי לא להיגרר לקריאות ההמון. אהרן הכהן הלך בראש, אבל משה הנהיג. ולא רק זאת. אהרן טעה אך התכחש לאחריותו: “אתה ידעת את העם כי ברע הוא” – כך לא מתנהג מנהיג. הוא הופקד על העם כאשר משה בהר. הוא היה צריך לומר חטאתי, אבל… ולמצוא סימוכין למעשיו. גם אם העם “רע”, איפה האחריות?

קשה לי לכתוב זאת, אבל אהרן הכהן הגדול, איש השלום הנצחי, הוכיח חוסר מנהיגות כאן. לעומתו, אחיו הצעיר, שלא רצה לזוז מילימטר בלעדיו, הנהיג גם הנהיג: משה שיבר את לוחות הברית, לימד סנגוריה על העם החוטא מול האל, אבל אחר כך העניש קשות את החוטאים. משה הוא נביא מסנגר שגרם לאל לחזור בו מכוונתו להיפטר מהעם עד שהאל אומר “סלחתי כדבריך”.

ועוד דבר שמפריע מעט: לא פעם אנו שומעים על “תסמונת הש"ג” – דומני שכאן יש מצב מעט דומה: האל מאשים את משה, שמאשים את אהרן שמאשים את העם. (אחריות, כבר אמרנו?).

ומה בנוגע לשבירת הלוחות? משה “רתח על העם” לא רק בגלל העגל, אלא בגלל אובדן הבושה של העם שרקד ויצא במחולות סביב העגל ואליבא דרבי עובדיה ספורנו “היו שמחים בקלקול שעשו”. לפעמים אדם חוטא ומתבייש. כאן העם ”יורד מהפסים” ואפילו שמח וגאה בכך. אברבנאל בעקבות חז”ל מביא כאן מגמה חינוכית: כוונתו של משה בשבירת הלוחות הייתה לזעזע אותם ולגרום להם להרהר במעשיהם. לפי פרשנות אחרת, משה עשה זאת כדי להציג את ההבדל בין עבודה זרה לעבודת האל – קדושת הלוחות תלויה במעשיהם. באורח זה חידד משה את ההבדל בין עבודת העגל, שהיא המטרה, ובין הלוחות, שהם רק אמצעי לעבודת ה’.

ומכאן למסר “אימוני” ואופטימי בפרשה – נוסף לרעיון הסליחה האדיר שלימד אותנו משה, כדאי לשים לב איך טיעון שלילי יכול להפוך לחיובי — האל כועס ואומר שהעם “קשה עורף” ולכן יש להשמידו, ואילו כשמשה מבקש סליחה, הוא משתמש באותו טיעון העם “קשה עורף” ומבקש “וסלחת לעוונינו”. מצד אחד אפשר שמשה כיוון לכך שמשהו בדנ"א שלנו משובש. אנו עקשנים ולשלילה, זה מעבר ליכולתנו, לכן “סלח לעוון העם הזה”. מאידך, אפשר אולי להסביר- תמשיך את הברית עם העם ותנתב את העיקשות לטובה, לתיקון ולדבקות באל. במילים פשוטות: עקשנות לפיתויים ועבודה זרה שלילית ומסוכנת ועקשנות לערכים, מוסר ומידות טובות ראויה ונכונה.

ומכאן למסר נוסף: לא פעם כתבתי כי החיים הם לא מעבר מ”פיק” ל”פיק”, ויש לרדת לקרקע אחרי שיאים. מעשה העגל, בדומה לדרישת העם לחזור למצרים שלושה ימים אחרי קריעת ים סוף, בא ללמד אותנו משהו חשוב על החיסרון הגדול של ההתגלות. ההתגלות והשיאים, גדולים ככל שיהיו, יישכחו ויתעמעמו, ואז עלול האדם לחזור להרגליו השליליים, לשכוח את ליבת ערכיו, לזנוח את הכרת הטוב לקב”ה, ומה לא. חווית אירוע שיא? השגת הצלחה מרשימה? התעשת מהר ורד לקרקע.

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"

חברות וחברים, מהפרשה נלמד שמנהיגים בצבא, בפוליטיקה, בחינוך ובכל מקום צריכים לקחת אחריות, לקבל החלטות לא פופוליסטיות, לבלום את יצר “הלחם והשעשועים”, לדעת לומר “לא!”, להודות בטעות. להוביל ולפעול וגם לסנגר על המונהגים. זאת אף זאת, במשך כל החיים אנחנו נפגשים עם התמודדות בין חומריות ותאוות ומצד שני דחפים רוחניים כמו מוסר, משמעות וכו’. יש לזכור – לא פרעה, לא קשיי המדבר ולא הטרור הם האויבים הגדולים שלנו. האויב הגדול שלנו הוא חוסר היכולת לדחות סיפוקים – “העגלים שלנו” ומכאן עלולות לנבוע הצרות.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון