פרשת בחוקותי זו הפרשה האחרונה בספר ויקרא והיא "מחוברת", בדרך כלל לפרשת בהר. את עיקר הפרשה תופס פירוט של הברכות והקללות, השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה או אם לא ישמרו אותן. הברכות קצרות יחסית, ואילו הקללות מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג ההולך ומחמיר עד העונש החמור ביותר – הגלות, המיועדת לאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות השמיטה שלא קוימו כראוי על ידי העם. הקללות מסתיימות בנימה אופטימית – "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים… וזכרתי להם ברית ראשונים".
הטון הנוראי משתנה לפתע, ונחמה גדולה בוקעת מן ההריסות, זוהי הולדת התקווה: תקווה שאינה רק חלום, משאלה או כמיהה, אלא תקווה שהיא עצם תבניתה של ההיסטוריה היהודית. האל צודק בדינו. נקראנו למסע ארוך, שסופו גאולה. לכן למרות שרצף הקללות אינו נוסך אופטימיות, אף אחד לא יוכל לשכוח את התקווה, שבלעדיה לא היינו שורדים אחרי שני חורבני מקדש, גלויות אינסוף ושואה נוראית. וכשאני קורא את פרשת השבוע אני מפזם מיד את השיר תקווה של מירי מסיקה (מצ"ב), ובעיקר את המילים הנוגעות "אל תאבד אותה, תשמור עליה, ומה יהיה מחר, איש לא יודע".
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ומכאן, מעט פסיכולוגיה התנהגותית: הבחירה בהפחדה כאמצעי שכנוע היא אינטואיטיבית ונשענת על ההנחה שהאדם תמיד נוהג בהיגיון. כלומר, אם נראה לאדם תוצאות שליליות של התנהגות מסוימת הוא ודאי יבחר להימנע מההתנהגות הזו. אך, מסתבר שלאדם יש גם דרכים אחרות, פחות הגיוניות, לצמצם פחד. למשל להדחיק את הנושא. לאטום את עצמו בפני המסרים המפחידים ולעתים אפילו להגביר את ההתנהגות הלא רצויה. כך למשל יכול לקרות שאדם שקל אולי להתחסן אבל בעקבות קמפיין אגרסיבי הוא נטה דווקא לא להקשיב.
הדרך החינוכית המודרנית מצדדת בעמדה שההפחדה אינה הדרך המומלצת לשכנע בני אדם להימנע מהתנהגויות מסוכנות או מזיקות ושיש להשקיע במסרים חיוביים ולהדגיש תוצאות חיוביות של התנהגות רצויה, בדיוק כפי שהפרשה הציעה. הברכות נוגעות בכל המישורים כמעט: ראשית הבטחת המזון וברכה חקלאית-כלכלית: "ְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…". לברכה הביטחונית מוקדשים פסוקים רבים יותר: "נָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד. וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצכֶם…".
בהמשך, הברכה הלאומית באה לידי ביטוי בהקשר עם קיום ברית האבות: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם": ולסיום, העיקר: הברכה הרוחנית, פסגת ההבטחות "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". רק עם הקרבה הזאת אנו מגשימים את עצמנו כעם בעל תפקיד מיוחד, עם סגולה.ומכאן לתהייה: התורה מצווה "בחוקותיי תֵּלֵכוּ". למה ללכת? ההליכה מלמדת שכל דבר בחיים מחייב תהליך והתקדמות הטבע האנושי הנכון שלנו הנו להתהלך ולהתקדם. לא לחינם נקראת מערכת המשפט העברי בשם "הלכה". בעצם הגדרתה מלמדת ההלכה על הדינמיות שלה, ועל כך שאסור לה לקפוא על השמרים. יהדות שאינה "מתהלכת" ובוחרת היא יהדות קפואה וחסרת חיים. ארגון שקופא על שמריו עומד במקום ולא מתקדם.
לסכום, פרשות השבוע שלנו מחייבות אותנו ללכת קדימה, לקיים מעורבות חברתית והתחדשות רוחנית ומוסרית של תרבות ורוח, של נתינה ודאגה לחלש והכי חשוב לחיות תמיד בתקווה לטוב.
שיר תקווה
מילים: מיכאל וקנין
היום הזה הוא התחלה
בדף חדש אתה נוגע
ביום הזה תישא תפילה
תדע שיש מי ששומע
אל תוותר מיד
ויש לך מרחק ללכת
אל תוותר מיד
אם לא עכשיו אולי עוד שנה
היום הזה הוא התחלה
תחשוב אתה יכול אחרת
והתשובה לשאלה
בתוכך היא מסתתרת
אל תפחד עכשיו
כי לא אבדה לך הדרך
אל תפחד עכשיו
אם לא היום אולי עוד שנה
עולם מוזר
כולו שלך
כשהתקווה בלב בוערת
יש בדידות
יש כאב
והתקווה איתך נשארת
אל תאבד אותה
תשמור עליה
ומה יהיה מחר
אין איש יודע
היום הזה אתה ראשון
בעצמך אתה בחרת
ביום הזה הניצחון
בעצם זה שלא נשברת
אל תתייאש עכשיו
האמונה אותך שומרת
אל תתייאש עכשיו
גם אם חלפה עברה עוד שנה
עולם מוזר…
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
