פרשת בראשית עוסקת בסיפורי הבריאה וראשית האנושות. ברשותכם, נעסוק בבריאת האדם ובמעשיו ונראה לצערנו סיפורים שכולם אכזבות מהתנהגות הנבראים.
הבריאה הנהדרת החלה באור שכולו תקווה, ולאחר השלמת הנחת התשתית ובריאת בעלי החיים בורא הקב”ה אדם בצלמו ומפקיד אותו על הבריאה כולה: “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה”. ציוויו של הבורא לאדם הראשון ולחווה אשתו מטיל עליהם שליחות גדולה המקפלת בתוכה אחריות רבה. כך גם אומר רבן גמליאל לתלמידיו, “כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!” כל אדם, כל מנהיג, חייב לדעת כי כל מסע, כל שליחות טומן בו אחריות, ואת זה שכחו אדם וחווה אז. וגם היום בני האדם וחלק ממנהיגנו שוכחים זאת.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
האל שיכן אותם בגן עדן שבו הכול מותר להם, למעט לאכול מפרי עץ הדעת. אפילו בגן עדן אין חיים ללא הגבלות, אין תוחלת לאדם ללא ריסון, והם מופיעים באמצעות פרי, המסמל מאכל, צמיחה והתפתחות, שחבוי בו גם גרעין של פורענות אם משתמשים בו שלא בתבונה. הנחש הצליח לפתות את חווה לאכול דווקא מעץ זה למרות האיסור המפורש, וחווה מצידה פיתתה את אדם בעלה.
בפרשה זו אני רוצה בעיקר לגעת בלקיחת אחריות, ודומני שעד היום רבים מאיתנו, כולל מנהיגנו, כמהים למחיאות כפיים ומחמאות ונמנעים מלקחת אחריות. מלאכת הפיתוי שנקט הנחש מתחוכמת: הוא ממעיט בצו האלוקי ומבטיח לחווה תועלת מאכילת הפרי: “כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע”. הנחש הוא מפתה חיצוני, הוא מבטיח להם יכולת להידמות לאל ולדעת טוב ורע.
אבל בכל פיתוי יש גם את הממד הפנימי. וכאן המשיכה הפנימית השלילית של חווה היא שגורמת לה לראות בפרי דבר נחשק. עולה מכאן כי כל מפתה יצליח לפתות לדבר רע רק אם בבן אדם עצמו יש רצון להתפתות ולחטוא. לכן כל אדם שטועה ומאשים את המטעה והמסית עליו לקחת אחריות ולהאשים קודם את עצמו.
חוסר לקיחת האחריות בולט לאורך כל הפרשה. נוסף לחטאים הנוראים, זו אולי בעיית הבעיות: האדם שאוכל מעץ הדעת וחוטא מתנער מאחריות ומאשים את האישה שהאל הביא לו, האישה מאשימה את הנחש שפיתה אותה. איפה ההודאה בחטא? איפה לקיחת אחריות? אין.
גם בפרק הבא, קין שירצח את אחיו הבל יתנער מאחריות. קין, המקנא שמנחתו של הבל נתקבלה ושלו לא, כועס מאוד. האל מסביר לו כי עליו לשלוט ביצר החטא שבו: “לפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ׃” אבל קין רוצח את אחיו. האל נותן לו הזדמנות לווידוי ושואל אותו: “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ”, וקין, שלפני דקות רצח את אחיו, עונה: “לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי”. תגובתו של קין לא מתקבלת על הדעת, שכן היא חוטאת לאחריות בסיסית זו של כל אדם באשר הוא – לרעהו, לזולת ולסביבה – וגם מלווה בחוסר לקיחת אחריות לחטאו הנורא. סיפור קין והבל יחל מסכת של יחסים עכורים בין אחים – יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחיו – כל אלה אחים ואחיות שיחסים עכורים ביניהם, וכמה עצוב ומרגיז הדבר. אך האם מדובר בגזירת גורל? לא ולא. משה בתיבה ואחותו מרים הניצבת למשמר, משה המנהיג ואהרון אחיו הגדול – הם מוכיחים כי הדרך הנכונה בין אחים היא כבוד, אהבה ומסירות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
מסיפורי פרשה נדירה זו נבין כי גם היום שולטים בעולמנו כוחם של האהבה, הקנאה, הפיתוי והמוות. אבל החטא הקשה ביותר מאז ועד עולם: אי לקיחת אחריות! זהו המסר. הקב”ה מצפה שניקח אחריות על מעשינו במקום להטיח האשמות באחרים. רק מי שזוכה להיות מספיק אמיץ ואמיתי עם עצמו כדי להפסיק להאשים את כל מי שסביבו במגרעותיו, טעויותיו וכישלונותיו, ויהיו הניסיונות אשר יהיו, יכול להתחיל לתקן עצמו. בכך הוא ממלא את שליחותו הבלעדית בעבודה, במשפחה ובכלל.
הלוואי ונשכיל כולנו ללמוד לקחת אחריות, לרסן את היצרים, להימנע מפיתויים שליליים ולבחור בטוב!
הכותב מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
