הייתי כבר באטרף של כתיבה. כתיבה על מה שמתחולל כאן מאחורי הקלעים בכל מה שנוגע למלאכת הרכבת הקואליציה בקומה 4. ואז הגיע המטח הראשון, שבא אחרי הירי המדויק לעבר האוטובוס.
כרגיל, מישהו קובע כאן את סדר היום! כרגיל, לצערנו, המישהו הזה הוא לא ביבי! מצעד הפרשנים על המרקע ממשיך לנפק דעות והמלצות מכאן ועד להודעה חדשה. לאיש מהם אין באמת פתרון קסם למצב. גם הפתרונות הכי יצירתיים מדברים על הימור. הימור על הצד הנוסף במשוואה: אבו מאזן.ועל זה כבר נאמר: “זה נבלה וזה טרפה”.
האירועים מליל יום שני בלילה – שבהם קיפח את חייו גבר בן 40 ונפצעו קשה שתי נשים ועוד כמה נפגעים קל ונפגעי חרדה – החזירו את כולנו לסבב הקודם, צוק איתן. בתקווה שבעת פרסום המדור המספרים הנ”ל יישארו כפי שהם אני ממשיך להקליד ומחפש מילים נכונות. הרי בעת הזאת כולנו חזית. ואם כולנו חזית, לכל תנועת מקלדת יש משקל. ובעת הזאת המשקל כבד עוד יותר.
הבניין שחטף את הפגיעה הישירה בממנה נהרג אדם באשקלון
לא נתתי לשקט המדומה שנשב מהרצועה לתעתע בי. במילים אחרות, אני לא ישנתי בשקט כי כל הסדר בג’ונגל העזתי הוא על חשבוננו, ולי היה ברור שיגרור אותנו למחיר כבד, כבד מאוד. ניסיתי לברור מילים, להיות אחראי, לא להתלהם, לא לחפש אשמים. זה כבעל טור (שאצלו ה”טורים” עולים מהר לנוכח אוזלת יד מנהיגותית), אבל כאזרח, כבעל משפחה, כאבא וסבא – דילמה.
אנסה בכל זאת ללכת בין הטיפות – למרות ש”טפטופים” כבר אין פה, זה גשם של רקטות ממש. אנחנו נמצאים במלחמה. ההנהגה תדבר על “אירוע מתגלגל” – זה המינוח השגור כעת בפי אנשי המקצוע – “אירוע מתגלגל” משמעו: אין לנו מושג מה הולך להיות.
יירוטים על הבוקר. צילום: יוסי לאון
כשאין לך מושג מה הולך להיות, הביטחון שלך יורד, אתה מתחיל לגלגל בראש תרחישים, רובם קודרים, ואם אתה ממש נכנס לזה עמוק, אתה מכניס את עצמך ואת הסביבה שלך לחרדה.
התפקיד של ההנהגה – המקומית והמרכזית – זה קודם כול למנוע פאניקה ולהשרות ביטחון. ברמה המקומית, העיר שלנו לצערי ולשמחתי, מתוך הניסיון הרב, די מתורגלת. ראש העיר והצוותים שלו נראים כמי שיודעים מה נדרש, מגיעים לזירות ופועלים. למרות הצורך הקל הנראה כעת של חוסרים פה ושם, הכול תחת שליטה. מקווה שלא יעמדו בתרחישים קשים יותר. אין לנו צורך בבוחן פתע קשה לראש עיר שזה עתה קיבל מנדט.
הערכת מצב בעיריית אשקלון. צילום: דוברות העירייה
ברמה הלאומית, האכזבה היא קשה. לפני שאגע בממשלה, שאחראית מן הסתם, אגע דווקא בחברי אופוזיציה, ששוב מגיעים לכאן “לחבק ולחזק” ובעיקר לעשות עלינו סיבוב תקשורתי ולהצטלם. אופוזיציה צריכה בעת מלחמה לנהוג באחריות. אין לי חשבון איתם כי הם לא בהנהגה, ולכאורה לא נושאים באחריות. אבל הם כן נושאים באחריות. לאופוזיציה בעת מלחמה אסור להתבלבל ולשכוח מי הוא האויב האמיתי.
דיון ביטחוני בקריה. הרמטכ"ל, ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירים נוספים. צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ
האכזבה מהממשלה נוגעת בעיקר להתנהלות חובבנית וחסרת אחריות של שרים – בעיקר הצמד בנט וליברמן, חברי הקבינט – שמדברים בשפה של בחירות, לא מרגיעים, לא משדרים קו אחיד של הנהגה, מדברים לבוחרים שלהם. מחד גיסא, מאשרים מהלכים של הסדרה, ומאידך גיסא, מסתייגים מכך בכל פורום אפשרי.
דיון ביטחוני בקריה. הרמטכ"ל, ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירים נוספים. צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ
איך אפשר להיות כל כך פוליטיקאים? ועוד בענייני ביטחון? ואתה תוהה, רגע, מי בעל הבית פה? איפה ביבי בכל הסיפור הזה?
ציניקנים יגידו לך שהוא עסוק בענייני החקירות. תומכיו יגידו: הוא עסוק בענייני החוץ החשובים יותר. דווקא כשהנאום של ביבי לתקשורת ביום ראשון נתן לי תקווה שהנה, הוא לוקח את המושכות ומרגיע את הציבור, מרגיע לפחות בעובדה שהוא שוטח בפניו את הנימוקים להתנהלות הלא מובנת מול החמאס, דווקא אז התחיל הגלגל לנוע בכיוון הפוך: ראשית, הפעולה הנועזת בעזה שלא צלחה כידוע, והמשך בתגובת החמאס שהזכירה לנו את האמת המרה, והיא: שבשלב הזה החמאס קובע את סדר היום; לא בנט, לא ליברמן, לא ביבי!
בעת כתיבת שורות אלה (שלישי, 10:00 בוקר) הקבינט מכונס. ואני גם. מכונס בתפילה שהפעם, לפחות הפעם, תצא משם החלטה אמיצה. אני לא אסטרטג ולא איש צבא, אני כמוכם, אזרח תמים ופשוט שגדל בשכונת עתיקות. אבל כאחד שגדל בשכונה, אני מבין היטב את חוקי השכונה. על פי חוקי השכונה החזק הוא הקובע. איך יודעים מי החזק? זה פשוט: זה שמרביץ לכולם או לפחות זה שמצליח להפחיד את כולם.
גלאם וליברמן במסיבת העיתונאים. צילום: אלדד עובדיה
בשכונה שבה אנו חיים הייתה לנו תמיד תחושת ביטחון בכוח הרתעה של צה”ל.
גם איש פשוט כמוני יודע שכוח ההרתעה של צה”ל נפגע. אפשר להבין ולכבד את הרצון של נתניהו להגיע להסדרה. איני יודע אם האמירה שלו: “ישראל תעשה הכול על מנת לא להיגרר למלחמה“ היא זו שהעניקה רוח גבית לתעוזה של החמאס. לפי חוקי השכונה, בטוח שכן. לפי ההיגיון של ביבי, כנראה שלא, אחרת לא היה אומר זאת.
כך או אחרת, אנו שוב בפרשת דרכים. שוב נדרשת החלטה אמיצה. מה שנדרש כעת זה החזרת כוח הרתעה של צה"ל. גם אם לזה נידרש לתקופה ממושכת של חיים בצל הרקטות (כאילו במה אנחנו שונים מתושבי העוטף שחיים את זה עשרות שנים?). רק מכה קשה ונחושה בכל סממני השלטון של החמאס והג’יהאד תשנה כאן את כללי המשחק. רק כשנשוב להיות האיש החזק בשכונה, ישתנו כללי המשחק והתכתיבים יהיו אחרים. איני מזלזל כהוא זה במהלכים מדיניים ונכונים ליום שאחרי.
ביקור ליברמן ברצועת עזה. צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון
בינתיים, הקבינט סיים ישיבה בת שמונה שעות והחליט באופן די מפתיע להסכים להפסקת אש.
וביבי? הוא לא מתראיין, רק יואב גלאנט מתייצב באולפן ומסביר: “עדיף לעצור לפעמים ולא להיכנס למלחמה שמישהו כופה עליך, עדיף להיכנס למלחמה שאתה קובע את יריית הפתיחה בה, וזה כנראה יגיע“.
חיילי צה"ל בגבול הרצועה. צילום
תראו, אפשר להגיד הרבה דברים על ביבי, טיפש הוא לא!
החלטה כזאת כשהבחירות באופק מנוגדת לחלוטין לכל היגיון פוליטי. ואולי דווקא בגלל שהיא מנוגדת להיגיון פוליטי, יש לתלות בה תקווה.
ביבי הרי לא יתאבד פוליטית. לכן התחושה שמלווה אותי היא כזאת: אין כרגע תנאים מתאימים למהלך צבאי עמוק ורחב, מהלך שיחזיר את כוח הרתעה לצה”ל.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
ככל הנראה, ההסכמה (בהמלצת גורמי הצבא) לעצור כרגע באה על מנת לתת לצבא להיערך ולאפשר רגיעה ואורך נשימה, כשבהמשך תיפתח מלחמה כי היא בלתי נמנעת, והיא תהיה יזומה על ידנו, כשראשי החמאס לא מחופרים היטב. אולי אני רק משכנע את עצמי ואתכם, אבל אני לא מצליח למצוא הסבר אחר.
ימים יגידו. כך או אחרת, המלחמה כבר כאן, והיא בלתי נמנעת. מקווה רק שתוצאותיה יהיו כאלה שמצדיקות את מחירה.
