"לא אתבייש ולא אשתוק": מיומנו של מתמחה מוכשל
4 Commentsהרגע המרגש, אני יושב באולם הבחינה, מחשבות רבות מתרוצצות בראשי חמש שנים של השקעה הובילו לרגע המכונן. אני מרגיע את עצמי: "אתה מוכן, למדת שלושה חודשים ללא הפסקה, אין סיכוי שאתה לא מוכן". אני נרגע, או.קיי. אני מוכן לקרב, הייתי באימונים ונלחמתי בגבורה.
החלק הראשון מגיע, קורא את החלק הראשון "חוות דעת", החלק השני "תביעה בסדר דין מהיר", מדהים! כותב את חוות הדעת ומרגיש בעננים, מושלם, איזה מזל שלמדתי המון את מטלת הכתיבה, כתבתי כל אפשרות והייתי חד. איזה כיף הלוואי שימשיך לי כך. מודה לאל שלמדתי המון. אני מוכן – קדימה מפלצת הלשכה תאכילי אותי במבחנים, אני ניצחתי.
אני יוצא להפסקה, מרגיש גבוה בעשרה סנטימטרים ומרוצה מהמבחן.
"אני מזהה הלם". בחינת הלשכה. צילום: לשכת עורכי הדין
חוזרים לאולם – מגיע החלק הדיוני, שאלות מסורבלות, ארוכות ומתישות, ובראש שאלה שרצה כל הזמן "איך לא למדתי את הנושאים האלה?", "איך התקילו אותי?" אני בהלם, מסתכל בשעון והוא מתקתק בקצב רצחני אין קורלציה בינו לבין כמות המלל. החלה לחלחל בקרבי ההרגשה אותה מבין כל מתאגרף שמקבל ימנית כהוגן ומתיז את דמו לכל עבר.
יוצא להפסקה, מסתכל בפניהם של שאר הנבחנים ומזהה הלם, חלק מהנבחנים שזו לא הפעם הראשונה שלהם התיישבו על הרצפה עם מבט מושפל, האסוציאציה הראשונה שעברה במוחי היא שורת מנחמים שעוברת דרכם וממלמלת "משתתף בצערך".
"אני יודע מה אני שווה". שירז. צילום: אולפני שלום טל
חוזרים לאולם, עברו שעות רבות, העייפות הפיזית והנפשית החלה לחלחל בכל חלק בגוף. החלק המהותי הגיע בצורת ספר עב כרס, כאילו מחייך אליי וצועק "אני חזק ממך". ההרגשה היא של מתאבק שנמצא בפינת הזירה ופוחד מהאדם הענק שנמצא מולו עם מבט חודר ומאיים.
מתחיל לקרוא את השאלות ומנסה לדמיין את משפחתי מעודדת מהצד וצועקת "קדימה רונן! תשחק אותה, תוכיח להם, אתה תותח, לא לחינם לא היית איתנו זמן רב…", מנסה להתאושש ומתחיל.
שאלה ראשונה ארוכה ומלחיצה ולאחר מכן אני מבין שעוד אתגעגע להתחלה. השעון ממול צורח לי "אין סיכוי שתעמוד בזה, תרים ידיים". השעון שועט קדימה והשאלות כאילו נעצרו בשאלה 9. השאלות ארוכות מסורבלות כמו נתלשו מתוך להקה של עשרה חברים שצרחו מלל ומישהי ישבה בפינת החדר ועשתה ערבוביה מהמילים.
אני צורח על עצמי "תתרכז!" ואז מגיעה שאלה על דף שלם, החלופות יותר ארוכות מהשאלות במבחן לדוגמה, ואז הכרוז צורח "נוק אאוט". אני מרגיש שאני שוכב ומדמם. והבוחנת החביבה צועקת עוד חמש דקות, כאילו מכה בידה על הרצפה וצועקת "3…2…1…".
"אין זמן, תתחיל להמר", אני לוחש לעצמי ובראשי מהדהד קולם של כל הנבחנים מאז שנת 2015 שצועקים כי לשכת עורכי הדין עושים ככל יכולתם להכשיל אותנו ואני בתגובה צועק בתוכי, "לי זה לא יקרה, אני אלמד, אתחדד ואעבור".
צעקותיו של המרצה, עו"ד רן לוסטיגמן, מהדהדות ומקבלות הכלה והבנה לרצונו של אפי נווה, "פסק דין, הוא פסק דין, הוא פסק דין".
הבנתי – בין הלימודים, ההכנה למבחן ובין המבחן אין כל קשר בין השחקנים לעלילה.
