לפני שלושה ימים הוזעקו צוותי מגן דוד אדום לבית בשכונת שמשון לאחר שהתקבל דיווח על ילד בן 12 שאכל נקניקיה, נחנק ואיבד את הכרתו. הכוננים של מד"א ביצעו בילד פעולות החייאה בסלון הבית. במהלך ההחייאה הוצאו חלקים מהנקניקיה שבלע ושלא אפשרה לו לנשום. אמו של הילד, סיפרה כי הילד סימן לה שאינו מצליח לנשום ומיד התמוטט.
סכנה! נקניקיה. צילום: ערן לאור
הילד הובהל לבית החולים ברזילי כשהוא במצב אנוש. מברזילי נמסר כי הילד עבר ניסיונות החייאה אינטנסיביים, אך הוכרז כנפטר. "לצערנו, כל מאמצי הטיפול וההחייאה הרב-מערכתית לא צלחו. אנו מנחמים את המשפחה ומשתתפים בצער", נמסר מבית החולים
חופי הרחצה באשקלון לקראת שדרוג. ביום שני אושר במועצת העיר תקציב עיריית אשקלון לשנת 2018, אך אחת הבשורות הגדולות הגיעה דווקא מחוץ לאותה ישיבה: סכום כסף נכבד שגויס מחוץ לתקציב העירוני – זאת באמצעות קשריו של ראש העירייה בפועל תומר גלאם עם שר האוצר משה כחלון.
מדובר ב 4.5 מיליוני שקלים שיופנו לטובת השקעה בחופים ברחבי העיר, זאת מלבד תקציב החופים שמופיע בספר התקציב לשנת 2018, שבו ניכרת השקעה במאמצי שמירה על בטיחות המתרחצים ופיתוח רצועת החוף. הכסף שגויס יוקצה על פי התכנון לטובת הצללות חדשות, מתקני ספורט חדשים כגון רשתות כדורעף חופים, שערים למשחק כדורגל חופים ועוד.
בנוסף מתכווננים באגף החופים להכשיר מזח שיסייע להוריד כלי שייט ימיים כגון אופנועי ים. כמו כן על פי התכנון צפוי לקום 'חוף אקסטרים', שבו בדומה למתרחש באילת, תתבצע פעילות של אטרקציות ימיות כגון מצנחי ים, סירות בננה ועוד.
עו"ד איתי סהר, מוכר לרבים בעיר כחבר בלהקת "הפיל הכחול", כיום הוא מזוהה יותר עם הפאב המצליח בחוף דלילה "הג'ק". היום הודיע סהר כי יתמודד בבחירות המקומיות באוקטובר 2018 על תפקיד ראש עיריית אשקלון. "מזה שנים שיש לנו ביקורת על אופן קבלת ההחלטות בעירייה. יחד עם כל תושבי העיר נפגענו מהשחיתות הקשה שהתגלתה בעיריית אשקלון, אנחנו משלמים יום-יום את מחיר כישלון העירייה בטיפול בתשתיות, בבעיית הפקקים והחניה, בזיהום האוויר וכישלונה הכולל של העירייה בטיפול בעסקים ובתעסוקה. אם הסכם הגג יבוצע וייבנו 30 אלף יחידות דיור חדשות מבלי שנערוך שינוי גישה ייסודי – הבעיות רק יחריפו", אומר סהר.
הכרזתו של סהר מצטרפת להכרזות נוספות על התמודדות לראשות העירייה מצד עו"ד אבי עייש ומצד איש השב"כ לשעבר, ויקטור בן עמי.
בהודעה שנמסרה מטעם סהר הוא מתח ביקורת על ראש העירייה בפועל תומר גלאם על רקע אי חקיקת חוק עזר כנגד סגירת מרכולים בשבת, "לצערי תומר נמנע מלחוקק חוק עזר עירוני שימנע את יישום 'חוק המרכולים' באשקלון ובכך יגן על מרכולים ועסקים נוספים מקריסה ויגן על חירותם וזכותם של התושבים לבלות את סוף השבוע כרצונם. ראשי ערים ברשויות אחרות חוקקו חוקים כאלה להגנת זכויות תושביהם, עיריית אשקלון פשוט הזניחה את חובתה זו", אומר סהר, "זה לא סוד שאני מאוד מחבב ומכבד את תומר גלאם, הוא בחור מצוין, שנינו גדלנו פה והעיר חשובה לו כמו לי, אבל חובתו להכיר את הגוונים השונים בקהילה ועליו להגן על זכויות כל התושבים ולהתוות חזון, ולצערי הוא אינו עושה זאת. פוליטית – הוא גם לא יכול לעשות זאת".
בהודעה מותח סהר ביקורת גם על פוליטיקאים שיש להם הנהגה רוחנית, ברמז עבה כלפי הרב יצחק ברדא, מנהיגה הרוחני של מפלגתו של גלאם: "יסוד היסודות בתפיסת העולם שלי ובחיי שאוב מעולם ההגות היהודית. השימוש הפוליטי הזול, המפלג והמרחיק שעושים פוליטיקאים בתכנים הללו לא מקובל עלי. פוליטיקה היא עולם שכולו חול, ערבוב של פוליטיקה עם הנהגה רוחנית-דתית לא עובד וגורם נזק לכל הצדדים. אנו רואים דמויות שהעמידו הדרכה רוחנית, עצה ונחמה לציבור גדול והרחיקו מעליהם רבים בשל מעורבות מוגזמת בעולם הפוליטי. בכל הכבוד, זה לא ייצוג נכון, זה עוול לאותן קהילות שמבקשות הנהגה רוחנית".
החיים כיום של השופטת בדימוס נחמה נצר שונים לחלוטין מהחיים שהיו לה עד לאחרונה. כל זמן שהיא כיהנה כשופטת היא ומשפחתה נאלצו לחיות בהתאם לקודים של התנהלות שחייבו סטנדרט התנהגות מסוים. היום היא בעיקר מרגישה משוחררת יותר, “להיות שופט זה לא תפקיד”, מסבירה נצר. “זה אורח חיים. אתה לא מסיים יום עבודה, עוזב את הלשכה וזהו, ‘אני חוזר להיות אני’. זה באמת 24/7 גם אם אתה לא עוסק בעשייה שיפוטית”.
נמנעת מלעשות הרבה דברים בגלל התפקיד. “לא רק בקטע של ההימנעות, אלא גם במה שאתה מייצג. הציבור מסתכל עליך, וכך הוא יודע שאתה שופט, או שהוא למד את זה, ואז מיד בוחנים אותך. זה חייב את כל הבית למסגרת חיים של אימא שהיא עם תפקיד מאוד מחייב. עכשיו זה זמן ילדים וחוגים, ואז ערב, ואימא יושבת על תיקים. בבוקר קמים, ואימא יושבת על תיקים, וזה כבר הפך למטבע לשון. הזוגיות שלנו נולדה לתוך זה, וגם הילדים נולדו לתוך זה. כמעט אין זמן למשהו אחר”.
זה בטח משפיע על הילדים, צריך להתנהג יפה שלא יגידו “הבן של השופטת”. “בדיוק. פעם כשהילדים היו ממש קטנים, לקחתי אותם לחוג שחייה בניר ישראל, וחזרנו למתחם הקוסמוס כי הם רצו לאכול. אז אני מחנה את הרכב, ואנחנו יורדים וקולטים שמישהו בא מאחורינו, עומד ואומר, ‘איזה ילדים חמודים יש לך’. אני נדרכת ואני מזהה שזה מישהו שהיה אצלנו בדיון. הוא אומר, ‘אימא שלכם שופטת’. אני נכנסתי לחרדה. כי גם הילדים שלי, ירצו או לא, הם חשופים לזה שכל אחד יכול לפנות, אין שום חיץ. מילא כשזה מופנה אליי, אבל למה הילדים צריכים להיות מעורבים?”.
"אני לא מחשב". נחמה נצר כשופטת בית משפט השלום בקרית גת. צילום: ניר קידר
אחד הדברים הידועים על שופטים הוא שהם נוהגים שלא להימצא במקומות בעייתיים ולפני כניסה לאירוע חברתי במסעדה למשל הם בודקים רישיון עסק ושאין חריגות וכדומה. נצר אומרת כי גם היא נהגה דומה, “באירועים חברתיים אם יש אפשרות או אבק של אפשרות שזה יכול לגלוש, אריק היה אומר, ‘אני הולך לבד’. הרבה פעמים הוא אפילו לא היה משתף אותי כדי לא לחשוף אותי לזה. יצא לנו שהלכנו למסעדה, ובאותו הערב היה שם אחד שהמשטרה מייחסת לו חברות בארגון פשיעה. אריק קלט בזווית העין ואמר, ‘ילדים, אנחנו לא אוכלים פה’. אחר כך ברכב הוא הסביר להם”.
זה נוגע רק לעולם הפשע או גם לדמויות מעורבות פוליטית ואנשי עסקים? “בעיניי זה לא קשור רק לאספקט הפלילי, אלא לכל מי שיש לו זיקה למערכת המשפט. כמה הזמינו אותנו לאירועי פתיחה, אנשי עסקים מובילים באזור ובמדינה, גם אם הם חברים אישיים, אז בגלל הנראות הציבורית נמנעתי, כדי למנוע לזות שפתיים”.
הרבה חושקים להגיע לתפקיד הזה, אבל הוא לא ממש נוצץ כמו שזה נראה. “אני אומרת לכולם שצריך להבין ששיפוט זה דרך חיים. צריך להתאים את החיים לדרך ולא הפוך”.
השופטת שלא שוחה עם הזרם
נחמה, בת 55, נשואה לאריק ואימא לשלושה בנים, האחד קצין במג”ב, השני סיים לימודי הנדסת מחשבים ולפני גיוס, והאחרון סיים כיתה י”ב וכעת במכינה צבאית. היא מתגוררת במושב בית שקמה הסמוך לאשקלון. במשך 23 שנים היא כיהנה כשופטת במערכת המשפטית. היא התחילה בדצמבר 1994 כרשמת בית משפט השלום באשקלון ואחרי חמש שנים מונתה לשופטת שלום באשקלון. שנה לאחר שהתחילה לכהן קיבל בעלה אריק את רישיון העו”ד, והיא החליטה לעזוב את בית המשפט באשקלון כדי למנוע לזות שפתיים. “זה לא היה נראה טוב שאכהן כשופטת במרחב שבו בעלי עובד כעו”ד”, היא מסבירה. כך היא הגיעה לבאר שבע, ושם הקימה את בית המשפט לעניינים מקומיים המטפל בתכנון וברישוי עסקים, חוקי עזר, דוחות חניה וכדומה.
היא טיפלה גם בבנייה בפזורה הבדואית. “יש לי קושי שהמדינה כריבון מתנהגת בגישה לא שוויונית עם האוכלוסייה הבדואית. מצד אחד הם סוג של נטע זר, וכשכבר באים הנכבדים ורוצים להסדיר, אומרים להם שאי אפשר. לדוגמה מגישים כתב אישום על הקמת מסגד בפזורה ומבקשים צו הריסה בטענה שקם לא לפי היתר. כשאני מתחילה לברר למה לא הגשתם בקשות להיתרים, הם עונים, ‘כי אומרים לנו שאנחנו יישוב בלתי מוכר’. עכשיו, הם יישוב בלתי מוכר לא כי הם יצרו את היישוב כבלתי מוכר, אלא שהמדינה מסרבת להכיר בהם. אני חשבתי שאי אפשר מצד אחד להשלים עם זה שיש יישוב בלתי מוכר שרק הולך וגדל. כי אם אתה אומר שלא תהיה התיישבות, אז תדאג שלא תהיה. אתה לא יכול מצד אחד לאפשר להם לגור, וכשהם מבקשים לנסות להכשיר, אז אתה אומר שהם בלתי יישוב בלתי מוכר. יש פה שניות בגישה שמדברת בשני קולות באופן שאי אפשר להסכים איתו. אם היה מדובר בקבוצת מיעוט קטנה מאוד ומקרוב באו, אז מילא, אבל הם נמצאים שם, וזו עובדה מוגמרת. כך או אחרת צריך להסדיר את זה”.
אריק ונחמה נצר. צילום: ג'ני גפטרשוסטר
במקרים כגון אלה היה לשופטת השלום נחמה נצר חיכוכים רבים עם ערכאת הערעור. כי שופטי המחוזי חשבו שהיא צריכה ללכת יותר עם הזרם. “לי היה קשה. השקפת העולם שלי אומרת שכאשר יש פגיעה בזכות, בטח בסיסית, אז בית המשפט צריך להושיט סעד. גם אם זה לא כתוב בספר החוקים”, היא מסבירה.
מקלה עם שב”חים ועם מפגיני הימין
הדבר חזר על עצמו גם כאשר עלתה וצפה בעיית השב”חים בתקופה של מתיחות והסלמה ביטחונית. בית המשפט המחוזי קבע אז כי שב”ח שנתפס והודה, עונשו לא יפחת מתחת לשלושה חודשים כדי ליצור הרתעה. אבל שופטת עצמאית כמו נצר לא הסכימה לקבל תבניות המכתיבות עונשים. “אני לא מחשב”, היא מסבירה.
הדבר בא לידי ביטוי במקרה שבו הובא לפניה שב”ח אשר נתפס בפעם הראשונה שנכנס לארץ. “הוא אמר, ‘יש לי בת חולת סרטן, אין לי יכולת לממן את הטיפולים שלה מעבודה ברשות. הייתי חצי שנה מובטל, ואני לא יכול לעמוד בכאב של הבת שלי. ניסיתי לעשות משהו בשביל הבת שלי’. מעבר לסיפור האנושי, לא היה כל אינדיקציה שהוא בא להזיק, הוא בא לשבור לחם. אמרתי שדווקא אנחנו, העם היהודי, עם מה שעברנו, אנחנו בהחלט יכולים להבין את המציאות שבה אדם בא למצוא פרנסה, גם אם זה לא הכי חוקי. אני חשבתי שאין מקום להטיל עליו שלושה חודשים. הוא היה 10 ימים במעצר, ואמרתי שזו התקופה שאני מטילה עליו כעונש. התיק עבר למחוזי, המחוזי מאוד כעס: איך אני מרשה לעצמי להמרות את פי ערכאת הערעור? והמחוזי שלח אותו לשלושה חודשים”. הסנגוריה הציבורית ערערה לעליון, ובית משפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי אין מקום לתבנית עונשים במקום שבו החוק לא אמר עונשי מינימום. “זה היה חשוב קודם כול במובן האישי, שמה שכתבתי עשה שכל בערכאה הגבוהה ביותר ושבהחלט יש מקום לחשיבה עצמאית”, היא אומרת.
"חופש הביטוי הוא זכות". הפגנה נגד ההתנתקות. צילום דודו בכר
בגלל ההחלטות הללו היו מי שטענו כלפיה שהיא בעלת אג’נדה שמאלנית, אבל אז היא הפתיעה את מבקריה כאשר גילתה ליברליות כלפי מפגיני ימין. התקופה היא תקופת ההתנתקות, “יצאו בחורי ישיבה מהישיבה בשדרות ועמדו בכביש היציאה משדרות, ובאה המשטרה ועצרה חלק מהם, ואני חשבתי שלא היה מקום לכך. כי חופש הביטוי הוא זכות שאני כאדם אעשה הכול כדי לאפשר לאדם להתבטא, ולא כי הוא מייצג את דעתי. כמו שאני רוצה שישמעו אותי כאדם ואזרח, אז אני צריכה קודם כול לאפשר לאחר להביע את דעתו. אני טענתי שצריך להפעיל שיקול דעת במקרים כאלה וצריך לזכור שהימים הם ימי ההתנתקות. אי אפשר לנתק את זה מהקונטקסט”. היא שחררה אותם, ובכך ביקרה את התנהלות המשטרה שעצרה אותם.
לא חששת שהביקורת שלך כלפי המערכת, אם זה פרקליטות או משטרה או בית המשפט המחוזי, תהיה בעוכרייך? “כשאתה עסוק בעשייה, אתה לא חושב מה צפויה לומר ערכאת הערעור על מה שאחליט. בראייה שלי יש אמת אחת, יש מצפן שמנחה אותי. ויכול להיות שמה שאני חושבת כנכון, מישהו אחרי יחשוב כלא נכון. להגיד לך שאני אתאים את הפסיקה שלי לכך שהיא תמצא חן בעיני ערכאת הערעור, זה משהו שמבחינתי הוא מעילה באמון שניתן בי. כי הצפייה היא שאהיה נאמנה לאמת שלי”.
ולמרות הכול, בסוף קודמת למחוזי. “אני מוניתי למחוזי כאשר שופטי העליון מתנגדים למינוי. נציגי לשכת עורכי הדין יחד עם השרים וחברי הכנסת תמכו, ושלושת שופטי העליון התנגדו”.
הגיוון החשוב בבית משפט העליון
לפני כמה חודשים הציגה התכנית “עובדה” את מאחורי הקלעים של הוועדה לבחירת שופטים. אז ראו כולם כיצד בוחרים שופטים לפי תוויות של ימין ושמאל וכיצד הפוליטיקה השתלטה על הוועדה. רבים נסערו מכך, אבל דווקא נצר שבאה מתוך “המערכת” לא רואה בעיה בהתנהלות של הוועדה. “מי שקבע את תמהיל הגורמים שיהיו חברים בוועדה זה החוק. החוק קבע שיהיו שם שופטים, פוליטיקאים ונציג לשכת עורכי הדין. אז ברור לך שהשיקולים לא יכולים להיות רק מקצועיים. כשיש שלושה ראשים, אז כל אחד מושך לכיוון שלו. להגיד שהייתי מודעת שיש כל כך הרבה פוליטיקה? לא. אבל לא נפלתי מהכיסא, כי בסופו של דבר ארבעה מתוך התשעה הם פוליטיקאים”.
"קולם של חלקים מהאוכלוסייה לא נשמע". הוועדה לבחירת שופטים. צילום: אוליבייה פיטוסי
אבל התיוגים הפוליטיים ממש ברורים, זה שופט ימני וזה שופט שמאלני. “בוא נזכור שהיו ימים שלשכת עורכי הדין עשתה יד אחת עם השופטים, ואז דווקא מועמדים שמי שהיה יכול לקדם אותם, זה לא היה מקרב השופטים, אז לא היה מי שיטען עבורם או ינסה לקדם את המועמדות שלהם. הקונסטלציה שנוצרה עכשיו ובאה לידי ביטוי בתכנית, זו חבירה חזקה בין שרת המשפטים לבין לשכת עורכי הדין. החבירה הזו מבטאת סוג של אסטרטגיה, כשגם לשכת עורכי הדין הבינה שהיא לא רוצה לראות רק סוג מסוים של אנשים שיגיעו לבית המשפט העליון, כאלה שהם מסוג כזה ובאו משכונה כזו, כאשר קולם של חלקים לא קטנים מהאוכלוסייה לא נשמע, לא פריפריה ולא כל כך הרבה נשים ולא מיעוטים אחרים. משם צמחה אותה ברית, וזו ברית לשעתה. אין ודאות שהברית הזו תימשך. אם אנחנו אומרים שמערכת המשפט היא הביטוי הכי כן לשיקול דעת, והוא לא יכול להיות מנותק מהציבור, אז רוב הציבור רוצה שמי שנמצא בראש המערכת יבטא חלק גדול מההוויה הציבורית. אני חושבת שהגיוון הוא לא מילה גסה”.
הגיוון הזה שהגיע היום דווקא היה סולל את דרכך לכיסא בבית משפט העליון. את אישה מזרחית ודתייה מהפריפריה. “נכון. הדברים נאמרו בכל מיני הקשרים, ואמרו שאם ימנו אותי, אני סוגרת כמה סוגי כיסאות בבית משפט העליון”.
אז למה פרשת? “החלטתי שמבחינת התחושה שלי שהמיצוי של העשייה שלי, נכון לזמן הזה, אני יכולה לעשות מבחוץ. אני לא אכחיש גם שהעומס הוא כמעט בלתי אנושי. כשאתה עושה את זה שנה אחרי שנה זה יוצר עייפות ושחיקה מאוד גדולה, והחשש הוא שחלילה הכמות תכתיב את האיכות, וזה משהו שאני לא יכולתי לחיות איתו. תודה לאל, זה לא גרם לי להפחית מהיסודיות שלי ומהגישה המאוד מעמיקה לכל תיק, ואני חושבת שכל מי שהיה אצלי בדיון יצא בתחושה שבזמן שאני ייחדתי לו אני הייתי כולי בשבילו”.
השליחות הציבורית
היום את שליחותה הציבורית היא רואה בחינוך דור העתיד של המשפטנים בתור מרצה בין היתר בבית הספר למשפטים של מכללת ספיר. “היום כשאני נפגשת עם הסטודנטים, אני מוצאת הנאה מאוד גדולה וזכות מאוד גדולה להעביר את השרביט והידע שצברתי לדור הבא. אני עושה להם היכרות עם המשפט הציבורי. בעיקר אני גורמת להם להבין כמה חשוב שבקריאה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית הם צריכים לקרוא בין השורות, ואם רוצים להתעסק בהיבטים משפטיים, לא תלמדו דרך העיניים של שמי שכתב את הכתבה, אלא תנסו להבין את המקור. אני חושפת אותם לעקרון הפרדת הרשויות, חוקי היסוד והמהפכה החוקתית”, היא מספרת.
הסטודנטים שפוגשים בה במהלך לימודי המשפטים בדרך להיות עורכי דין מייחסים חשיבות רבה למפגש עם מי שעד לאחרונה הייתה שופטת. “אני מסבירה להם את החשיבות שבעריכת דין, את ההשלכות של המקצוע הזה. זה לא חלילה סוג של טוען להשכיר, תשלם לי ככה ואני אטען ככה. לעריכת דין, בוודאי בראייה שלי, יש השפעות חברתיות מאוד גדולות, ואני מאמינה שעריכת דין היא כלי לשינוי חברתי ולא באמצעות הגשת תביעה בבית משפט, אלא דווקא בלי המעורבות של בית משפט, במקום שבו אתה מבין את העוצמה שיש לך ביד ותעשה בה שימוש מושכל”.
היום היא מופיעה בפני תלמידי תיכון וגם עובדת על פיילוט שבו היא נפגשת עם הורים ומסבירה להם מה היא אחריות הורית. “הזכות להיקרא הורה יש בצידה חובה. לא רק לזון ולגדל את הילד, אלא גם להבין את המרכזיות של האחריות הזו”, היא אומרת.
"זה לא נשמע לי הוגן". הפגנת המתמחים. צילום: דודו בכר
בעניין הסטודנטים, המחאה הגדולה שלהם היום היא בנוגע למבחני הלשכה, איפה את בעניין הזה: בצד המחמיר שיעשה הכול כדי למנוע הצפה או בעד שוק חופשי, שכל אחד ילמד ויעסוק במה שהוא רוצה? “אני חושבת שבסופו של דבר כוחות השוק צריכים להכתיב, ומי שטוב הוא טוב. לנסות ולשים גבולות מבחוץ, אני לא חושבת שזו הדרך הראויה. מה התכלית? אם הכוונה היא להתמודד עם כך שבכל שנה אלפי בוגרים מסיימים לימודי משפטים, ומישהו תופס את עצמו, ‘וואו, אנחנו הולכים להציף את השוק’, אז אני חושבת שההבנה הזו צריכה לגרום לכך שתדאג שבאוניברסיטאות והמכללות הניפוי יהיה במהלך התואר. אל תיתן להם ללמוד, לסיים, לעשות התמחות ודקה לפני שמסיימים להציב להם רף בדמות של מבחן שאולי הוא לא הוגן, אולי חמור מדי או קשה מדי. זה לא נשמע לי הוגן. כמו שאנחנו יודעים שיש לא מעט מקצועות שהניפוי, מעבר לניפוי הראשוני, נעשה תוך כדי הלימודים. יש תארים שיש בהם קורסים שאם לא עברת אותם, אתה לא ממשיך לשנה הבאה. אבל אתה לא יכול לומר להם, ‘תבואו, תלמדו, תשלמו כסף לא קטן עבור הלימודים, תעשו התמחות, תסיימו’, ואז במבחן פתאום לחסום. זאת התנהלות שלאורך זמן לא משרתת את התכלית. אם התכלית היא שמי שבאמת טוב יימנה על ציבור עורכי הדין, אז תיתן לשוק לעשות את שלו. אני בהחלט סומכת על הציבור הישראלי שהוא מאוד דעתן כדי לדעת מי טוב ומי לא”.
חיכוכים גם עם התקשורת
מלבד חיכוכים עם המשטרה והפרקליטות, הייתה לנצר גם היתקלות עם התקשורת. זה קרה לאחר שהעיתונאי דאז מיקי רוזנטל (“בולדוזר”) הגיע לאתר של מכירת מתכת בשדה עוזיה יחד עם צוות צילום. רוזנטל התעמת עם בעלי המקום ונכלא, והצלם הותקף. בהמשך הוגש כתב אישום נגד המעורבים. אלא שהשופטת נצר החליטה לזכות את אחד המעורבים, ואילו את השני היא לא הרשיעה כלל ורק הטילה עליו קנס כספי.
הצופים ישבו בבית וזעמו על ההתנהגות שלהם, ואת זיכית אותם תוך ביקורת על העיתונות. “הם באו במטרה לתפוס אותם בקלקלתם, הם לא באו לשמוע. הוא בא עם קונספציה מאוד ברורה, ‘אני סימנתי מטרה ועכשיו אירה את החיצים’, זה היה מאוד בולט ומאוד בוטה. האירוע היה כזה שהוא אומר לאדם לפנות את עצמו מהשטח הפרטי שלו והוא לא מתפנה. הוא דורש להפסיק לצלם בשטח הפרטי, והוא לא מפסיק. אז מה המשמעות של שטח פרטי? זאת הסגת גבול. אני לא חושבת שלעיתונות חוקרת יש כללים מיוחדים. העובדה שאדם הוא עיתונאי לא מאפשרת לו לבצע עבירות, ואם אתה יודע שזה שטח פרטי, אז תעודת העיתונאי לא נותנת לך חסינות. התקשורת חיפשה כותרת ורייטינג, וזה הצטלם מאוד טוב”.
בשנים אחרונות הפך בית המשפט להיות שק חבטות, כל צד של המפה הפוליטית חובט בו. את חשת בזה? “התחושה הייתה, אפילו בנקודת המבט שלי, שלא דומה היחס של בית המשפט שאני חוויתי כעורכת דין כלפי בית המשפט לעומת מה שאני חשתי מצד עורכי דין כלפיי כבית משפט. התחושה היא שמה שהיה אסור היום מותר. מערכת המשפט נהנתה מהילה שאותה משמרים מכל משמר. התחושה הזו כבר כמעט לא קיימת, אבל זה מאפיין את כל מה שקורה בציבור. שנים היו פרות קדושות שנשחטו בדרך, ומה שהיה עם בית המשפט אינו שונה ממערכות אחרות. יחד עם זאת, אני חייבת לומר שיותר ויותר גופים או מגזרים לוקחים את המעשה השיפוטי והופכים אותו לכלי ניגוח. הרי הפסיקות שונות, וכל אחד ימצא פסק דין שתומך בעמדתו. הבעיה היא שהניגוח היום הוא כבר לא לגופה של פסיקה, אלא לגופו של פוסק”.
תאונת דרכים ארעה לפני זמן קצר בשד' מנחם בגין, בכביש היציאה הצפונית מהעיר. במהלך התאונה קרס עץ דקל שנפגע ממכונית ונחת עליה. בתאונה היה מעורב כלי רכב נוסף. כונני מד"א וניידת טיפול נמרץ הוזנקו למקום. בתחילה דווח על תאונת דרכים קשה.
כשהגיעו הצוותים למקום הוברר כי בשני כלי הרכב שני נוסעים שנפגעו קלות מהפגיעה. אחד מהם אף סרב להתפנות מטיפול בבית החולים וחברו פונה במצב קל להמשך טיפול ובדיקות בבית החולים ברזילי.
הסערה הגדולה שבימים האחרונים מדברים עליה בכל מקום הגיעה לאשקלון רק אחרי השעה 14:00. החזאים הבטיחו לנו גשם בכמויות, סופות רעמים וברקים, רוחות חזקות אבל מלבד הגשם ורוחות לא שגרתיות שנושבות כעת באשקלון, הרעמים והברקים בוששים לבוא.
העירייה התכוננה מספר ימים לבוא הסופה כדי להתמודד עם פגעי מזג האוויר בצורה הכי מוצלחת ועם מינימום הפרעה לשגרת החיים, אך גם לבעלי התפקידים הרבים שהתכנסו הבוקר בחדר המצב של העירייה לא היתה ממש עבודה.
מכ"מ מזג האוויר של אתר מזג האוויר של אשקלון עמד עד לשעה 14:00 על 1.2 מ"מ בלבד של גשם אך מאז החלו הגשמים לרדת בכמויות ובתוך חצי שעה עלתה הכמות עד לכדי 4.8 מ"מ גשם וב 15:00 זינקה עד לכדי 24.2 מ"מ שירדו מתחילת המערכת הנוכחית. לצורך השוואה, ביום שני ירדו כ-28 מ"מ גשם באשקלון וגרמו להצפות בכמה מקומות בעיר. מהנתונים שמתפרסמים און ליין עולה כי מהירות הרוח הכי גבוהה נרשמה בשעה 11:32 כשמהירות הרוח הגיעה ל 69.2 קמ"ש. אגב, נכון לשעה 13.00 מהירות הרוח הנוכחית עומדת על 40 קמ"ש.
גם הטמפרטורות לא ממש ירדו לרמה קיצונית. הטמפרטורה הנמוכה ביותר היום באשקלון היתה 11.9 מעלות ונרשמה בשעה 5:53 לפנות בוקר. בשעה 11:10 נרשמה הטמפרטורה הגבוהה ביותר היום כשעמדה על 16 מעלות.
בעיר שבה טהרת הספורט היא כדורגל או כדורסל ספק גדול כמה מכם נחשפו והתוודעו לענף נוסף הקרוי לקרוס (Lacrosse). אמנם הוא עדיין לא נכנס לתודעה ונחשב לפחות פופולרי גם במקומות אחרים בארץ, אך הוא ענף תחרותי שיביא לעיר אשקלון כבוד גדול ביולי 2019, כאשר ספורטאים מ-21 מדינות שונות יגיעו העירה לרגל טורניר אליפות אירופה בלקרוס לנשים.
הלקרוס נמצא כיום בשלבי פיתוח בישראל. הוא משוחק בלא מעט ערים ברחבי הארץ, אך עדיין לא נחשב לעוצמתי ומושך קהל. בבולטימור שבארצות הברית למשל,מדובר בספורט הקיץ הלאומי, ומקור המשחק הוא למעשה צפון אמריקה. כיום הוא נחשב לאחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בארה”ב. מדובר בספורט קבוצתי, שבו השחקנים משתמשים במקל שבקצהו רשת כדי למסור ולתפוס כדור גומי קשיח במטרה להכניסו לתוך שער הקבוצה היריבה.
במתנ”ס וולדנברג באשקלון מתאמנת קבוצת הלקרוס המקומית פעמיים בשבוע. השחקנים המשתייכים לסגל נבחרת ישראל זוכים לשלושה אימונים נוספים, כאשר בכל יום מתקיימים גם אימוני כושר. אחת מהתקוות האשקלוניות בענף היא גבריאלה צ’יבן, צעירה בת 18, שהסתקרנה לגלות מה טומן הענף. לפני ארבע שנים וחצי היא החלה את דרכה וכבר הספיקה להשתתף בתחרויות מעבר לים. רגעי השיא שלה הם אליפויות העולם יחד עם נבחרת ישראל בסקוטלנד לפני שלוש שנים ובאנגליה בקיץ האחרון, שבו הגיעה הנבחרת למקום השישי והמכובד.
עשתה היסטוריה. גבריאלה צ'יבן
צ’יבן, בוגרת מקיף ד’, רשמה גם היסטוריה פרטית, והיא הישראלית הראשונה בתחום הלקרוס שקיבלה מעמד של ספורטאית פעילה בצה”ל. “אני מצליחה לשלב את הלקרוס עם הצבא כי קיבלתי תפקיד שתומך בספורט”, היא מספרת. “אני יוצאת לאימונים, לתחרויות, בשבוע הבא יש טורניר בבודפשט שאני יוצאת אליו עם הנבחרת. הצבא עוזר ומתחשב”.
צ’יבן עוסקת בענף שבו קשה עד בלתי אפשרי להתפרנס, בעיקר כיוון שהוא משוחק בארץ הקודש. המשפחה והחברים שלה תומכים, מגלים עניין ואף מגיעים למשחקים, אבל צ’יבן מבינה שכרגע זה רק בגדר תחביב. “בארצות הברית זה ספורט מאוד גדול וחזק, שם יש ליגות ממש רציניות ושם אנשים חיים מזה ומתפרנסים. פה פחות”.
קבוצת הלקרוס של אשקלון. צילום באדיבות אתר sportpic.co.il
בולטימור היא העיר התאומה של אשקלון, ושתי הערים עורכות פגישות לפרקים. הקהילה היהודית בבולטימור פעילה מאוד בחיזוק הקשר בין הערים, ולא במקרה ענף הלקרוס הושרש בישראל בידי אותה קהילה. “המאמנים שמגיעים לפה מבולטימור נוהגים לעשות סבבים בבתי ספר בעיר”, מספרת צ’יבן. “הם מכירים לתלמידים את הספורט, כי מדובר בספורט שהוא יחסית חדש ולא מספיק מוכר בישראל. הילדים ממש לא יודעים מה זה. אבל זה מושך לעין. זה אולי לא הכדורגל והכדורסל שכולם רגילים אליו, אבל זה משהו שהוא קצת אחר”.
“תגידי, את יודעת להגיד לי את הכתובת של האולם? איזה אולם זה? לא יודע איפה זה נמצא. אני יודע שיש אולם אחר, לא ההיכל שבו שיחקנו פעם”. כך נפתחה שיחת הטלפון הנעימה ביני ובין אבי סוכר, מאמנה של מעלה אדומים ומי שהיה הסמל הגדול של אליצור אשקלון בימים עברו. ההוכחה הטובה ביותר לזמנים שהשתנו הייתה למעשה בגוף השאלה.
בתקופתו הנוצצת לפני יותר מעשור נחשב סוכר לשחקן הנשמה של אליצור אשקלון המיתולוגית. הוא זכה לשחק אל מול היכל ספורט גדוש מדי שבוע, היה שותף להישגי השיא של המועדון ולא התקשה לכבוש במהרה את לב האוהדים. מאז עברו הרבה מים בנהר. סוכר הספיק לפרוש מכדורסל ולעבור לשלב האימון, ואליצור מנגד עברה לגלגול הבא שלה כקבוצת אוהדים.
מפגשי עבר שכבר אירעו בין הצדדים, וביום ראשון הקרוב נזכה לאחד נוסף כזה במסגרת הליגה הארצית. הפעם סוכר יגיע כמאמנה של מעלה אדומים וישחק מול אליצור איתו אשקלון, גרסת האוהדים.
מאמן מעלה אדומים וסמל כחול. אבי סוכר
למרות הזמן שחלף, ניתן גם היום לשמוע בקולו של סוכר את התשוקה הרבה שבה הוא מדבר על המועדון האשקלוני. עבורו ההתמודדות הקרובה היא בוודאי לא עוד סתם משחק, ולדבריו, מפגש עם קבוצה שהוקמה לזכרו של איתמר שרביט ז”ל הוא האישיו. “אני מדבר איתך, ויש לי צמרמורות ביד”, הגיב סוכר בהתרגשות כשהזכרתי את הקאמבק שלו באשקלון. “ממש כל הגוף מתחיל להצטמרר לי. אני מדבר, והעיניים שלי מתחילות לדמוע. יהיה לי מאוד קשה ומרגש בגלל שהקבוצה הזו היא קבוצה של איתו, ואיתו היה בשבילי מעבר לאפסנאי באליצור אשקלון. איתו היה הסמל של אשקלון, הוא היה חבר ואח. המשחק הזה ללא ספק יזכיר תקופות מאוד יפות עם אשקלון ועם הקהל שלה. אני אישית מאוד התחברתי לקהל הזה, אני מאוד אוהב אותו. אני חושב שיש לאוהדים אפילו מניות בכניסה שלי לנבחרת ישראל, עם הקמפיין שהם הובילו. אני זוכר להם הרבה דברים טובים, וללא ספק יהיה מאוד אמוציונאלי”.
אליצור שאתה זוכר עברה מתיחת פנים והיום זו קבוצה שונה לגמרי. אתה עוקב? “לא הייתי מעורה בכל מה שקרה ומה שהוביל לזה, אבל אני די מעודכן בדברים. אני מכיר את אליצור אשקלון על בוריה, שיחקתי שם המון שנים. ההיכרות שלי עם כל הגורמים שניהלו אז היא היכרות מאוד טובה, אז בגדול אני מכיר את הסיפור. אני חושב שמה שקבוצת האוהדים הקימה היה צעד מתבקש כדי לעשות משהו קצת בריא יותר, משהו שיהיה יותר מסודר ומאורגן. זה מאוד חשוב לעיר כי אשקלון זו עיר של כדורסל ולא רק של כדורגל, עיר של ספורט בגדול. גם ראשי הערים שהיו בתקופה שלי חשבו כך, במיוחד בני וקנין, שתמך בספורט. אני חושב שזה מגיע לעיר הזאת, במיוחד שקבוצת האוהדים הזאת עשתה את זה קודם כול בשביל איתו, שזה דבר נפלא. חשוב שהקבוצה הזאת תצליח ותשגשג למען העיר, זה דבר מבורך”.
מה הזיכרון הכי גדול שלך משם? “העונה שעלינו לפיינל פור והעונה שעשינו חצי גמר גביע המדינה. זו הייתה עונה מטורפת, האולם היה מפוצץ כל משחק. הייתה אווירה מדהימה, קהל מטורף, קבוצה אדירה. ברמה ההישגית, זו העונה הכי יפה שאליצור אשקלון ידעה אי פעם באולם הזה. גם בעונה עם בויד, שהעלינו אותה ליגה, הייתה עונה חזקה מאוד בפן הרגשי, מעבר לזה שהשגנו את המטרות. עברנו טראומה מאוד קשה, משהו שחיבר ואיחד אותנו ועשה לנו פצע לכל החיים”.
אתה עוד בקשר עם האנשים והשחקנים מהתקופה ההיא? “אנחנו חברים באמת טובים, חלקם ברמה של אחים. יש חלק שחיים בחו”ל כבר מעל עשור, ואנחנו בקשר מצוין. יש לנו קבוצת וואטסאפ כבר שנים, ויש המון חברים שם. אני בקשר גם עם אוהדים מאז שנמצאים גם היום. ראיתי אותם במשחק אימון שהיה נגדנו. אני בטוח שעוד אתקל בפרצופים מוכרים שעוד היו ילדים בתקופה שאני הייתי. זה כיף לראות שהם עדיין אוהבים את אליצור אשקלון”.
כבר שישה מחזורים שהפועל אשקלון דורכת במקום ה-11. הבעיה היותר גדולה שלה היא שכבר 11 מחזורים היא לא מצליחה לייצר אפילו ניצחון אחד. אמנם היא השיגה תוצאות יפות מול קבוצות עדיפות עלייה, אך היו אלה תוצאות תיקו שלא מניידות אותה לכאן או לכאן.
אשקלון יכולה להישאר מדי שבוע עם המחמאות, אך בסיום העונה בשעת הסיכומים והחישובים, היא עלולה למצוא את עצמה בליגה הלאומית. ההפסד הדרמטי של אשקלון לבאר שבע בתחילת השבוע הביא את קלחת התחתית לנקודת רתיחה. אם נאמר את האמת, גם תיקו לא היה משרת את אשקלון, בטח במחזור שבו אשדוד ועכו מנצחות. להפתעת רבים, במועדון גילו אפתיות מסוימת לאחר ההפסד לבאר שבע. נדמה כי המאמן יובל נעים השלים במהרה עם ההפסד, ולהבדיל מהפסדים קודמים, הגיב באיפוק בסיום.
איבנצ'יץ'. אדום חסר אחריות. צילום: אורי קריספין
עם זאת, אחד שלא מתכוונים לגלות כלפיו סלחנות הוא החלוץ ג’וסיפ איבנצ’יץ’ שנהג בחוסר אחריות והורחק בכרטיס צהוב שני. השחקן הותיר את קבוצתו עם 10 שחקנים, ואותו כרטיס אדום שנשלף לעברו היה באוויר כבר במהלך המשחק. “השחקן ממשיך להוכיח שהוא לא מעוניין להישאר פה”, הגיבו האוהדים לאחר המשחק. “אשקלון אמורה להוקיע שחקן כזה. הוא יותר עושה נזק מאשר מועיל”.
במועדון מתחילים להפנים כי לא יהיה מנוס מלחזק את הקבוצה בחלון ההעברות שנפתח כבר השבוע ומנגד לדלל את הסגל. הדעה הרווחת היא ששחקנים כמו שרון גורמזנו, סער בנבנישתי, שון מלכה ועודד גביש לא משדרגים את הקבוצה ולא מביאים את הערך המוסף מספסל המחליפים. דוד מנגה, שעליו כבר פורסם בתקופה האחרונה, צפוי לנחות בארץ ולחתום באופן רשמי במועדון. מנגד, מתנהל משא ומתן גם עם החלוץ דובב גבאי מקבוצת בני יהודה.
בנבנישתי וגורמזנו. לא מתאימים. צילום: אורי קריספין
גדילתו של משה, המופיעה פעמיים בפרשתנו – (שמות ב, י-יא) “ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן… ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אחיו וירא בסבלותם” – צריכה בירור. מה הוסיפה הגדילה השנייה (“ויגדל משה”) על הראשונה (“ויגדל הילד”)?
שלושה פירושים מרכזיים בעניין זה, המשלימים זה את זה: האחד, הרמב”ן (במקום) הסביר כפשוטם של דברים שגדילתו הראשונה של משה הייתה במישור הפיזי. כאשר נגמל מיניקתו, “כשגדל עד שלא היה צריך לינק וגמלה אותו”, וגדילתו השנייה הייתה במישור השכלי, “ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת”.
השני, רש”י (שם, על פי חז”ל במדרש) הוסיף על דבריו של הרמב”ן ופירש שגדילתו הראשונה הייתה גדילתו האישית, “הראשון לקומה”, ואילו גדילתו השנייה באה לידי ביטוי באחריותו הציבורית, “והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו”.
השלישי, המלבי”ם (במקום) ביאר שגדלותו השנייה של משה הייתה שעל אף מעמדו בבית פרעה כבן למשפחת האצולה המצרית, יצא אל אחיו, ובכך גילה את מעלותיו המוסריות והערכיות ברגישותו. שייכותו ואחריותו הציבורית לעם ישראל, שהיה מושפל ומדוכא במצרים, “שהגם שגדל בבית מלך. וישראל היה אז כתכלית השפלות, לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים, שבעלותם לגדולה התרחקו מאחיהם העניים והאביונים”.
הרשות להגנת הצרכן בהסתדרות באשקלון סיכמה את שנת 2017 עם 3,425 פניות. מהתפלגות התלונות שהתקבלו עולה שענף הריהוט באשקלון ממשיך להטריד צרכנים רבים בעיר, כאשר 43 אחוז מסך הפניות מתמקדות בנושא זה.
עיקר התלונות שטופלו במשרדי הרשות להגנת הצרכן מתייחסות בעיקר לריהוט פגום שנמסר ללקוח, אי-אספקה במועד שנקבע, היעדר התאמה בין ההזמנה למוצר שסופק בפועל, הפרות של תקנות ביטול עסקה, חנויות שקלטו הזמנה וסגרו את העסק לאחר ימים אחדים, הטעיית הצרכן כאילו בוצעה “הזמנה מיוחדת” ועוד ועוד.
בהקשר זה מציין איציק נפש, יו”ר הרשות להגנת הצרכן בהסתדרות באשקלון, שעסק בענף הריהוט אשר מחליף את שם העסק שלו בתדירות גבוהה חייב להדליק נורה אדומה וזהירות מצדו של הצרכן.
הענפים הבאים במצעד התלונות: חשמל – 27 אחוז תלונות, תקשורת – 10 אחוזים, עסקאות מכר מרחוק – 9 אחוזים תלונות, מטהרי מים ומזון – 6 אחוזים ותיירות ונופש – 5 אחוזים מהתלונות.
ד”ר נינה פינטו-אבקסיס בדיוק הכינה חביתה לארוחת הצהריים, כשהטלפון שלה צלצל. על הקו היה אהרון ידלין, חתן פרס ישראל, וכבר כששמעה את קולו מצידו השני של קו הטלפון, הרגישה פינטו-אבקסיס שמשהו טוב עומד לקרות. “הוא הודיע לי שזכיתי בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול, ואני אמרתי לו שזו שיחת טלפון יותר משמחת משיחה מאראלה ממפעל הפיס, שאני מחכה לצלצול ממנה כבר תקופה ארוכה”, היא צוחקת.
את הפרס קיבלה נינה על ספרה "סיפורים אינטימיים", שיצא בהוצאת זמורה ביתן ומספר את סיפור חייה שלה עצמה ומורכב מתמונות חייה שבמרכזן חוויות הילדות שלה באשקלון.
עם דודתה. ברקע בנייני שכונת עתיקות ג'. צילום: מהאלבום המשפחתי
אימא שלה הייתה האדם הראשון שהיא חייגה אליו כדי לבשר לו את הבשורה, גם אביה היה שם. “אימא היא העוגן של חיי, שמש גדולה שמאירה על כולנו. היא שותפה מאוד גדולה למחקר שלי וגם הקוראת הראשונה של הסיפור שלי. אבא היה לידה, וההתרגשות הייתה גדולה מאוד, הם מיד אמרו לי: ‘ידענו’”.
אמנם הוריה ידעו, אבל פינטו-אבקסיס העדיפה לא להתעסק בזה יותר מדי, ומיד אחרי שנודע לה שהיא מועמדת לקבלת הפרס, היא המשיכה בחייה כרגיל. “המשכתי לכתוב וליצור, לא ידעתי מתי אמורים להודיע. גם אחרי השיחה לא חשתי התרגשות גדולה, רק בערב כשהגיעה אליי חברה והביאה לי עציץ עם פוקסיה, הפרח האהוב עליי, הרגשתי שזכיתי”.
“הייתי צריכה המון אומץ”
"סיפורים אינטימיים" יצא לאור לפני כארבעה חודשים בסדרה ייחודית לספרות מקור. הוא מספר את סיפורה של נינה מהילדות באשקלון, דרך החיים הסטודנטיאליים שלה בירושלים ועד לחיים הבורגניים שהיא מנהלת היום בתל אביב.
פינטו-אבקסיס
הספר נפתח בחוויית ילדות שחרוטה עמוק בראשה ובלבה של נינה, אף שהייתה רק בת שלוש וחצי כשזה קרה. “בבניין שגרנו בו פרצה אש, ואנשים התחילו לקפוץ מהחלונות. אנחנו גרנו בקומה הרביעית, ואימא שלי עמדה איתי על הידיים, כשהאנשים למטה דרבנו אותה לזרוק אותי מהחלון. הם פרשו שמיכה וצעקו, ‘תזרקי אותה’, אימא לא הסכימה. ברגע האחרון הגיעו אלינו כוחות הכיבוי והצילו אותנו. מהטראומה לא דיברתי כמה שעות, אימא ניסתה לדובב אותי בכל דרך אפשרית, אבל זה לא צלח. הרופא המליץ לה לדבר איתי על דברים שאני אוהבת, אז היא דיברה על עוגה כושית, וככה חזרתי לדבר. עד היום אני מאוד אוהבת מתוק”.
עוד קודם לכן מנסה אימה לפתות אותה עם ארטיק ממישו, המוכר בחלון הקטן, שפינטו-אבקסיס זוכרת עד היום את טעמם של עוגת הדבש והממתקים שהוא מכר. “היה לנו קשה לראות אותו, כי הוא מכר מבעד לחלון, ואנחנו היינו קטנים ונמוכים, אבל הטעם של עוגות הדבש הנוטפות עדיין בפה שלי. כל ההוויה, הדמויות הייחודיות, הקרבה והאינטימיות שיש בין חברי ילדות בפריפריה מאוד בולטים בסיפורים שיש בספר”.
הספר כולל 50 סיפורים, שכל אחד מהם עומד גם בפני עצמו – ז’אנר שאופייני לפינטו-אבקסיס – ויחד הם יוצרים רומן אוטוביוגרפי.
פינטו-אבקסיס היא חוקרת וסופרת, ומחקריה מוקדשים ללשון ולספרות של היהודים הספרדים בצפון אפריקה דוברי החכתייה, המקום שממנו עלו ארצה הוריה. היא מלמדת במכון לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן, ולדבריה "סיפורים אינטימיים" נולד מתוך איזשהו צורך אישי ופנימי שלה למרוד בכללי האקדמיה. “הכתיבה האקדמית נוקשה ומחויבת לכללים, וזה מאוד קשה מבחינה טכנית. הכתיבה הספרותית יוצאת ממני כמו פקס ממכונה. זה יורד אליי, ואין לי ברירה אלא לכתוב את זה. זאת כתיבה משחררת, בלשון שלי”.
את הספר היא כתבה במשך שבע שנים ולא חשבה שמישהו מלבד אימא שלה וחברותיה הקרובות יראה אותו. “כתבתי לעצמי, ולא הייתה לי ראייה כלפי חוץ, לא התעסקתי במחשבות על הקהל. הוא מאוד חושפני, אישי ואינטימי, כמו סיפורים שמספרים לחברה”.
על ספרה הראשון היא זכתה בפרס בן-צבי לחקר קהילות ישראל, ובערב הענקת הפרס, אחרי שהסתיים הטקס המרגש, אחותה שהייתה איתה אמרה שעכשיו הגיע הזמן לאזור אומץ ולהוציא את הספר שתכננה להשאיר כל חייה במגירה. זה היה לפני שנתיים, ופינטו-אבקסיס שלחה אל ההוצאה ארבעה סיפורים, ומיד קיבלה תשובה חיובית. “הייתי צריכה המון אומץ כדי לעשות את זה, אבל ברגע שהתחייבתי, כבר לא יכולתי לסגת. התנתקתי מהדמות בתוך הספר ועשיתי אינספור תיקונים ושינויים, אבל הבנתי שאין לזה סוף”.
הילדות באשקלון
נינה נולדה באשקלון להוריה רחל ויצחק פינטו, עובדת בנק לאומי ומהנדס בניין “שתכנן את הבניינים הכי יפים ומורכבים באשקלון”, היא אומרת. הוריה עלו ארצה מטטואן שבמרוקו הספרדית בתחילת שנות ה-60 והשתקעו באשקלון. לסבה הייתה במשך שנים רבות חנות נעליים במרכז המסחרי בשכונת עתיקות.
עם אביה,יצחק פינטו, בגן בלה בשכונת עתיקות ג'. צילום: מהאלבום המשפחתי
עד גיל שש התגוררו בני המשפחה בעתיקות ג’ ולאחר מכן עברו לשכונת ברנע בעיר. “הילדות באשקלון הייתה ילדות נהדרת, זה הרבה פעמים תלוי גם בחברים. אנחנו התקבצנו יחד מאזורים שונים ויצרנו חברות חזקה, שהתחילה מבית הספר היסודי נוף ים, המשיכה לתיכון ומתקיימת עד היום. לא היינו צריכים הרבה מקומות בילוי, הספיקו לנו הבית שלנו. אני עד היום מתגעגעת לסוגי האוכל והמאפים השונים שהיו בכל בית, ממש זוכרת את הניחוחות. אני מספרת על זה גם בספר הרבה, על האינטימיות והקרבה המיוחדת ששררה בינינו החברים, גם בין הסבתות והדודות והשכנים. לא היינו צריכים הרבה כי היה לנו זה את זה. גרנו בבתים שאפשרו אירוח, והבתים של כולנו תמיד היו מלאים באנשים ושכנים, זה משהו שכבר אין אותו היום. היום אנחנו בתוך המסכים, לא רואים את מי שעומד מולנו ומתקשים ליצור קרבה, מה שבילדות שלי בא בקלות ובאופן טבעי לחלוטין”.
תולעת ספרים
בתיכון היא למדה בתגר ולאחר מכן בבית הספר רונסון ותמיד הייתה תולעת ספרים, כפי שהיא מגדירה את זה. “אני חייבת לראות לנגד עיניי את המילה הכתובה, תמיד. גם כשאני מדברת עם אנשים, חייב להיות לידי עיתון או ספר, זה העוגן שלי. היום זה נשמע קצת חריג, אבל בתקופה ההיא דווקא לא התקשיתי למצוא בקרב חבריי פרטנרים לקריאה. למרות שהיה ברור שאצלי הצורך במילה הכתובה בלט באופן מיוחד”.
בבית הספר אהבה במיוחד את שיעורי הספרות שהעבירה המורה ד”ר אורנה מונדשיין, "מורה יחידאית", כפי שהיא קוראת לה, שסחפה אותה לעבר התת-מודע של הספרים. את ההשקה של "סיפורים אינטימיים" עשתה נינה באשקלון, ובמהלכה הייתה זו ד”ר מונדשיין שהציגה את ספרה בפני הקהל, מה שהיה עבור נינה סגירת מעגל. “לראות את המורה הנערצת עליי מנתחת את ספרי כמו שהיא ניתחה בפנינו את גדולי הסופרים המשוררים בכיתת הלימוד שלנו היה עבורי חוויה מאוד מרגשת”.
לקראת סוף שירותה הצבאי ביקשה פינטו-אבקסיס ללמוד ספרות עברית ופולקלור באוניברסיטה העברית וכבר בהתחלה היה ברור לה שהיא תמשיך באקדמיה. באותה תקופה גם עזבה את אשקלון ועברה לירושלים. 10 שנים גרה מחוץ לעיר, ובגיל 30 חזרה לצורך המחקר שלה על שפת החכתייה. את עבודת החקר היא עשתה במשך שלוש שנים ובמקביל לימדה במכללה האקדמית באשקלון.
בעלי המשרדים באשקלון מנהלים כבר חודשים ארוכים מאבק נגד עיריית אשקלון וחישוב שיטת הארנונה. לאחרונה הופתעו לגלות שחל שינוי נוסף בחישוב הגבייה, וכעת הם ייאלצו לשלם מיסי ארנונה גם על שטח החניה, למי שיש אחת כזאת. כזכור, לפני כשלושה חודשים הם הגישו עתירה לבית המשפט, ובה טענו כי הכללת השטחים המשותפים בתעריף היא בניגוד לחוק. כעת הם יוצאים גם נגד ההחלטה להכליל את שטח החניה. “השומות האלה הן בלתי הגיוניות ובניגוד לצו הארנונה”, מסביר רן ידעי, בעל משרד בבניין האקדמיה, אחד מראשי המאבק.
“בעתירה שהגשנו אמר בית המשפט לעירייה באופן ברור ומובהק, מבלי להיכנס לעומקם של דברים, שהיא חייבת לנהוג בשקיפות מלאה ולהציג את נתוני הגבייה במקום להסתיר אותם, והיא עדיין ממשיכה להתנהל בצורה הזאת”.
לטענת ידעי, העירייה גובה את מיסי הארנונה של המשרדים בצורה שאינה אחידה. “נציג העירייה השיב שהם מתכננים הודעות שומה גבוהות מאוד לכל בעלי המשרדים שיש להם גם חניה. בחישוב מהיר שלי מדובר על תוספת של 11 אלף בשנה רק על מיסי ארנונה, כי החניה מחושבת לפי 30 מטר מרובע בתעריף של 370 שקלים למטר לשנה. הסכום הזה הזוי ומקומם, והוא זה שיביא לסגירת משרדים במקומות שונים בעיר. עכשיו הם טוענים שהגבייה תהיה אחידה, אבל זאת גבייה שאינה הגיונית ומנוגדת לצו הארנונה”.
סיבוב ח' של גביע המדינה החל הערב עם הדרבי הדרומי המסקרן בין הפועל אשקלון, שמארחת את מ.ס אשדוד. הפועל אשקלון מגיעה לאחר הפסד צורם 1:0 להפועל באר שבע, שהגיע בדקה ה-91, כאשר אשקלון הייתה בנחיתות מספרית במשך 40 דקות.
מ.ס אשדוד מנגד מגיעה לאחר ניצחון חוץ דרמתי מדהים מול עירוני קריית שמונה 2:1. עמיר תורג'מן פתח עם הרכב חזק ופתח עם כוכב הקבוצה, גדי קינדה, שנעדר מהמשחק הקודם עקב עבירת משמעת. נעים מנגד, העלה לראשונה את ליאור חדריאן, ירדן אבוחצירה ושרון גורמזנו שלא פתחו בהרכב מאז גביע הטוטו.
לעיני 500 צופים, מנשה משיח פתח את המשחק. כבר בדקה ה-3, חוסר הבנה בין עודד גביש לטל מכלוף, גרם לאחרון לאחר לכדור ודין דוד שעט על המציאה מצא את חדריאן עירני. בדקה ה-8 שוב טעות בהגנה אפשרה לדן ביטון לבעוט היטב אך שוב חדריאן היה במקום. בדקה ה-12, סער בנבנישתי הגיע למצב ראשון עבור אשקלון אך ג'רפי בעבודת רגליים מדהימה, הציל שער בטוח. בדקה ה-37, כדור קרן של שון מלכה מצא את ראשו של עודד גביש שהתרומם מצוין ונגח לקורה ופנימה. 1:0 להפועל אשקלון. זו גם הייתה תוצאת המחצית.
שיתוף ציבור הוא תהליך של אימוץ כלים מגוונים לביצוע השתתפות ומעורבות של התושבים בקביעת מדיניות. מדובר בביטוי ישיר של הדמוקרטיה ושל רחשי הלב של התושבים בצורה הטובה ביותר בכך שהם יכולים להשתתף בדיאלוג בלתי אמצעי עם הרשות המקומית. התפיסה אומרת שכדי להגביר את שיתוף התושבים על העירייה ליצור שקיפות ושיתוף במידע ובידע שבידיה על מנת לגבש חזון משותף שייתן מענה מסודר על כל הצרכים השונים, ובכך תשופר איכות החיים בעיר.
ברק חדריאן
תהליכי היוועצות עם הציבור פועלים לייצר שיח בין נותני השירות למקבלי השירות, ובמקרה הנ”ל בין העירייה לתושבים. שיתוף ציבור מביא ליצירת גופי עבודה נכונים בין היחידות השונות בעירייה שעוסקות בפעילות ציבורית וקהילתית. בכך בעצם, תגדל האקטיביות של התושבים, תגבר האמונה במערכת, ויווצר מצב של WIN-WIN לכל הצדדים משום שהתושבים ישתתפו בהליך קבלת החלטות שכל כולו למענם.
בערים רבות ההליך הזה הוא דבר שבשגרה בהתנהלות העירונית. המובילה בכך היא כמובן תל אביב-יפו, וממבט חטוף באתר העירייה אפשר לראות נושאים שונים ומגוונים שהועלו לשיתוף ציבור: קחו לדוגמה את שיפוץ שכונת יד אליהו. העירייה מקצה 3.2 מיליון שקלים לשיפוץ השכונה ומציעה סוגי עבודות, והתושבים יחליטו לאן הכי חשוב להם לנתב את הכסף, למשל שיקום כבישים ומדרכות, הקמת מפרצי חניה, שיפורי תאורה, תמרורים והתקנה, פיתוח שטחים ציבוריים פתוחים, נטיעת עצים וחורשות, חידוש גינות משחק לילדים, הצבת פינות כושר, הצבת ריהוט רחוב ופינות ישיבה.
עוד דוגמה שמופיעה באתר של תל אביב-יפו היא בחירת מתקן שעשועים לגן משחקים שיוקם בשכונת ביצרון. הייתם מאמינים? שתי אופציות לגן שעשועים מגניב וחדשני, והדגם שיקבל את מספר המצביעים הגבוה ביותר הוא זה שייבחר. נשמע לכם לא מספיק חשוב? תארו לכם ילד שיושב עם הוריו ורוצה לבחור איזה גן שעשועים יקימו לו בשכונה. זוהי נוסחה מנצחת! פעולה שמייצרת הליך השתתפותי דמוקרטי מגיל קטן תביא להבנה שיש לכל אחד ואחת חלק בקביעה איך העיר תיראה.
העיר אשקלון הולכת לשנות את פניה בשנים הקרובות, והמהלכים העתידיים של העירייה ישפיעו על כולנו. לכן חשוב שהציבור ידע איך המרחב העירוני שאליו הוא היה מורגל עד כה הולך להשתנות ואיך. הייתי מציע לעירייה לערוך שיתוף ציבור בכמה נושאים:
ראשית, נושאי חינוך והעשרה: שכונות חדשות הולכות לצוץ בעיר בתוך שנים אחדות, בתי ספר חדשים ייבנו כדי לתת את המענה לתושבים החדשים. למה שהעירייה לא תשאל את אותם אנשים איזה אופי של בית ספר ירצו שיקום בשכונה: ממלכתי, ממלכתי-דתי, בית ספר למצוינות, למדעים או בית ספר דמוקרטי. בואו נחשוב מחוץ לקופסה וניתן למגוון להיות כלי בחירה, ובטח לתת להורים בשכונה לקבוע את חינוך ילדיהם – זה נהדר! בנוסף, בעניין המתנ”סים, למה לא לצאת בפרסום נרחב של הפעילויות שהמתנ”ס יוכל לקיים ולבדוק אילו חסרות בשכונה? לבצע חשיבה של רעיונות שהציבור יצטרך לבחור ביניהם? לדוגמה, למה שלא להוסיף במתנ”סים פינות עבודה עם מתחמי FI-WI ולהעניק מרחבי למידה לסטודנטים?
משטרת ישראל עיכבה הבוקר לחקירה קטין, כבן 14, תושב אשקלון בחשד ל"ירי" שארע הבוקר ברחוב הגולן בשכונת נווה דקלים. ברשותו נתפסה רוגטקה באמצעותה על פי החשד בוצע המעשה. בסיום חקירתו לפני זמן קצר שוחרר בתנאים מגבילים.
תגובה מהירה של כוחות המשטרה הבוקר תוך סריקה וחקירה מקצועית, הביאו לאיתורו של קטין תושב השכונה שעל פי החשד ביצע הבוקר את ה"ירי" שבעקבותיו נפגעה צעירה בשנות ה-25 לחייה באורח קל ונזקקה לטיפול רפואי בבית החולים. ברשותו של הקטין אותרה רוגטקה בה על פי החשד נעשה שימוש באירוע. הקטין הועבר לחקירה במחלק הנוער שבתחנת המשטרה באשקלון שם מסר גרסתו. בסיום חקירתו שוחרר בתנאים מגבילים למעצר בית למשך 5 ימים. "מדובר באמצעי המסכן את הציבור ומסוגל לגרום לפגיעה חמורה. תגובה מהירה הביאה לאיתור חשוד במעשה ולמניעת סיכון נוסף", נמסר מהמשטרה.
צוותי מגן דוד אדום הוזעקו לפני שעה קלה לבית בשכונת שמשון לאחר שהתקבל דיווח על ילד בן 12 שאכל נקניקיה, נחנק ואיבד את הכרתו.
כוננים של מד"א וניידת טיפול נמרץ הוזנקו כאמור למקום והחלו מבצעים פעולות החייאה בילד בסלון הבית. במהלך ההחייאה הוצאו חלקים מהנקניקיה שבלע ושלא אפשרה לו לנשום.
אמו של הילד, סיפרה כי הילד סימן לה שאינו מצליח לנשום ומיד התמוטט.
הילד פונה כשמצבו קשה מאוד, תוך כדי פעולות החייאה לחדר הטראומה בבית החולים ברזילי שם ממשיכים הרופאים בניסיונות להציל את חייו.
