אמנם הפועל אשקלון איבדה את הסיכויים לעלות לליגת העל בתום העונה הקרובה אך עוד נותרו לה עוד שני משחקים עד תום העונה. שלומי דורה וחניכיו הצפינו לאצטדיון גרין שם פגשו את השנייה בטבלה, ערב המחזור, הפועל נצרת עילית, שחולמת על העפלה. בקבוצה עוד שורר בלגן סביב מאבקי השליטה בקבוצה וזה בהחלט ניכר בקבוצה שספגה לא פעם מהלומה שמנעה ממנה להתקדם לעבר ליגת העל.
כבר בדקה ה-14, המארחים עלו ליתרון. ים כהן ירה כדור מחוץ לרחבה, ליאור חדריאן הדף ועל הריבאונד עט יובל אבידור שכבש את שער היתרון 1:0 לנצרת עילית. דקה לאחר מכן עוז פרץ המצוין הצליח להשוות את התוצאה לאחר שהצליח לגבור על שחקני ההגנה של המארחים ולשלוח כדור חד לרשת 1:1. רגע לפני הירידה למחצית אליאור משעלי עלה גבוה לכדור קרן והוריד את האורחים להפסקה עם יתרון 2:1 ברגע קריטי מאוד. זוהי גם הייתה תוצאת המחצית.
בדקה ה-63, אלי בלילתי פרץ באגף והרים לראשו של יובל שוואט שכבש את שער השוויון 2:2.
מירה בן ארי, שנהרגה בקרב על ניצנים במלחמת העצמאות, הפכה למיתוס של אישה לוחמת וגיבורה. היא הייתה רק בת 22 והשאירה אחריה בעל ובן פעוט.
במסגרת מיזם ההנצחה הייחודי של בית אבי חי בירושלים “פנים.יום.זיכרון.” היוצרת דניאלה שרר הכינה סרטון אנימציה בהשראת סיפורה המיוחד וקראה לו “קשרים”.
הסרט, מסבירה היוצרת, מתאר את הדיסוננס שבחייה של מירה – היותה לוחמת מזה ואימא לילד קטן מזה – בשגרת המלחמה עד הפרידה מבנה.
מנהלת המיזם יטבת פייראיזן-וייל: “כולנו מדחיקים את הזמניות, מתעדים את חיינו בלי הרף, אבל מה באמת אנחנו זוכרים? הפרויקט מבטא את האמונה שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים”.
מירה בן ארי (1926-1848 ) עלתה לארץ ישראל מברלין, גרמניה, כילדה ונמנתה עם מייסדי קיבוץ ניצנים, כיום מדרום לאשדוד (הקיבוץ הנוכחי נמצא דרומית-מזרחית להיכן ששכן קיבוץ ניצנים הראשוני).
הקיבוץ, על 60-70 תושביו, היה אז נקודה עברית יחידה ומבודדת. היא נישאה לאליקים, חבר פלמ”ח, ובגיל 19 ילדה בן – דני. יצאה לקורס אלחוטנים והייתה המקשרת בין ספינות המעפילים לבין הממתינים להן על החוף.
בזמן המלחמה, כשהצבא המצרי התקרב לקיבוץ, הוחלט על פינוי הילדים והאימהות למושב באר טוביה ב”מבצע תינוק”. אך בשל תפקידה החשוב בן ארי נשארה במשק. היא נפרדה מבנה ובעלה שנותרו בחיים. להוריה כתבה אחר כך: “היה לי מאוד קשה כאשר פינו את הילדים… בכיתי בכי קורע לב, אבל לא יכולתי להשקיע בכך זמן רב מכיוון שהייתי בקשר עד שאחרון הילדים הגיע למקום מבטחים”.
אני כותבת את הטור הזה ביום שני, אתם קוראים אותו ביום רביעי או בסוף השבוע – הזמן הוא קריטי לתוכן.
עברנו מערכה לא פשוטה בדרום, ירו עלינו טילים כדי להורגנו. העיר אשקלון ספגה בסבב הזה מחיר קשה. ההרגשה הייתה שהפעם זה מחריף יותר מבפעמים קודמות ושהאינטנסיביות של האזעקות מתחה את חוט הסבלנות לקצו.
יפה טבג'ה. צילום: אדי ישראל
איבדנו תושב עיר, משה אגדי זכרונו לברכה. משה הוא מחיר כבד ששילמנו כתוצאה ממדיניות ביטחון שאיננה מרתיעה. אנחנו כולנו משתתפים בצער המשפחה, שום מילה לא תשמש נחמה לאדם אהוב שאתמול ישב בחיק המשפחה, ויום למחרת לא כאן משום סיבה מוצדקת.
לאויב שלנו אין סלקציה, הם יורים כדי להרוג. איבדנו עוד אזרח, זאיד אלחמאמדה. הוא הגיע לעבודה ולא חזר יותר לביתו. הנשמה שלו יצאה במפעל, משפחתו משלמת את מחיר המלחמה.
כשנכנסים לרשת החברתית רואים בבירור מציאות כפולה: אחת של תושבי הדרום, ואחרת שאין בה אזעקות ומלחמה. היה מצער לראות שנוסף לתקיפות חמאס תושבי הדרום נאלצו “לחטוף” תקיפות מילוליות עם האשמות ואיחולים קשים. “אתם בחרתם ביבי, עכשיו תספגו את הרקטות והטילים ותישארו בממ”דים”. משחר ההיסטוריה ידענו להתאחד כשהיה מעלינו איום חיצוני, הפעם ההרגשה הייתה של מלחמת אחים. אם לא מספיק הפילוג של הפרד ומשול שמנהלים אותנו במגירות: האשכנזי, חרדי, מזרחי, אתיופי, רוסי, ערבי ושבטים נוספים, עכשיו התווספו להם מגירות כמו הדרום ולא הדרום. ואנחנו בתוך תבנית שלא בחרנו. אין ספק שהיום האצבעות קלות על המקלדת, אם כל אחד ואחת היו מגלים אחריות על הדברים שאנחנו רושמים, העולם החדש שיצרנו ברשת היה קצת יותר טוב.
לנוכח המחיר ששילמה אשקלון בנפש, נדחקו הצדה הפגיעות האחרות של הרקטות. אחת מהן נפלה בדרום העיר ברחוב אפרים צור, סמוך לבניין רכבת ישן וגרמה לו לנזק רב.
בבוקר למחרת מסתובבים במקום אנשי מס רכוש וכן מאבטחים שאמורים לשמור על הבתים. לידם דיירי הבניין שקצת מחפשים הפוגה מהמתח הרב ויושבים למטה. הדיירים שביתם נפגע נשלחו לבתי מלון, ומדי פעם מגיעים כדי להוציא מהבית דברים יקרי ערך ובגדים להחלפה.
אין לאן לברוח. שמואלי וחלק מבנותיה
לדיירים המתגוררים שם אין בכלל מרחב מוגן בבית, והם נאלצים לצאת לחדרי המדרגות ולקוות לטוב. אחת מהדיירות הללו היא רוזה שמואלי, אם לשמונה ילדות צעירות, שהקטנות הן זוג תאומות בנות שנה וארבעה חודשים.
וכך היא מספרת על מה שקרה באותו הלילה שבו נפלה הרקטה סמוך לבניין שבו היא מתגוררת: “הילדים הלכו לישון, ולאחר זמן מה שמענו את האזעקה ואז שמעתי פיצוצים. השתתקתי באותו הרגע, לא ידעתי מה לעשות. כשיש הרבה ילדים, אתה לא יודע מה לעשות. מהלחץ ומהפחד התחלנו להוציא את כולם, נאלצתי להוציא את כולם. כשהוצאתי את אחת הבנות, היא התחילה לצרוח ולבכות”.
לאן את יוצאת כשיש אזעקה?
“אני נשארת בבית, אין לאן לצאת. אין מיגון, ואף אחד לא דואג לנו פה. מפחיד. באמת שמפחיד. הכול מפוצץ פה. רק מי שעבר את זה יכול להבין את התחושה. זה מפחיד. הילדה שלי ,שהתחילה לצרוח, נתפסה עליי וצורחת צרחות. נכנסה להתקף וכולה רועדת בידיים וברגליים ופתאום לא יכולה ללכת. הגיע פאראמדיק שהתחיל להרגיע את הילדה, והיא הייתה במצב של סטרס”.
“שראש העיר יקשיב לשכנים פה”
את הטענות שלה על חוסר מיגון היא מפנה לראש העירייה, “אם ראש העיר היה דואג לנו, כל זה לא היה קורה. מיגונית אחת אם היה שם בכל שכונה, תאמין לי שהיינו פחות פוחדים והיה לנו לאן לצאת. גם למדרגות אין למה לצאת, הכול פתוח. נשאר רק לקוות שלא ייפול פה”.
לא מדובר באזעקה ראשונה. איך הילדות מגיבות כשיש אזעקה?
“הקטנות נכנסות ללחץ, הגדולות יותר רגועות כי עברו הרבה. אבל הקטנות פוחדות, אבל לפעמים זה רגוע יותר ולפעמים פחות, חוץ מהילדה שצרחה לי שהיא נכנסת ללחץ. תמיד אני אומרת להם שיש לנו חדר פנימי יותר, וזה קצת יותר עוזר”.
גם הרכבים נפגעו. בחניון ממול השכונה
ניסיתם להגיע למקלט ציבורי?
“אחת השכנות עשתה פה בלאגן והביאה לפה את ראש העיר. ביקשו שיפתחו את המקלט של בית הספר מעיין שרה, הם לא היו מוכנים לשמוע. אז גם אם את זה הם לא מוכנים לעשות, אז שימו פה לפחות מיגונית אחת כדי שהשכנים יוכלו להיכנס. לנו אישית אין על מי לסמוך. גם אני פוחדת ואני מנסה לא לשדר לילדים, אבל בתוך תוכי אני מתה מפחד”.
היא גם פונה לראש העירייה ואומרת: “הגיע הזמן שיקשיב לשכנים פה. לפחות מיגונית לשכנים הוא יכול לעשות. לנו הוא לא עושה פה שום דבר. אני מקווה שהוא יעשה משהו”.
“הבנו מהר מאוד כי הבום היה מאוד חזק והחלונות רעדו ונשברו, אז הבנו שזה קרוב. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה ברחוב אפרים צור, אבל אף פעם זה לא היה כל כך קרוב. נשבר לנו החלון והדבקנו את החלון שלא ייכנס קור, אבל מי יסדר את זה, עכשיו תתחיל המלחמה מי יסדר את זה”.
“אתמול קרה פה נס”
פיקוד העורף אומר לצאת לחדר מדרגות, אבל שמואלי מבינה שזה לא פתרון עבורה. “למה שאצא לחדר מדרגות? אני בקומה ראשונה, מה ייצא לי מזה? אני נשארת בבית. כל הזכוכיות עפות עליי. אני עם שמונה ילדים – איפה אני אשים אותם בכל המדרגות? כמה זמן ייקח לי לאסוף את כל הילדים ולצאת החוצה, ואז אפשר להיפגע יותר. זו המדינה שלנו וזאת המציאות שלנו, ובה אנחנו חיים”.
כבר הכנתי טור על מה שחווינו ביום הזיכרון לשואה, שנראה כעת כאילו היה זה לפני שבועות אחדים. רציתי לכתוב גם על פרויקט ייחודי ארצי “רצים לזכרם”, שבדרך כלל מתקיים לזכר חללי השואה ושהפעם התקיים לראשונה בעיר (יוזמה מבורכת ודחיפה של הממונה על הספורט דורון נקשרי) לזכר ששת המיליונים. במרוץ השתתפו כ-600 רצים, תושבי העיר, שרצו לאורך שישה ק”מ מהגן העתידני ברחוב בר כוכבא ועד הטיילת הצפונית ובחזרה לזכר נספי השואה. הייתי גם אמור לכתוב על יום הזיכרון לחללי צה”ל. היום הקדוש לכל אחד ואחת מאיתנו וגם על יום העצמאות ה-71 למדינתנו. משהו בסגנון “לאן הגענו”. אבל אירועי השבת, שנמשכו למעשה עד לרגע כתיבת שורות אלה, שוב טרפו את הקלפים, והשאלה “לאן הגענו?” כבר מתבקשת רק לנוכח אירועי היום בלי קשר להיבט הארצי המדינתי הלאומי הרחב… אז, לאן הגענו?
יום ראשון, בוקר עצוב. בזמן שאני כותב, אנו בפתחו של שבוע חדש ואחרי שבת של “דם ואש ותימרות עשן”, וכשברקע התרעות על אזעקות בעוטף מחזקות את מה שהלב והראש כבר יודעים – שאנחנו נמצאים רק פסע ממלחמה או מבצע רחב היקף ברצועה.
פיני ביטון. "בלי חשבון"
אבל כבד נפל על העיר היפה שלנו. “משה אגדי ז”ל נהרג מפגיעת רסיסי רקטה” סוף ציטוט. לקוני, פשוט, קר. את זה שברגע אחד של פיצוץ התרסקה משפחה בין רגע יהיה קשה להחדיר לסטטיסטיקה, די ברור לי. מה שלא ברור לי ולכולנו זה לאן פנינו מכאן ואילך? גם האולפנים הגדושים בבעלי מקצוע, אנשי צבא, פוליטיקאים ופרשנים לא יודעים לספר על מה שעומד לקרות. ואנחנו, מה בסך הכול מבקשים? שקט. והידיעה הברורה ששקט לא יהיה כאן, לא כל עוד הקיום שלנו כאן לא מתאים לשכנים מדרום ומצפון, רק מוסיפה לתסכול שמתלווה לכל השיח מסביב.
החיים כאן בשכונה שלנו במזרח התיכון הם סוג של מחזה קומי-טראגי שבו השחקנים רק מתחלפים בהתאם לתקופות, אבל התסריט לא ממש משתנה, הוא רק מתאים עצמו לתקופה ולכלים שעומדים לרשות הבמאי. ואנחנו הקהל, שבניגוד למחזה רגיל, אנחנו קהל אקטיבי שהוא חלק מההצגה, אולי החלק העיקרי, שגם מוחא כפיים, גם דומע, אבל בעיקר מרגיש פיזית את הכאב וחוסר האונים שהופך לתסכול.
הקריאות לחסל את החמאס, שבאו פעם ממי שהיום מחזיק במושכות, באות היום ממי שרוצה להחליף את המחזיק במושכות. משום מה התחושה היא שכנראה גם לזה שרוצה להחזיק במושכות אין באמת פתרון קסם. לאף אחד אין. וכשלאף אחד אין פתרון קסם, אתה מצפה לפחות לפתרון שיאפשר להמשיך לנהל כאן חיים בלי הפסקות יזומות של ארגוני טרור. נכון שאפשר לפרגן לעומד בראשה של העיר שלנו ולכלל המערכות שלרשותו על מוכנות מעולה שהיא תוצאה של ניסיון עבר והיערכות מיטבית לתרחיש שמתממש לנגד ענינו. ואף על פי כן, הייתי מוסיף שנדרש כאן מענה דחוף של מיגוניות בשכונות הוותיקות ובמרכזים מסחריים, שבהן לא קיים המושג של ממ”ד ושרק בנס ובזכות התנהגות נכונה של אזרחים באפרים צור לא ספגנו עוד אבידות בנפש.
לאורך השנים אני נתקלת במתאמנים רבים אשר מעוניינים לרדת במשקל אך עם זאת מתקשים עקב תזונתם הלקויה. נושא התזונה הינו שנוי במחלוקת בלשון המעטה ובטור זה אעשה סדר בעניין ארוחות הבוקר וחשיבותן על פי ניסיוני וכראות עיני בנושא זה. אין ספק שארוחת הבוקר, בקרב בעלי מקצוע, נחשבת לארוחה החשובה ביותר ביום. הטעות הגדולה של אנשים היא לדלג על הארוחה מהסיבות והתירוצים כמו חוסר זמן, הרגל ועוד.
יתרונות אכילת ארוחת הבוקר עפ"י מחקרים שונים: – ארוחת הבוקר שוברת את הצום בו הגוף נמצא לאחר שעות רבות ללא אוכל, מאגרי הגלוקוז בגופנו התרוקנו ויש צורך לחדשם כדי לקבל אנרגיה.
– מאזנת את התאבון והחשק למתוק; באופן טבעי עם הקימה, ישנן רמות גבוהות של נוירו פפטידים אשר משדרים לגופנו חשק לאכילת פחמימות (אלה הן מולקולות קטנות אשר מתנהגות כשליחים בין אזורים שונים במוח ושולטים על תפקידים שונים שאחד מהם הוא הרעב). במידה ולא נאזן את הגוף עם ארוחת בוקר, החשק לאכילת הפחמימות ישאר לאורך כל היום.
– ארוחת הבוקר מזרזת חילוף חומרים; מחקרים שונים מראים כי יש קשר ישיר בין קצב חילוף החומרים בגופנו לבין אכילת ארוחת הבוקר. כאשר לא אוכלים ארוחת בוקר, גופנו נכנס לסטרס, הוא מוריד את קצב חילוף החומרים מחשש שלא יגיע אוכל לגוף, ומטרתו היא לאגור כל מה שנאכל בהמשך וישמור את המאגרים הללו כשומן.
– הארוחה מכניסה מצב רוח טוב ואנרגיות. דילוג על הארוחה גורם לחוסר אנרגיה ולדיכאון.
“חי, חי, חי, עם ישראל חי”, שרתי בהתרגשות עם כל באי פאב הנשיא בערב יום הזיכרון לשואה כשהתכנסנו לזיכרון בסלון. דבורה רם, שורדת שואה, תושבת אשקלון, הותירה את כולנו נפעמים מכוחות הנפש שלה ובפרט כשסיפרה על קורותיה הקשים בעדינות ורהיטות מרגשת. חדוות החיים והתקווה הבורקות בעיניה הדהדו בעיניהן הנרגשות של כלל המשתתפים. אף אחד לא נותר אדיש לכאב חייה וצמיחתה מחדש מתוך עפר ואפר. מוטענים מכוחה הצטרפנו יחד לשירו של אהוד מנור שהושר אי אז באירוויזיון 83’ בעוצמת קולה של עפרה חזה. השיר נכתב בדיוק למעמד הגבורה והתקומה בתחרות השירה שהתקיימה באותה שנה במינכן, על אדמת גרמניה. “טוב שלא אבדה עוד התקווה”, שרנו כולנו, צעירים ומבוגרים, מתמלאים גאווה לאומית וגם מקומית כי הבטנו זה בזה, בפניה היפים של אשקלון. שרנו ולא העלינו על דעתנו שהשבת הזו תהא תחילתו של סבב טרור אלים מעזה. כל סבב מעיר את הפחדים הכי גדולים, את התסכול והכעס, את הרעש הפנימי שאנחנו אוגרים בתוכנו שנים. ועוד בשבוע הזה שמתחיל ונגמר בצפירה, מתחיל ונגמר בנו, בזיכרון ובתקומה שלנו. הניצול הציני של החמאס הוא כמעט בלתי נתפס. “כמעט” כי בכל זאת אין מה לצפות לדבר מטרוריסטים. מי שלא חי כאן לעולם לא יבין איך זה להיות שבוי חמאס בביתו שלו. השוואה קשה מדי? זו התחושה. קלות בלתי נסבלת של הפיכת חיינו מקצה לקצה בזמן מוגדר ומנוהל בשמחת רשעים (אין דרך אחרת לתאר ירי מטחים מאסיבי לעבר חפים מפשע).
עינב קורן
הזעזוע של יום הזיכרון לשואה תמיד מעורר שאלות של חוסן נפשי – איך? איך הם הצליחו לחיות אחרי כל הזוועות שעברו? איך הופך המקום הפצוע ביותר של הנפש לרגעי אושר? ומחשבה מפחידה מתגנבת לראש – האם אנחנו היינו שורדים את התופת? בכל מפגש שהיה לי עם שורדי שואה זיהיתי את המכנה המשותף לכולם, והוא אינו הסבל או הכאב אלא היותם אנשי תקווה וניצוץ שמחה שמצית ככל הנראה אש של חיים. אחרי כל מפגש כזה אני מבינה שאין לנו זכות לוותר על השמחה. למעשה, זו המטרה של כל טרוריסט – לדכא את נפשנו, לכבות ניצוצות של תקווה.
רבות דובר על המתח שבמעבר מיגון ושכול ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובאחת לחגיגות העצמאות. רבות דובר על ההשקעה הכספית העצומה של הרשויות באירועי חגיגת עצמאות והעלות המופקעת שדורשים הזמרים בערב זה. רבות דובר על כך שסמלי העצמאות הוחלפו במהות הלאומית ל”על האש” המוני, מנפנוף הדגל לנפנוף המנגל. בשבוע האחרון הועלתה אף ביקורת רבה על תחרות האירוויזיון, כאילו היא הסיבה לכך שזכינו לסבב אגרסיבי מעזה.
קהל היעד של פרשת אמור הוא הכהנים, שקרבתם לקדושה דורשת מהם לעמוד בסטנדרטים מחמירים יותר משאר הציבור. הכהנים מסומנים באופן ברור כבעלי מעמד נבדל בעם. עליהם לנהוג משנה זהירות מפני שאין הם כאחד האדם.
המגבלות המוטלות על הכהנים קובעות מי בכלל יוכל לשרת בקודש, והאיסור על בעלי מומים לשרת בקודש כואב מעט. כהן בעל מום אינו יכול למלא את חובתו “אֶל־הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי־מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשַׁי”. כואב לקרוא הנחיה זו: הדרה של בעלי מום. הסופר יותם טולוב סיפר ששמע על כהן זקן ונכה שהתחיל להתנייד בעזרת כיסא גלגלים. הוא ביקש מרבו אישור להמשיך בברכת כהנים שנאמרת בעמידה. הרב ברוח פרשת השבוע פסק לו שהוא יכול לומר את הברכה, אבל בלי שם ה’. למה? זה לא פייר.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
לעומת זאת, הרמב”ם (ענק כרגיל) קבע כי לוי בעל מום ישיר במקדש. והמהר”ם הגדיל וקבע כי חזן בעל מום שזרועותיו נפלו יכול גם יכול להיות שליח ציבור בתפילה, ונימוקו מדהים, שימו לב: “קרוב ה’ לנשברי לב” (תהילים לד’). כאנשי חינוך בפרט ובני אדם בכלל אנו צריכים להתקרב ל”נשברים”, לכן קשה לנו עם הדרת בעלי המום.
זו הסיבה שרבים לא מתגעגעים לעבודת הקרבנות: התפילה החליפה את עבודת הקרבנות. הטקסיות שבעבודת המקדש פינתה מקומה לתפילה, שהיא עבודה אמיתית שבלב. הטקסיות, כמו כל טקס, מחייבת שלמות ביצועית. התפילה מחייבת את שלמות הלב, ולכן גם בעלי מום יכלו ויוכלו לנהל תפילות ועוד. התורה תמיד מציבה כוכב צפון ערכי לחברת מופת, ודווקא כאן סימני השאלה גדולים.
ראוי לזעוק ולשאול למה ההחמרה בנושא בעלי המום. נכים לא נופלים בתכונותיהם הנפשיות מאנשים בריאים גופנית. הם שווים לאנשים ה”רגילים” בכל פרמטר. יותר מכך, בגלל הצורך להתמודד עם דברים שאחרים מקבלים כמובנים מאליהם, החוסן הנפשי שלהם לעיתים גדול יותר. ובמקום לסייע להם, אנו לא אחת מדירים אותם. ובנוסף, הם מתמודדים עם דעות קדומות.
לכן חשוב שכולנו לא נשכח זאת, למרות הדרת בעלי המום הכהנים בפרשה. ואגב, יש לנו מה להשתפר, אבל בבית יחזקאל ובעוד מוסדות רבים קולטים ומכילים תלמידים “שונים” רבים, הרבה בעזרת צוותי המתי”א והחינוך המיוחד שמסייעים לנו ליישם את “האחר הוא אני בעירנו”. וכפי שהסברתי בשבוע שעבר, "ואהבת לרעך כמוך" הינו גם “האחר הוא אני”.
עוד מסר חינוכי מצוי בפסוק: “אמור אל הכהנים… ואמרת אליהם – להזהיר גדולים על הקטנים”. הבה נתעכב בציווי "להזהיר". הרב מרדכי אליהו קבע כי הכוונה במילה “להזהיר” אינה מלשון “אזהרה”, אלא מלשון “זוהר”. ולמעשה, המנהיגים, המחנכים והמבוגרים צריכים לשדר בהתנהגותם “זוהר” ו”אור” ולהוות “דוגמא אישית שילמדו ממעשיהם”.
היום, 9 במאי מצוין יום הניצחון ה-74 על גרמניה הנאצית, יום כניעתו של הרייך השלישי לצבאות בעלות הברית וסיום מלחמת העולם השנייה. ברוב מדינות העולם מצוין יום זה ב-8 במאי, אולם בברית המועצות הוא מצוין ב-9 במאי וכך גם בישראל. בשנים האחרונות מתווספות עוד ועוד ערים ברחבי הארץ, אשר המקיימות תהלוכות וטקסים לציון יום זה.
פלורנטינה גוטקין בערב "זיכרון בסלון"
ברחבת אנדרטת הלוחמים והפרטיזנים היהודים ב'יד ושם' מתקיים בכל שנה טקס ממלכתי בהשתתפות ותיקי המלחמה (וטרנים), לוחמים יהודים בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים וכן חברי הסגל הדיפלומטי בישראל. הכנסת מתכנסת לישיבה מיוחדת ומארחת את ותיקי מלחמת העולם השנייה החיים בארץ. ביום זה מעלים על נס את תרומתם של מיליון וחצי היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים, ובהם חצי מיליון היהודים שלחמו בצבא האדום של רוסיה הסובייטית.
גוטקין והסיפור שלא סופר
את היום המיוחד הזה מציינת פלורנטינה גוטקין מאשקלון, בטקס קצת אחר. טקס המציין את הסרת המצור הקשה שהיה על העיר לנינגרד (כיום סנט פטרבורג) של כוחות גרמניה הנאצית ופינלנד במהלך פלישתם לברית המועצות במלחמת העולם השנייה. המצור נמשך מ-8 בספטמבר 1941 ועד 27 בינואר 1944. במהלך המצור בן 872 הימים היה בלנינגרד רעב כבד, שהוביל למותם של מאות אלפי בני אדם, מספר שיא של הנופלים שהגנו על עירם והקריבו את עצמם עבור שחרורה.
סופה ביילין ותומר גלאם במצעד יום הניצחון בשנה שעברה. צילום: אלדד עובדיה
פלורנטינה הייתה אז בת חמש ולמרות התנאים הקשים, והעובדה שמשפחות שלמות נפטרו תחת המצור, כל בני המשפחה שלה שרדו. לימים היא עלתה ארצה ובשנים האחרונות הפכה להיות יושבת הראש של ארגון שורדי המצור, בסניף באשקלון: "כל שורדי המצור התפזרו ברחבי העולם" היא מספרת "לאשקלון הגיעו 115 איש, כיום נותרו 85".
פלורנטינה גוטקין
במשך שנים ארוכות לא הזדמן לה לספר את סיפורה, השנה השתתפה לראשונה בפרויקט 'זיכרון בסלון', וסיפרה את קורות משפחתה במלחמה ההיא, על הקשיים והתנאים הבלתי נתפסים בהם חיו. "הפגזות כבדות קרעו את העיר לנינגרד במהלך כל ימי המצור. בכל יום ספגה העיר למעלה מ-148,000 פגזים. במהלך ההפגזות וההפצצות נהרסו למעלה מ-3,000 מבנים ולמעלה מ- 7,000 מבנים נפגעו. קרוב ל-9,000 מבני עץ פורקו לצרכי הסקה" מספרת פלורנטינה "הקצאת הלחם היומית לתושבים הייתה 125 גר' ביום. בהרבה מקרים, גם לאחר שבן משפחה נפטר לא קברו אותו ולא דיווחו על פטירתו, כדי להמשיך ולקבל את מנת הלחם שלו".
האנדרטה של יום הניצחון. צילום: אלדד עובדיה
בימי המצור משפחות שלמות מתו מרעב. ע"פ נתונים רשמיים, אלפים נפטרים מידי יום, בשל העובדה כי לא היה מי שיקבור אותם הגופות נשלחו לקברי אחים. "גם אני סבלתי מתת תזונה" מספרת פלורנטינה "שנים אחר כך עוד התמודדתי עם ההשלכות של המצב הרפואי הזה".
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
בכל ימי המצור העיר המשיכה לתפקד על כל מוסדותיה – בתי ספר, מפעלים רבים ואפילו תיאטראות ובתי אופרה, וזאת כדי לשמור על רוחם של התושבים. כמעט כל הגברים היו בחזית ומי שנשאר בעיר היו נשים, ילדים ואנשים זקנים שעליהם הוטל לשמור על שיגרת חיים: "זו הייתה מלחמה פסיכולוגית, כדי שהגרמנים יחשבו שהכל בסדר, אז התושבים הם שידרו 'עסקים כרגיל', למרות שלא היה מה לאכול וסבלנו מתת תזונה ומקור עז" היא מספרת.
זה כבר חלק מהמסורת של העם היהודי לסיים את החגים עם קילו או שניים יותר, או לפחות להרגיש ככה.
הדיבור מכל כיוון הוא על כמה אנחנו כבדים, כמה הבטן גדלה, הגיע הזמן להתחיל ספורט, הגיע הזמן לספור קלוריות והגיע הזמן לסתום את הפה.
אז לכל המודאגים, החלטתי השבוע להציע כמה מתכונים קלים גם בתחושה וגם במשקל, בקלוריות ובשומנים.
בתיאבון ואחרי חגים שמחים לכולם!
שני דגים על מיקס פיטריות
חומרים:
400 גרם פילה סלמון מחולק ל-4
4 יחידות פילה דניס
3 סלסילות פטריות שמפניון חתוכות לרבעים
2 סלסילות פטריות פורטובלו חתוכות לרבעים
1/2 כוס שמן זית
למשרה:
חופן כוסברה קצוצה
חופן פטרוזיליה קצוצה
4 ענפי תימין קצוצים
4 שיני שום קצוץ
1 כוס יין לבן
מיץ מ-2 לימונים
1/2 כוס שמן זית משובח
1 כפית מלח ים אטלנטי
פלפל שחור גרוס לפי טעם
אופן הכנה:
למשרה: מערבבים את כל החומרים יחד, מעבירים לצנצנת למשך לילה.
מחממים מחבת עם שמן זית וצורבים את הדגים, תחילה מצד העור ולאחר מכן מצד הבשר. מוציאים את הדגים, מוסיפים שמן זית ומקפיצים את הפטריות עד להזהבה. מחזירים את הדגים ומניחים מעל הפטריות. יוצקים מעל מהמשרה, מנמיכים את האש ומבשלים כ-2 דקות נוספות. מגישים יחד עם המחבת למרכז השולחן .
סלט מלפפונים בחמאת בוטנים
חומרים:
5 יחידות מלפפון חתוך לרצועות במנדולינה
חופן נבטים
בוטנים גרוסים .
לרוטב:
200 גרם חמאת בוטנים
3 שיני שום
1 ראש ג’ינג’ר טרי
50 מ"ל חומץ
1 כף רוטב סויה
2 כפות סוכר
מיץ מלימון
50 מ"ל צילי חריף
מעט מים
אופן הכנה:
את חומרי הרוטב מכניסים למעבד מזון וטוחנים לרוטב חלק.
מערבבים את כל החומרים בקערה. מעבירים לכלי הגשה ומפזרים מעל בוטנים גרוסים.
הריאיון עם רנ”ג (במיל’) יורם שמחון מתקיים דקות ספורות לפני החזרה הגנרלית הראשונה של טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בהר הרצל. שישה שבועות הוא חיכה לרגע הזה וההתרגשות עולה: “בעוד מספר דקות אנחנו מתחילים”, הוא אומר נרגש, “ההתרגשות בשיאה, שלי וכמובן של כל המשתתפים. אנחנו כבר ימים ארוכים מאוד בחזרות אינטנסיביות מהשעה רבע לשבע בבוקר ועד לשעות הקטנות של הלילה”.
ולמרות ההתרגשות מהמעמד, זה גם קצת מתיש. לא?
“זה מעייף, אין ספק. אבל כל מי שהגיע לפה ידע לקראת מה הוא הלך. כולם חדורי מטרה ומוטיבציה ונותנים מעצמם מעל ומעבר כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר”.
ומה איתך?
“אני גם בשר ודם, אבל הסיפוק עולה על כל העייפות. ללא ספק מדובר בעשייה קשה, אבל אני מאוד נהנה ממנה. שום דבר לא משתווה לראות את הצועדים שלנו מבצעים את כל מה שצריך ונדרש מהם. אנחנו מוציאים לפועל את כל התכניות, כדי שיהיה טקס מכובד לעם ישראל”.
טקס הדלקת המשואות. צילום: אמיל סלמן
מה דורש ממך התפקיד?
“ברמה המקצועית דורש ממני קשיחות, כי בסופו של דבר אני מפקד על החיילים. ברמה האישית, עזבתי את האישה והילדים וכרגע כל כולי למען הטקס. אני מגיע להר הרצל ביום ראשון וחוזר הביתה רק ביום חמישי”.
“באתי הביתה כמו אורח”
שמחון (50), יליד יבנה, נשוי לחדווה ואבא לארבעה ילדים: אור (22) אופק (18) שקד (14) ושיראל (7). הוא שירת בצה”ל במשך 29 שנים ופרש לפני כשלוש שנים. תחילה הקימו בני הזוג את ביתם ביבנה, אולם בשל העובדה שניהל קריירה צבאית רחוק מהבית, החליטו לפני 18 שנה לעבור לאשקלון: “חדווה אשקלונית, ואני הבאתי אותה ליבנה”, הוא מספר, “היא לא מצאה את עצמה בעיר. הילדים הגדולים נולדו, והיה לה מאוד קשה להסתדר לבד כי יצאתי הביתה פעם בשבוע. היא ביקשה שנעבור לאשקלון, ואני אמרתי לה: ‘תני כתובת ואני מגיע’. היא, כמו תמיד, דאגה להכול ואני באתי כמו אורח והצטרפתי. אני שמח על הבחירה בעיר הזאת. אשקלון היא עיר יפה, משגשגת ומתפתחת. יש בה את כל מה שאזרח במדינת ישראל צריך, וזו עיר שנעים וכיף לחיות בה”.
17 שנה היה שמחון במחנה של יחידת התותחנים בדרום, לאחר מכן יצא ללימודים במכללת אשקלון וכעבור שנתיים חזר לתפקיד מפקד מחנה מל”י לאימונים בזרוע יבשה. “כמו שאמרתי, הייתי אורח בבית”, הוא אומר, “במשך כל השירות הייתי מגיע הביתה פעם בשבוע, חוץ מאשר בשנתיים של הלימודים, שהיו הכי יפות בשירות הצבאי שלי”.
טקס הדלקת המשואות. צילום: אמיל סלמן
המשפחה שילמה מחיר?
“כן, זה בעיקר ברור לי כשאני מסתכל אחורה היום ורואה את חיי. לא הייתי שותף לגידול הילדים שלי. בזמן הלימודים אשתי ביקשה שאלך לאסיפת הורים של הילד, זאת הייתה פעם ראשונה. התייצבתי מול כיתה ד’ והמתנתי שם עד שעבר לידי חבר של הבן שלי שאמר לי שהוא בכלל בכיתה ה’. הייתי די מנותק ממה שהיה בבית. זאת הזדמנות נהדרת להגיד תודה גדולה לאשתי, שעשתה כברת דרך וגידלה את הילדים לבד”.
בבית ברחוב יוהנסבורג יושבים שבעה בני משפחת אגדי על האח משה ז”ל. המבקרים באים לנחם, בהם אישי ציבור כמו סגן שר האוצר, שהוא גם השכן, יצחק כהן ונשיא המדינה ראובן ריבלין. אבל באים גם תושבים רבים שהכירו את משה.
משה הוא אחד מ-14 אחים במשפחה, שרובם מתגוררים באשקלון. ההורים עלו מאיראן היישר לאשקלון עם שישה ילדים. כאן בישראל נולדו בישראל עוד שמונה אחים. משה עצמו נולד באיראן ועלה בגיל שנתיים, האחים מתארים אותו כילד חביב ושובב. ההורים התגוררו בהתחלה ברחוב אפרים צור ועברו לגור באפרידר לפני 22 שנה. משפחה נורמטיבית, האחים שירתו בצבא, חלקם ביחידות מובחרות.
חצר הבית בו נהרג משה אגדי ז"ל. צילום: אילן אסייג
משה הותיר אחריו את אשתו יפה וארבעת ילדיהם. הוא עצמו עבד בשנים האחרונות במכירת פירות וירקות בשוק העירוני.
האחים של משה, שמוליק וחלי, הסכימו לשתף אותנו ולספר על האח האהוב שהלך לעולמו באופן כל כך טראגי.
שמוליק: “אדם מאוד שמח. כל מקום שהיה מגיע, היה צוחק. תמיד לוקח את הכול בטוב, גם אם יש דבר רע. היה מגיע למקום והייתה מסביבו הילה של אור”.
חלי: “הוא חזר בתשובה לפני הרבה שנים ותמיד הפיץ אור, כל הזמן שמח וצוחק. אם היו מדברים על מישהו, תמיד היה אומר שאסור לדבר לשון הרע. בשבתות היה מטיל על עצמו תענית דיבור. כל הזמן חייך וצחק”.
מתי דיברתם איתו בפעם האחרונה?
חלי: “היינו בטיול בחול המועד עם כל המשפחה. והיה קר מאוד בתחילת השבוע והוא קפץ לאגם ושחה עם הילדים. הוא אהב את החיים הפשוטים. אדם פשוט שאהב לחיות. הוא האמין תמיד שיש לו השגחה מלמעלה. שתמיד אלוהים איתו”.
שמוליק: “היינו יחד בטיול בחול המועד, דיברנו כולם וצחקנו ודיברנו והעלינו זיכרונות מהשכונה באפרים צור, וזאת הפעם האחרונה”.
חלי, אחותו של משה אגדי ז"ל
הוא דיבר על המצב הביטחוני?
חלי: “בכלל לא. הוא אדם כל כך מאמין, הוא ידע שאלוהים שומר עליו, הוא לא פחד משום דבר. היה אמיץ ולא פחד מכלום. מאז ומתמיד, מאז שהיה ילד”.
“אצלו זה קודם כול לדאוג לאחרים”
זה קרה בלילה שבין שבת לראשון. לעבר אשקלון נורה מטח רב של רקטות, חלקן הצליחו לחדור את מעטה ההגנה של כיפת ברזל ולנחות ברחבי העיר.
אחת הרקטות נחתה בשכונה במרכז העיר, בחצר הבית של משפחת אלמועלם, ששם שהה באותו הזמן משה שלא הספיק להגיע אל הממ”ד. “מיד לאחר האזעקה הזניקו אותנו לבית פרטי שספג פגיעה מרקטה”, סיפרו פאראמדיק מד”א מוטי שוב וחובשי מד”א בן טטרו וישראל לוגסי. “בכניסה לבית ראינו גבר בשנות ה-60 שוכב מחוסר הכרה לאחר שנפגע בחזה מרסיסים, הענקנו לו טיפול רפואי מציל חיים ופינינו אותו לבית חולים בדחיפות תוך המשך טיפול כשמצבו קריטי”.
מה בדיוק קרה שם?
חלי: “הוא היה בחוץ, כנראה עישן, אף אחד לא ישן. הוא היה עם אשתו והילדים, וכשהייתה אזעקה הם הקדימו אותו וכן נכנסו, והוא לא הספיק. הרסיסים השיגו אותו”.
שמוליק: “הוא דאג שהילדים ייכנסו, הוא דאג שאשתו תיכנס. הוא בסך הכול הלך לחזק את המשפחה של אשתו ולשמח אותם. הוא לא היה בבית שלו, ושם זה קרה לו. זה די מאפיין אותו, קודם כול לדאוג לאחרים, ‘אני בסדר’. הוא היה אומר ‘אני יש לי כיפת ברזל’. הייתה לו כיפה גדולה כזאת, היה כתוב עליה ‘נחמן מאומן’. אף אחד לא חסין”.
צוות מד"א בחצר הבית בו נפלה הרקטה. צילום: תיעוד מבצעי מד"א
מתי שמעתם על מה שקרה?
שמוליק: “אנחנו שמענו כשאחי הבכור הגיע לבית החולים כדי לזהות אותו”.
חלי: “אני שמעתי על זה עוד קודם. מישהו הריץ בקבוצה של המתווכים שאני חברה בה סרטון ואמר, ‘זה הבית של אגדי’. ואמרתי, ‘איזה שטויות, מה פתאום’. התקשרתי לאחי שייק'ה ואמרתי לו שיש מתווך שמריץ סרטון ואומר שזה הבית של אגדי. ‘למה הוא עושה את זה?’ הוא אמר לי תתקשרי ליפה, אשתו של משה. התקשרתי ליפה, והיא אמרה לי, ‘אני בבית החולים, תבואי’. נסענו לשם, ויפה הייתה שם לבד, אף אחד לא היה איתה. היא אמרה לי שהכניסו אותו, והרופאים עוד לא יצאו, חיכינו כמה דקות, ואז הרופאים יצאו ועשו מבט של נגמר. ואנחנו לא הבנו את זה וביקשנו לראות אותו, והם לא הסכימו. ואז התחלנו לבכות”.
הכניסה לבית בו נהרג משה אגדי ז"ל
בטח תכננתם משהו ליום העצמאות.
שמוליק: “כן. בדיוק כתבנו הודעה שאנחנו עושים יום עצמאות בבית של ההורים של בת הזוג שלי, במושב גיאה. ואמרנו נכין רשימה מה כל אחד יביא כדי שנבוא כולם ביחד. בכלל אני אמור להתחתן בחודש הבא, אז עשינו שאלת רב, והוא אמר לי, ‘אתה מתחתן כרגיל’. לא ידענו מה לעשות עם החינה, כי היא בתוך ה-30, והחתונה יוצאת בדיוק בסוף ה-30”.
חלי: “אבא שלי נפטר לפני שש שנים ב-4 לחודש – ומשה ב-5 לחודש. אבא שלי נפטר בבוקר יום שבת – ומשה במוצאי שבת”.
משה אגדי ז"ל
“הוא אגדי – ואנחנו האחים של אגדי”
האם, אשרף, עדיין בחיים, בת 82. מי שהודיע לה את הבשורה המרה היה אחד האחים. הוא הגיע לביתה והודיע לה את הבשורה המרה. “קשה לה לעכל, מדי פעם פרצי בכי, מבחינתה הייתה מוכנה ללכת במקומו”, מספר שמוליק.
בכל שנה ביום העצמאות מתכנסים 120 חיילים, נגדים וקצינים ומקבלים מנשיא המדינה את אות מצטיין הנשיא. האות מוענק במעמד ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל, אלופי צה”ל ונכבדים נוספים.
במעמד קבלת האות החיילים המצטיינים מקבלים מלגת לימודים בסך 1,000 דולר תרומת קרן בלווטניק מבריטניה, באמצעות האגודה למען החייל. ובנוסף, כל המצטיינים מופיעים בטקס יום העצמאות בהר הרצל במופע של בניית צורות חיות כחלק מן הדגלנות שנערכת ברחבה.
כדי לקבל את האות יש לעמוד במספר קריטריונים, ובהם: הצטיינות במילוי תפקידו והתנהגות למופת; דוגמה אישית ליתר החיילים ביחידה; ביצוע התפקיד מעל ומעבר למוטל עליו ועוד. שלושה תושבי אשקלון יזכו לעמוד בבית הנשיא ולקבל את התואר הזה.
סמל ויטלי פטרוב
סמל ויטלי פטרוב, תושב אשקלון, משרת כטכנאי ציוד קרקע בחיל האוויר. הוא יליד אוזבקיסטן אשר עלה ארצה עם אימו בשנת 2011. הוא בוגר לימודי הנדסת חשמל.
סמ"ר ויטלי פטרוב. צילום: דובר צה"ל
הנימוקים: “למרות קשיים מבית, מצליח לבצע את תפקידו בהצלחה רבה. בנוסף, עצמאי במילוי משימותיו, שאפתן וחדור מוטיבציה להצליח ולהתפתח. כמו כן, בוגר, איכותי ונכון תמיד להתנדב ולעזור לחבריו. הוא משמש מודל לחיקוי לכלל חיילי היחידה. אי לכך, נבחר להימנות בין 120 מצטייני נשיא המדינה השנה”.
סמ”ר אוריאל אברהם
סמ”ר אוריאל אברהם, תושב אשקלון, משרת כחונך בחיל החינוך והנוער. הוא התגייס באוגוסט 2016 במסלול בני גרעין. תחילה שירת כשנה וחצי בגדוד קרקל וכיום נמצא בפרק השני ומשלים בגרויות.
הערב נערך טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ברחבת בית יד לבנים בסימן "לנצח אחי – המילים שלהם, הסיפור של כולנו".
במהלך הטקס הוקראו מכתבים שכתבו נופלים בני העיר למשפחתם, כאשר לאורך הערב הוקרנו תמונותיהם של הנופלים ופרטיהם.
מלי שיטריט והזמר לירן דנינו. צילום: אלדד עובדיה
רגעים מרגשים במיוחד נרשמו כאשר מלי שיטריט, אמו של החייל, אלחי שיטריט ז"ל, הקריאה מכתב מרגש אותו כתבה במיוחד לטקס, והזמר לירן דנינו ליווה אותה בשיר 'תמיד יחכו לך' וכאשר הוקרן על המסך סרטונים ובהם ריאיונות עם בני משפחות שכולות: הוריו של החייל אלעד בן דוד ז"ל ומשפחתו של החייל יוֹבל מוריוסף ז"ל.
ראש העירייה, תומר גלאם, התייחס בנאומו לטרור שפקד את העיר רק לפני יומיים ולמותו של תושב העיר, משה אגדי, בסבב האחרון. כמו כן, איחל גלאם לשובם של החיילים, סגן הדר גולדין וסמל ראשון, אורון שאול זכרם לברכה, ותושב העיר, אברה מנגיסטו, המוחזקים בידי החמאס.
טקס יום הזיכרון. צילום: אלדד עובדיה
לירן דנינו וליאן קטני. צילום: אלדד עובדיה
גלאם נואם בטקס. צילום: אלדד עובדיה
"לפני מספר חודשים, הדפיקה הארורה בדלת הדהדה שוב בעיר אשקלון. הפעם הגיעה הבשורה המרה לבית משפחת מור יוסף האהובה", אמר גלאם בנאומו, "בנם, יובל, נרצח בפיגוע האכזרי בגבעת אסף. הילד שהפך לנער ומקור לגאווה, שהיה כל עולמם, איננו עוד, והלב מסרב להאמין. מדינה שלמה הזילה דמעה וכאבה את כאבם. כאב על עלם חמודות שלא זכה לחוות את החיים, שלא יזכה לשאת אישה, להקים בית, לגדל ילדים. הוא יישאר צעיר לנצח בליבם וזכרונם של הוריו, בני משפחתו וחבריו, וכמובן בליבנו".
למרות הימים הקשים שחוו תושבי העיר, היו מי שעשו הכל בכדי לשמור על השגרה.מי שיכולה להדגים זאת היטב היא אנה פודברזסקי תושבת שכונת ברנע, פסיכיאטרית בהכשרתה, המשמשת גם כמנהלת רפואית של מרחב אשדוד, ב'מכבי שרותי בריאות'.
פודברזסקי תושבת אשקלון עברה במוצאי השבת לילה קשה במיוחד. ביתה נפגע מטיל, עקב כך נגרמה הפסקת חשמל, מים הציפו את ביתה, היא לא ממש ישנה באותו הלילה, אך למרות הכל זה לא הפריע לה לתפקיד כרגיל למחרת, ולסייע לחולים, לרופאים תחתיה, ולכל מי שנדרש לסיוע.
סימני פגיעת רסיסי הטיל בבית משפחת אנה פודברזסקי
הסיוט שלה החל בשתיים בלילה, כמו כל תושבי אשקלון, היא חוותה כמה אזעקות ברצף ונכנסה עם בעלה לממ"ד.
"כמה שניות לאחר מכן שמענו בום חזק, בעלי מיד אמר שזה אצלנו בתוך הבית, מיד לאחר מכן הבנו שנגרמה הפסקת חשמל ושמענו מים זורמים". ואכן, לא היה מדובר בטעות. רסיסי הטיל שנפל סמוך לביתם גרם לנזק כבד בחדר השינה, כאשר גם המטבח, ומרפסת נפגעו כתוצאה מפגיעת הטיל.
אתמול, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, חולק לילדי כיתות א' בעיר, ספר חדש – "יש לי אח מלאך" – פרי עטה של הסופרת קרן אור אזולאי.
קרן אור אזולאי – נולדה וגדלה באשקלון, בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. אהבותיה הגדולות הן ילדים וכתיבה. את השתיים הללו שילבה ביצירתה הראשונה היוצאת לאור. קרן־אור מאמינה כי יש להשריש יותר בדור הצעיר את ערכי הציונות ואהבת הארץ.
הספר מגולל את סיפורם של ילדי השכול, ילדים שנולדו לאחר מות אחיהם בצבא והם סוג של "נחמה" להוריהם. ההשראה לספר היא אביהו, בן משפחתה של אזולאי, שנולד חמש-עשרה שנים לאחר נפילתו של אחיו, אמיל אזולאי ז"ל, באסון המסוקים. אביהו נולד לצד השכול וממלא, מדי יום, את החלל שהותיר אחריו האח אמיל.
אביהו גיבור הספר מקריא קטע ממנו בערב ההשקה
'יש לי אח מלאך' נועד לספר את סיפור הלוחמים ומשפחות השכול מנקודת מבטם של הילדים ולחבר גם אותם לסיפור של גבורה ואהבת הארץ.
חלוקת הספרים התאפשרה בעקבות השתתפותו של אלי אלעזרא בערב לציון השקת הספר. כששמע את הסיפור, הוא התרגש ממנו וביקש לשתף גם אחרים. כך עלה הרעיון לחלק את הספר בבתי הספר, ללא תשלום, בעזרת "קרן אלעזרא", הפועלת לקידום נושאים חברתיים וחינוכיים באשקלון.
בערב ההשקה הצהיר אלעזרא כי נושא הספר מאוד מרגש וחשוב מאוד כי כל ילד שלומד לקרוא ייחשף אליו ולכן הצהיר כי הוא תורם לכל ילדי כיתה א' ספר זה לקראת יום הזיכרון. "אני חושב שכל ילד שלומד לקרוא צריך לקרוא את הספר הזה," אמר אלעזרא. וכאמור, השבוע, למעלה מ-2,000 תלמידים באשקלון קיבלו את הספר הזה וקיימו בכיתה פעילות זיכרון הקשורה לספר.
אלי אלעזרא והמחברת קרן אור אזולאי בערב השקת הספר
אלעזרא לא ממש אוהב להתהדר בתרומותיו ולכן לא ממש הצלחנו לדלות ממנו ציטוטים למחווה ערכית ומרגשת זו, הוא רק הסכים לומר כי זהו נושא כל כך חשוב שיש צורך להנחילו כבר מגיל צעיר משום שאנו חיים כאן בביטחון בזכות כאלו שמסרו נפשם על קדושת הארץ, ולכן חשוב שנדע לחבק את המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, ונזכור שלרבים מאיתנו יש אח מלאך, שאינו עמנו עוד.
