באמצע החיים, בגיל 46, אזרה רחלי חיון אומץ והחליטה להוציא ספר שירה. הספר ‘אילו הייתי’, עובר בכל תחנות חייה של חיון וחושף, בצורה רגישה ויוצאת דופן, את הילדות המורכבת שחוותה ואת האישה שהיא הפכה להיות בעקבותיה. הכתיבה אינה זרה לה, היא גילתה עוד בגילאי העשרה, מבלי לדעת שתהפוך להיות עבורה אי של שפיות בבגרותה. “בגיל העשרה כתבתי בעיקר על חוויות שעברתי ודברים מאוד-מאוד אישיים. זה לא היה בצורה של שירה, פשוט ‘שפכתי’ את כל מה שהרגשתי” היא מספרת.
מערכת היחסים שלה עם הכתיבה ידעה עליות ומורדות. היו תקופות שהפסיקה חיון לכתוב לחלוטין, אבל אז היא הכירה את דני, מי שיהפוך להיות בעלה, והרגישה שוב צורך לכתוב, הפעם עבורו. “זה התחיל מברכות ליום הולדת והתפתח. פתאום הבנתי שהרבה יותר קל לי לשתף ברגשות שלי בכתב. אז זה הלך והתפתח והתחלתי לכתוב לו גם מכתבים, בהם שיתפתי את תחושותיי. הבנתי שמאוד קשה לי לבטא אהבה במילים, לא תשמעי אותי אומרת ‘אני אוהבת אותך’, גם לא לילדיי. רק כשאני כותבת הרגשות העצורים הללו יוצאים החוצה. כנראה שמה שעברתי בילדות מאוד השפיע על מי שאני כאדם, כבת זוג וכאמא”.
רחלי חיון
אחרי שילדיה נולדו וגדלו קצת, יצאה רחלי לעבוד כסייעת בגן ילדים, העבודה הזאת נתנה לה שוב השראה לכתיבה. “חוויתי כל מיני סיטואציות עם הילדים וזה גרם לי לרצות לכתוב, כך גם התחלתי לכתוב שירת ילדים”' היא נזכרת.
לאחר חודשים ארוכים של כתיבה למגירה החליטה להביא את אחד משיריה לגן והראתה אותו לגננת, עופרה גואטה, שהיא גם חברתה הטובה. “היא מאוד התלהבה מהסגנון של הכתיבה ומהעושר הלשוני, אז היא התחילה להקריא את השירים שלי לילדים ולהמחיז אותם בפניהם”.
איך הייתה ההרגשה?
“וואו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה ושבה השיר שלי כאילו קיבל ‘חיים’ משל עצמו, זאת הייתה חוויה נפלאה. התגובות שקיבלתי מהילדים והפרגון מצד עופרה, גרמו לי להבין שהשירים שלי באמת טובים, עד אז לא ממש האמנתי בעצמי. עופרה גם הייתה זאת שכל הזמן לחצה עליי להוציא ספר עם כל השירים שלי וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו”, היא אומרת בהתרגשות.
בתחילת הדרך חשפת את השירים בפני אנשים נוספים?
“קודם כל בעיקר בפני בעלי. בהתחלה, היו ממש מעט אנשים שידעו שאני כותבת. לאט לאט חשפתי בפני חברות קרובות, שהרגשתי בנוח מולן. בהתחלה קצת חששתי, אבל קיבלתי בעיקר פרגונים וביקורות בונות וזה עשה לי טוב”.
***
אם הייתי עץ
הייתי מסתכל על הקשת היפה
שבין העננים.
אם הייתי עץ
הייתי שותה בשקיקה את מימי הגשם
הרטוב.
אם הייתי עץ
הייתי מוסיף לענפיי לבבות של אהבה
כך שכולם ידעו שאני בעל לב רחב ורחום
(מתוך “אם הייתי עץ”, רחלי חיון)
לפני כשנתיים החליטה חיון ללכת צעד אחד קדימה עם החשיפה ופרסמה את אחד משיריה בדף הפייסבוק שלה. “זאת הייתה תוצאה של תהליך נפשי שעברתי עם עצמי, וגרם לי להרגיש קצת יותר ביטחון להיחשף מול כל כך הרבה אנשים ולשתף אותם במה שאני חווה ומרגישה. קיבלתי תגובות טובות מאוד והבנתי שזה, למעשה, מאפשר לי לגרום לאנשים לראות אותי בצורה אחרת. לחשוף בפניהם צד נוסף של רחלי, לא רק האישה הביישנית והמרוחקת שהם מכירים. מעבר לזה, הרגשתי טוב עם זה שהשירים שלי גורמים הנאה לאנשים שקוראים אותם, לתחושת שמחה והזדהות גם עם עצב או רגעים מורכבים”.
הספר שכתבה חיון: אילו הייתי…
בשנה האחרונה היא כותבת ללא הפסקה, ומעלה שירים על בסיס יום-יומי. “זה הפך לסוג של צורך שלי כי דרך השירים אני מביעה את עצמי וזאת הדרך הכי טובה שמצאתי כדי להתבטא. אז יש גם שירים מאוד-מאוד חשופים שלי. בהתחלה היה בי קצת חשש שהטקסטים שלי יתקבלו בצורה פחות טובה, שאנשים ייבהלו או יירתעו. היום זה כבר פחות מטריד אותי. זאת אני, אני מתפתחת וכותבת, אני מעלה לפייסבוק את הנפש שלי וזה גם מה שעוזר לי לשחרר אותה ממועקה גדולה, שעוטפת אותי מידי פעם”.
וזה באמת עושה את העבודה?
“לגמרי כן. ברגע שאני כותבת אני מוציאה ממני את כל הרגשות שעצרתי בתוכי במהלך כל היום ומרגישה הרבה יותר טוב”.
***
לכבוד שבת
אקדיש לכם
אמא ואבא יקרים.
זוכרת אני את
ימי השישי
שהייתי עומדת
לידך אמא,
ומקלפת לך קישואים
חצילים, ותפו”א למפרום
של שבת
(מתוך: “לכבוד שבת”, רחלי חיון)
היא נולדה בבית החולים ‘ברזילי’ בת שישית להוריה, בובה (לידיה) ז”ל וגבריאל ז”ל, שעלו ארצה מטריפולי והתיישבו במושב חצב, שם החזיקו במשק חקלאי וממנו התפרנסו. בחצב היא גדלה עד גיל 22 בו היא התחתנה עם בעלה דני, הם התגוררו מספר שנים בעיר אשדוד וכיום הם מתגוררים במושב תלמי יפה שבחוף אשקלון עם ארבעת ילדיהם.
מושב חצב. צילום: אריאל פלמון, מתוך ויקיפדיה
את הילדות במושב חצב היא זוכרת בעיקר דרך עבודות הכפיים, “גדלנו לתוך עבודה כבר מגיל 7-8 כי הוריי היו חקלאים ואנחנו הילדים היינו עוזרים להם. הייתי חוזרת אחר הצהריים מבית הספר, מתלבשת והייתי יוצאת לעבוד בחממות ובגידולי שטח. בחופשות הייתי קמה מוקדם בבוקר, 5 לפנות בוקר, מתלבשת, יוצאת ומחלקת שתילים, קוטפת עגבניות ומלפפונים. היינו ממש חלק ממערך העבודה של המשק. גם אני וגם אחותי. לא רק שעזרנו לאמא בבית, אז היינו חלק ממערך העבודה שבחוץ. זה נמשך עד לגיוס”.
היא למדה בבית-הספר באר טוביה, בגיל היסודי הייתה תלמידה טובה, אך לאחר מכן חל המפנה. “בדיעבד הבנתי גם שיש לי כנראה סוג של לקות למידה, משהו שלא אובחן באותם השנים וכמובן שלא טופל”, היא מספרת, “אני משערת שגם המצב הנפשי שלי השפיע על התלמידה שהייתי, ולאחר מכן על האדם שהפכתי להיות. ההורים תמיד תמכו בהכל ולא החסירו ממני כלום, אבל העניין הרגשי תמיד היה חסר שם. לא שמעתי ‘אני אוהב/ת אותך’. אני לא מאשימה אותם, זה משהו שהם עצמם לא חווה מההורים שלהם ולכן גם הם היו כאלה. אבל זה מאוד ערער אותי, הרגשתי שהנפש שלי בכלא”.
***
מסתכלת על הנפש שלי
ויודעת כמה עברה
במהלך השנים.
בנפשי חוויות שמחות
וחוויות עצובות
חוויות אופטימיות
וחוויות מספרות
(מתוך “נפש האדם”, רחלי חיון)
באותן שנים נפלה חיון גם קורבן למעשים פוגעניים, מה שהשפיע עליה נפשית וסגר אותה רגשית עוד יותר. “שנים שתקתי, אבל היום זה כבר לא משהו שאני מתביישת בו. אני זוכרת שזה התחיל בגיל 12 או 13, אולי זה היה שם עוד קודם, אבל את השנים הראשונות הצלחתי להדחיק. זה נמשך בערך שלוש או ארבע שנים והפסיק בעקבות אירוע מסוים. מה שעברתי מאוד סגר אותי וערער אותי. זאת טראומת נערות מאוד-מאוד קשה, משהו שסחבתי איתי המון-המון שנים גם אחרי, עד היום למעשה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
מי ידע על זה?
“אף אחד, במשך שנים ארוכות. רק כשהתגייסתי, סיפרתי לשני חברים קרובים בצבא. עם השנים, פתחתי לעוד אנשים קרובים וגם כאלה שפחות קרובים, אנשים שהרגשתי שיש לי את היכולת לתקשר מולם”.
סיפרת להורים?
“לא. אמא שלי נפטרה לפני מספר חודשים ולצערי לא הצלחתי לומר לה. היא הייתה מאוד חולה והרגשתי שכבר מאוחר מדי לפתוח את זה מולה. אבא שלי גם לא הספיק לדעת. אני יודעת שהוא היה מגן עליי אם הייתי מספרת, אבל לא הצלחתי. כל כך הרבה שנים רציתי לפתוח את זה מולם, אבל הנפש לא הצליחה לשחרר”.
במשך שנים ארוכות היא בעיקר כתבה את זה לעצמה. כמו אז, גם היום, ברגע שהקושי צף ומאיים להטביע את הנפש, היא כותבת. “השבוע, תוך כדי יום עבודה התחלתי לכתוב, אבל עצרתי כי לא היה לי זמן", היא משחזרת, "כבר בדרך הביתה עצרתי בתחנת דלק, סיימתי לכתוב והעליתי לפייסבוק. הייתי חייבת לשחרר את זה, כדי להוריד את המועקה שהייתה לי. מסתבר שזה עדיין מאוד מלווה אותי ומשפיע עליי, למרות שהיום אני מרגישה הרבה יותר טוב. זה עדיין קשה ומעיק, אבל עצם זה שאני מתראיינת על זה ומספרת זה כבר אומר הרבה. הרגשתי שעכשיו אני מוכנה לפתוח את זה, עברו כבר הרבה שנים ואני בת 46, אני מבינה שאין לי במה להתבייש יותר. במהלך השנים שחלפו הנושא הזה נפתח לאט לאט, לא תמיד כמו שרציתי, רציתי יותר אבל זה לא צלח”.
***
ילד
באת לעולם,
והנך ניצב מולי
גדלת והחכמת
ואתה שלי
משריש את
קולך בעולמך
(מתוך “ילד”, רחלי חיון)
הפגיעה הנפשית הקשה והארוכה שעברה צלקה את רחלי והפכה אותה גם להיות האדם שהיא היום. “מצד אחד זה הפך אותי, דווקא, להיות בן אדם מאוד-מאוד טוב. אני מאוד נדיבה, אוהבת ומעניקה. מצד שני אני אדם שותק, אני יכולה לשתוק שעות. מול הילדים גם מאוד קשה לי להיפתח, אני לא מצליחה לבטא את האהבה שלהם כלפיהם. מה שאני לא קיבלתי, היום קשה לי לתת בתור אמא. זה לא משנה כמה אני אעבוד על עצמי וכמה טיפולים פסיכולוגיים אני אעבור. הקושי הזה הוא קושי יום-יומי וזאת אחת הצלקות הכי גדולות שלי”.
רחלי חיון
הטיפולים הפסיכולוגיים עליהם מדברת רחלי, מלווים אותה כבר שנים ארוכות. לפני כ-15 שנה פנתה לראשונה לעזרה מקצועית. “הרגשתי צורך לפתוח, עד אז פתחתי רק בפני אנשים קרובים והרגשתי שזה לא מספיק, שאני צריכה לעבור תהליך ארוך ומתקן. התחלתי טיפולים והפסקתי, התחלתי והפסקתי. גם מבחינה כלכלית לא יכולתי לעמוד בנטל הזה, בארץ זה טיפול שהוא מאוד יקר. וגם כי בהתחלה זה ערער קצת את מקומו של דני כבן זוג תומך ומכיל. אבל לא הרגשתי שאני יכולה לפתוח בפניו הכל, עד לפני שנה הוא בכלל לא הכיר את כל הסיפור. בתקופות מסוימות הוא ניסה לשאול, אבל אני נסגרתי ולא אפשרתי לו לעזור. ככה זה היה לאורך השנים, עוד טיפול פה ועוד אחד שם. עד שלפני חצי שנה התחלתי להרגיש סוג של ‘שובע’ מהטיפולים, כי כבר דיברתי על הכל. פתחתי את כל מה שלא רציתי שידעו עליי במשך שנים ולאחרונה זה כבר הפך להיות מעיק. לא רק קשה כלכלית, אלא קשה נפשית. רציתי להרגיש שוב את עצמי מול עצמי והבנתי שמה שאני מרגישה הוא בסדר וטוב לי”.
מה שעוד סייע לה בהתמודדות היא כמובן הכתיבה: “הכתיבה עושה את ההבדל. החשיפה הזאת, שמביאה איתה חוויות מאוד טובות מחזקת. אני שמה את המילים על הדף והבטן מתרוקנת ומרגישה שלווה”.
את מרגישה שלמה היום?
“אני אשקר אם אני אגיד שכן. אני לא מרגישה שלמה לגמרי, עדיין יש עקבות, אבל החיים שלי הרבה יותר טובים ושמחים ומאושרים. אני הרבה יותר מחייכת וצוחקת ויודעת שזה המסלול שהייתי צריכה לעבור כדי להיות מי שאני היום, אולי להיות משוררת”.
רחלי חיון
לאחר שהבינה שהכתיבה ועוד יותר שפרסום השירים שלה, מהווים עבורה מזור לנפש, החליטה חיון לפרסם, כאמור, ספר שירים פרי עטה. לאחרונה פתחה קמפיין גיוס המונים ב’הדסטארט’ כדי להגשים את החלום הזה. “כל התהליך אמור לעלות כ-25 אלף שקלים ואין לי את הכסף הזה. אז חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב לפנות לציבור ולגייס בעזרתו את הסכום. אני מקווה שמי שייחשף לסיפור שלי דרך הכתבה יבין עד כמה הדרך שעשיתי משמעותית וזה יגרום לו לפתוח את הלב ואת הכיס. עד עכשיו הרוב החמיאו ואיחלו בהצלחה, אבל לא תמכו בפרויקט”. נותרו עוד כשבועיים לסיום הפרויקט ואם כל הסכום לא יגויס, גם הכסף שייתרם עד לסגירתו יחזור לתורמים. “עבורי הספר הזה הוא גאווה גדולה. זו הזדמנות להראות לכולם שאני משתבחת ופורצת דרך. יש בזה תחושה של ניצחון. עברתי דרך לא פשוטה, שכללה הרבה דברים שחסמו אותי. היום אני מרגישה שניצחתי את מה שעברתי בחיים וזה גם מסר שזה אפשרי, גם כשהגוף והנפש מצולקים”.
קישור לדף גיוס ההמונים: https://headstart.co.il/project/61080
אילו הייתי / רחלי חיון
אילו הייתי
חולמת חלום טוב
רואה את מפת חיי,
מסתכלת על הנוף
שמחייה אותי.
אילו הייתי גוף
עם כנפיים
שעפות לעננים.
אילו הייתי נשר
שמחפש את מזונו
בעיניו הצוללות.
אילו הייתי אני
בלי מעצורים
יודעת מה יקרב
אותי, הכי קרוב
הכי קרוב
אליי ואליו
ברקיע הכחול
