באחת מהרשתות החברתיות כתב שי רווח בסטטוס שלו את המשפט הבא: “תודה לבורא עולם שנתן לי להינשא לך. את אהבת חיי, בלעדייך אין לי חיים”. לכאורה, מדובר בגילוי אהבה טריוויאלי למדי של בעל לאשתו. אך המשפט הזה מקבל משמעות מצמררת, כשנחשפים לסיפור קורע הלב של בני הזוג. למרות הקשיים ולמרות שחייהם השתנו ללא היכר וחגית שונה לגמרי מהאישה אותה הכיר שי, הוא עומד לצידה, תומך ומטפל בה במסירות ואהבה אין קץ.
“אין לי חיים בלעדיה, זה פשוט ככה”, אומר רווח, “בכל הזמן הזה שהיא הייתה מאושפזת הרגשתי שנגמרו לי החיים. הייתי בודד וחשך עליי עולמי. מאז שחגית חזרה הביתה, חזר לי החיוך. החיים לא פשוטים, אנחנו חיים מהיד לפה, נלחמים לעשות שבתות ולפעמים אפילו את זה אין. אבל זה בכלל לא משנה באיזה מצב אנחנו, העיקר שחגית לצידי”.
שי וחגית רווח
החיים של בני הזוג התהפכו ביום בהיר אחד, בדיוק לפני שנה. חגית, שהייתה אז בת 38, אישה בריאה לחלוטין שעבדה בשלוש עבודות, התמוטטה לפתע. “היא הייתה סייעת בגן ילדים, מטפלת בקשישים ועובדת במשק בית”, מספר שי, “מעולם לא סבלה מבעיות רפואיות, הייתה פעילה מאוד ונמרצת”. באותו בוקר שי יצא מהבית כדי לעבור טיפולים רפואיים, בעקבות תאונת דרכים שעבר. לקראת הצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מאשתו, שאמרה לו שהיא אינה חשה בטוב והזמינה אמבולנס. “זה היה משהו חריג. מעולם לא קרה שהיא לא הרגישה טוב עד כדי כך שהרגישה שיש צורך באמבולנס. לאחר מכן היא עדכנה אותי שהאמבולנס הגיע והצוות טיפל בה ועזב את המקום. היא אמרה שהיא מרגישה עדיין חלשה ושוכבת במיטה”. כשהוא שב הביתה בשעות הערב, מצא רווח את אשתו שרועה על הרצפה בחדר השינה שלהם, כשהכרתה מעורפלת.
הצלחת להבין מה קרה?
“ראיתי שמתלה הכביסה, שעמד בסמוך, היה שבור וגם הוא על הרצפה. הבנתי שהיא ככל הנראה רצתה להיאחז בו או להישען עליו ואז היא נפלה. ניסיתי לדבר איתה ולשאול, אבל לא הצלחתי לתקשר איתה בכלל. תוך פחות מדקה היא איבדה את הכרתה לגמרי”.
מה עבר לך בראש ברגעים הללו?
“איבוד עשתונות מוחלט, נכנסתי לסטרס ולא ידעתי בכלל איך לחייג למד”א. איכשהו הצלחתי להתקשר וביקשתי שיגיעו מהר. הם הגיעו תוך 3 דקות, עשו בדיקות ואמרו שחייבים להגיע דחוף לבית-החולים. הבנתי שמשהו מאוד לא טוב קרה לאשתי”.
פינוי חולה במאמבולנס מד"א. אילוסטרציה: אלירם משה
“עכשיו נשאר רק להתפלל”
בבית-החולים הוכנסה חגית לחדר הלם ועברה סדרה של בדיקות. “ראיתי את הצוותים מתרוצצים ואחיות שנכנסו ויצאו והרגשתי שמשהו קורה, פחדתי שאיבדתי אותה. שאלתי שאלות, אבל אף אחד לא ענה. הייתי לגמרי לבד, בכיתי וצעקתי וביקשתי רק שיגידו לי מה קורה. אחר כך יצא הרופא ואמר לי שחגית עברה אירוע מוחי קשה מאוד ושמעבירים אותה לניתוח דחוף בבית-חולים ‘סורוקה’”, משחזר שי.
הוא נסע יחד עם האמבולנס לבית-החולים וטרם הניתוח עוד הספיק להחליף מספר מילים עם המנתחת. “היא אמרה לי קח בחשבון שב-99% מהמקרים לא יוצאים מזה. אמרתי לה ‘אם בורא עולם הביא אותנו לפה, אז כנראה שזה לא סתם. את חייבת להציל אותה, חגית היא אני ואם יקרה לה משהו, גם אני לא אחיה’. הרופאה אמרה לי ללכת לקרוא תהילים והבטיחה שהם יעשו את המקסימום”. בתום הניתוח המורכב הודיעו לרווח שחגית יצאה מכלל סכנה, אולם היא סובלת מבצקות נרחבות במוח ומפגיעה קשה מאוד. “באותו שלב עדיין לא יכלו להגיד לי מה אופי הפגיעה. היא הייתה מורדמת ומונשמת והיה צריך לחכות שתתעורר”.
חגית הועברה למחלקת טיפול נמרץ. היה זה ערב חג השבועות, בשנה שעברה, וכשעה קלה לפני כניסת החג נאמר לרווח שהמצב שלה קשה מאוד ושכדאי שיודיע לבני המשפחה שיבואו להיפרד. “חגית יתומה ומהצד שלה גם ככה אין למי להתקשר. הרגשתי שאין אפילו את מי לעדכן, בטח שלא רגע לפני כניסת החג וכל המשפחה הנרחבת דתיים. זה תמיד רק היא ואני, אין לנו אף אחד אחר”.
במשך כל ימי החג ישב רווח ליד מיטתה של חגית, דיבר אליה, בכה והתפלל לבורא עולם שיחזיר אליו את אשתו. ארבעה ימים אחרי שנכנסה לבית החולים ונותחה, הראו לשי את צילום תמונת המצב של המוח של חגית וחשכו עיניו. “אין מוח, הכול מחוק. אמרו לי שהמצב לא טוב בכלל, אבל לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך. אמרו לי שהם עשו את כל מה שהיה אפשר ועכשיו נשאר רק להתפלל”. באותו הערב פקחה חגית לראשונה את עיניה. “זה היה נס, אין לי מילים אחרות לתאר את זה”, אומר שי, “אני התפללתי בלי סוף וגם שלחתי לכולם הודעות שיתפללו עליה ואז היא התעוררה. אין לי ספק שבורא עולם שמע את התפילות”.
באיזה מצב היא התעוררה?
“מעורפלת, לא הבינה איפה היא ומה קרה. היא לא דיברה בכלל ולא זיהתה אותי. מבחינה מוטורית, כל צד ימין שלה נפגע ושותק לחלוטין”.
בתום חודשיים של אשפוז בבית החולים, כששי לא מש ממיטתה ולא עוזב אותה לרגע, הועברה חגית לשיקום בבית לווינשטיין. גם שם, ליווה אותה בעלה בכל שעות היממה, מה שמנע ממנו לחזור לשוק העבודה. חוזה השכירות בדירה שבה גרו טרם האירוע נגמר והחוזה שחתמו על הדירה החדשה בוטל בשל מצבה של חגית וחוסר היכולת שלהם לשלם שכירות. אבל באותו הזמן הדבר היחיד שהיה לשי חשוב, הוא שחגית תיזכר מי הוא. “הייתי מדבר איתה בלי סוף, מזכיר לה כל מיני דברים שעשינו ביחד, אירועים, חוויות. היא הייתה מהנהנת, נראה היה שהיא מבינה ונזכרת, אבל לא הייתה לה היכולת לדבר. לאט-לאט הדברים החלו לשוב אליה והיא גם זכרה אותי”, מספר שי.
אין מספיק אחוזי נכות
בתום כחודשיים של שיקום הודיעו לו הצוותים שחגית משתחררת, אולם לא היה להם אפילו בית להחזיר אותה אליו. “אמרתי להם שאנחנו בבעיה, אין בית ואצטרך קצת זמן כדי להבין מה אני עושה ואיך אני משיג כסף לשכירות. אמרו לי שאין מה לעשות, שאם אין לי לאן לקחת אותה אפשר לשים אותה במוסד סיעודי וזהו”, אומר שי.
הוא החל לבדוק את האופציות שעמדו לרשותו, אבל כמעט ולא היו כאלה. כל בעלי הבתים ביקשו צ’קים מראש, ולו לא היו צ’קים בשל מצבם הכלכלי. אז הוא מצא דירה קטנה ברחוב אפרים צור באשקלון, דירת חדר וחצי מחולקת, קטנה וצפופה מאוד וכמעט ללא אוויר. חדר אחד, בגודל של כ-12 מטרים הוא גם פינת האוכל, גם המטבח, גם הסלון כאשר גם המקרר ומכונת הכביסה מונחים בו. חצי החדר השני, שם יש מיטה, מקלחת ושירותים.
הבניין בו מתגוררים הזוג ברחוב אפרים צור
מיותר לציין שאין לחגית אפשרות להתנייד בבית עם כיסא הגלגלים. לא ניתן להיכנס איתו לחדר השינה ובטח לא למקלחת. “לא הייתה לי ברירה, זה הכי טוב שהצלחתי למצוא, אז בחודשים האחרונים זה הבית שלנו”.
רווח סועד את רעייתו 24/7, הוא מקלח, מלביש, מחליף ומאכיל. למרות שהדירה ממוקמת בקומה הראשונה, הוא מאוד מתקשה להוריד את חגית עם כיסא הגלגלים, אפילו מדרגות ספורות והוא נאלץ להרים אותה על ידיו. “יש לי כבר שלוש פריצות דיסק, זה מאוד-מאוד קשה ופיזית אני כבר לא יכול. אז היא כמעט ולא יוצאת, כל היום שוכבת במיטה רואה טלוויזיה. אפילו לטיפולים הרפואיים שלה אני מתקשה מאוד לקחת אותה, ולאחרונה היו הרבה פעמים שפשוט ביטלתי. מעבר לזה שאני אחראי גם על כל התחזוקה השוטפת של הבית, כביסות, בישולים, ניקיונות. זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אבל אני עושה כמיטב יכולתי. לפני האירוע חגית הייתה מתקתקת את הבית, הריחו את הכביסה שלנו בכל השכונה והשכנים ידעו לזהות את הריח של הספונג’ה של חגית. אני לא מצליח לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה”, הוא מצחקק בעצב.
התקווה האחרונה של בני הזוג הייתה לקבל דיור ציבורי, בית אפילו קטן, אבל כזה שיהיה נגיש כך שיוכלו לחיות כמו בני אדם וששי יוכל להוציא את חגית מהבית לטיפולים מבלי לחשוב פעמיים. אולם לאחרונה הם קיבלו תשובה שלילית בטענה כי אינם עומדים בקריטריונים. “לחגית יש 100 אחוזי נכות ולי יש 31 אחוזים, מסתבר שזה לא מספיק. העובדה שאשתי נכה לחלוטין ושאני המטפל הבלעדי שלי אינה מספיק כדי שנקבל לפחות בית ראוי להמשיך לחיות בו. גם כשחיפשתי לה מטפלת, אמרו שאין משהו מתאים עבורה. יש עובדת סוציאלית שמגיעה אלינו מטעם הרווחה, אבל גם הם לא עוזרים בכלום. היא רק משוחחת איתי ואומרת לי להיות חזק. אני עושה את הכל באהבה גדולה לחגית, אבל כמה חזק אני יכול להיות? אני מרגיש שאני נלחם לבד במערכה הזאת, ואף אחד לא נותן יד ולא מסייע. גם המערכת וכל הבירוקרטיה מקשים מאוד, וזה שובר אותי סופית”, פורץ שי בבכי.
שי וחגית רווח
חתונה בחצר בית כנסת
כשהוא נשאל על איך הכירו הוא שוב מחייך ועיניו בורקות, אך הפעם לא מדמעות. חגית והוא נשואים 14 שנה, שי מבוגר ממנה בשבע שנים. כשהכירו היה גרוש טרי ואב לשתי בנות קטנות. “היינו שכנים, היא שאלה אותי משהו ואני ביקשתי את הטלפון שלה כדי לחזור אליה עם תשובה, כמובן שידעתי כבר באותו רגע שאני רוצה יותר מזה. באותו ערב כבר חיכיתי לה מתחת לבית שלה עם במבה וקולה, שני הדברים שהיא הכי אהבה אז”.
האהבה בין השניים פרחה במהירות ואחרי שלושה חודשים הם כבר החליטו להינשא וסגרו אולם. “אבל המשפחה שלה לא הסכימה לקבל אותי בשום אופן. אמא שלה ודודים שלה התנגדו לחתונה והלכו לבטל את האולם. היא הייתה בת 26, והם רצו עבורה בחור בגילה ולא מישהו גרוש שבא עם החבילה שלו”. למרות התנגדות המשפחה של חגית, בני הזוג לא הסכימו לוותר והתחתנו בתאריך שנקבע מלכתחילה, בחתונה צנועה בחצר בית-כנסת, ללא משפחתה של חגית. “היה נתק של שנים, רק אחרי שש שנים אמא שלה ז”ל, באה לדבר איתנו והתנצלה. היא אמרה שחשבה שאני לא אדאג לחגית ואני לא טוב עבורה, אבל הבינה שטעתה”, מספר שי.
איזו אישה חגית?
“אישה מדהימה, שקיבלה את הבנות שלי כמו אמא. יש לה נתינה אינסופית לכל אדם, היא מקבלת את כולם וסבלנית לכולם. היא תמיד נתנה לאחרים גם ממה שאין, ובאמת שלא היה לנו הרבה. אבל היא אף פעם לא התחשבנה, בקושי הייתה מרווחיה, אבל תמיד מוותרת למען אחרים, משפחה, חברים, עמיתים לעבודה. לכולם היא נתנה מעצמה, תמיד”.
ואיפה כולם היום?
“ברגעים האלה כשהיא צריכה עזרה, אף אחד לא נמצא לצדנו ולא עוזר. היום אף אחד לא זוכר את זה, לא המשפחה ולא החברות שלה. כולם זרקו אותה לקיבינימט, סליחה על הביטוי. יש לה רק חברה אחת, שהיא יותר טובה מהמשפחה. היא באה מידי פעם ומבקרת אותה וזה עושה לחגית ממש טוב”.
אני אשאל שאלה קשה. למה לא לשים אותה בכל זאת באיזשהו מוסד? אולי זה יהיה אפילו יותר טוב עבורה?
“חד משמעית לא, זה לא בא בחשבון. זה לא יעשה לה טוב בשום צורה, ההפך היא לא תחזיק שם מעמד, היא תמות. אני יודע שזה יהיה הסוף שלה, היא תשקע בדיכאון ותמות מבדידות”.
לפעמים אתה שואל את עצמך למה זה קרה דווקא לכם?
“כל יום ואין לי תשובה, כי חגית באמת עשתה כל חייה רק מצוות. למרות הכול, אני אדם מאמין ואני מאמין בבורא עולם, ושכל מה שהוא עושה זה לטובה. לא קל, אבל אני מקבל את הכול באהבה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
תגובות: “בני הזוג אינם עומדים בכללי הזכאות”
ממשרד הבינוי והשיכון נמסר בתגובה: “לבני הזוג רווח אושר לאחרונה הגדלת סיוע בשכר דירה שכעת יהיה על סך 1040 ש”ח. דירות הדיור הציבורי הינן משאב דל ומצומצם ומחובתו של משרד הבינוי והשיכון לוודא כי מעט הדירות במאגר יוקצו לאלה הזקוקים לכך יותר מכל. למצער, בני הזוג רווח אינם עומדים בכללי הזכאות לקבלת דיור ציבורי בשל כך שקצבת הנכות שלהם (כל אחד בנפרד) איננה עומדת על סך 75% או יותר. חשוב לציין, כי ככל שיש שינוי במצבם או מסמכים נוספים המעידים על מצבם בהתאם לכללי הזכאות באפשרותם להגיש בקשה חדשה”.
מעיריית אשקלון נמסר בתגובה: “בני הזוג מוכרים לאגף הרווחה משנת 2004 על רקע סיוע במיצוי זכויות, קשיים סוציואקונומיים ותיווך מול משרדי ממשלה שונים. בני הזוג מתקיימים מקצבת נכות חלקית של מר רווח, ומקצבת נכות ושירותים מיוחדים של גב’ רווח. כחלק מתכנית התערבות מול המשפחה, סייענו להם בפנייה למשרד השיכון, לה צירפנו דוח סוציאלי תומך, לצורך מיצוי זכויותיהם בקבלת סיוע בשכר דירה. בקשת בני הזוג נענתה וזכאותם לסיוע עומדת על סך 1500 ש”ח. בחודש 12/2019 פנה מר רווח למשרד השיכון בבקשה לקבלת דיור ציבורי. בקשתו נתמכה בדוח סוציאלי מטעמנו. בתשובה שהקבל ממשרד השיכון ביום 2 באפריל 2020 התוודע שבקשתו נדחתה ‘מהסיבה שאינם מתקיימים מהרכב הכנסה – קבלת קצבת נכות בשיעור 75% אי כושר יציבה ומעלה לכל אחד מבני הזוג’.
“עם קבלת התשובה השלילית, פנה מר רווח לוועדת ערר של משרד השיכון בערעור על הדחייה. גם לערר זה נתמך בדוח סוציאלי מעו”ס המשפחה. בשיחה טלפונית שקיימה עובדת סוציאלית מטעם אגף הרווחה עם מר רווח מסר כי היה היום במ.ג.ע.ר והתבשר שהערר שלו נדחה מאחר וגב’ רווח מתניידת בכיסא גלגלים רגיל ולא כיסא גלגלים חשמלי. עיריית אשקלון תמשיך לטפל בבני הזוג ותעניק להם את הסיוע הדרוש למיצוי זכויותיהם”.
מחברת עמיגור נמסר: “לעמיגור אין דרך לסייע לזוג, בשל העובדה שהיא אינה קובעת מי מקבל דירה ומי לא. מי שקובע זה משרד השיכון והבינוי ויש לפנות אליהם בעניין”.
