כבר מגיל קטן, כשריי ביטון נשאלה "מה תעשי שתהיי גדולה?" היא ידעה להשיב: "רופאה", אך ביטון הצעירה לא ידעה כמה ארוכה הדרך להגשים את החלום.
השבוע עם קבלת התואר שיתפה הד”ר בדף הפייסבוק הפרטי שלה: “תשע שנים שאני מחכה לכתוב את הפוסט הזה, ואולי אפילו יותר. בתום מסע ארוך ומפרך קיבלתי רשמית את ה-MD שלי, זה שלרגע לא היה לי ספק שאקבל, זה שקיבלתי למרות ולא בזכות כל כך הרבה אנשים בדרך. זה הולך להיות ארוך כי קשה לתמצת שנים ארוכות של נפילות וכישלונות, שבסופן הצלחה אחת”.
בפוסט ביטון מציינת שכמעט כל גורמי הסמכות בתחנות חייה לא האמינו בה: “תודה לאולפנה שלא קיבלה אותי כי הצלחות נמדדות בסנטימטרים של אורך החצאית, תודה לראש האולפנה (לא באשדוד, ש”ש) שחזר ואמר לי שלא אגיע לשום מקום, תודה למורה למתמטיקה שהשפילה אותי מול התרגיל על הלוח שלא הצלחתי לפתור (יש לזה שם – דיסקלקוליה), תודה למנהלת תיכון שהשאירה אותי כיתה. תודה לצה”ל שאבחן אותי עם קב”א 49 וסגר בפניי כל אפשרות לשירות משמעותי (הרבה פרוטקציה נדרשה להשחיל אותי לקורס חובשות), תודה למדריך פסיכומטרי שאמר לי שאין רופאים עם פסיכומטרי התחלתי של 580, תודה למרצה במכינה לקורס חדו”ה שאמרה שלעולם לא אסיים חמש יחידות מתמטיקה”.
כך כתבה ביטון ולא ידעה ש-20 אלף אנשים יתחברו, יתרגשו וישתפו את סיפור חייה. החלום להיות רופא בישראל משותף למאות צעירים. אלא שכל מה שנדרש זה "רק" ממוצע בגרויות גבוה, פסיכומטרי של לפחות 737, לעבור מבחן ידע GRE, להרשים בוחנים בראיונות אישיים ולצלוח את בחינות המו”ר והמרק”ם. בארץ יש רק ארבע פקולטות לרפואה: באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, באוניברסיטת תל אביב, בטכניון בחיפה ובאוניברסיטה העברית בירושלים, ותנאי הקבלה אליהן קשים יותר מכל תחום לימוד אחר.
כאמור, כדי להגיע לשלב ראיונות הקבלה ללימודים יש להציג גיליון ציוני בגרות מושלם וציון פסיכומטרי של לפחות 750. הדרישות האלה לא השאירו לביטון הרבה סיכוי. “למדתי בתיכון נחשל בירושלים, סיימתי עם תעודת בגרות בינונית ומטה, עשיתי חמש פעמים פסיכומטרי”, סיפרה השבוע ביטון, בת 33, נשואה ואם לשניים מהיישוב באר גנים, ל”כאן דרום”.
מה היה בתיכון? “חתרתי לעשות כמה שיותר יחידות בכל המקצועות כדי להשיג תעודת בגרות מספקת להגשת מועמדות ללימודי רפואה, אבל הייתי רחוקה שנות אור מלהשיג את זה. בבית הספר שבו למדתי בירושלים כלל לא הייתה אפשרות לגשת לחמש יחידות באנגלית או במתמטיקה. כשהתחננתי בפני המורה לאנגלית לעשות חמש יחידות, היא אמרה לי שמכיוון שאני היחידה שיכולה ומעוניינת לגשת למבחן – היא מוכנה להזמין בתשלום נוסף את השאלון של מבחן חמש היחידות. אז למדתי לבד את החומר, ובסופו של דבר באמת הייתי היחידה בבית הספר שניגשה לחמש יחידות. במתמטיקה זה לא התאפשר”.
הוכיחה לכולם. ריי ביטון בבית החולים אסותא. צילום: אורי קריספין.
ומה קרה אז? “סיימתי עם תעודת בגרות בינונית ומטה, לכן נרשמתי לשנת מכינה קדם-אקדמית באוניברסיטת בן גוריון. עשיתי חמש פעמים פסיכומטרי, עד שהגעתי לציון הכי גבוה שיכולתי להשיג ושלא מספיק כדי להתקבל לרפואה – 651. התקשיתי מאוד להתגבר על הפער מהתיכון במתמטיקה ובאנגלית. לכן עשיתי תואר ראשון ברפואת חירום כדי להתקבל לרפואה וסיימתי בהצטיינות”.
וזהו, זה הספיק? “עדיין לא. לכן התחלתי לימודי רפואה בהונגריה ולאחר מכן עברתי לפקולטה החדשה בצפת, ושם סיימתי את לימודיי לפני כשנה, לאחר מכן עשיתי שנת סטאז’ בסורוקה”.
ועכשיו יש שמועות שנראה אותך באסותא? “נכון. אהיה באסותא לשמחתי הרבה. אני מאוד מתחברת לחזון של הקמת בית חולים חדש מאפס שישרת את האוכלוסייה המיוחדת הזאת. את ארבע השנים האחרונות ביליתי בקפלן כעוזרת רופא במיון הפנימי. נהניתי מכל שנייה”.
לסיכום, עצה מרופאה. מה המסר שלך? “קודם כול לחלום כדי שיהיה מה להגשים, פשוט להאמין בעצמך ולא לתת לרעשי רקע להסיט אותך מהמטרה. מי שנתנו לי את הכוחות היו בעיקר המשפחה המאוד תומכת שלי שהרימו אותי מהרצפה אחרי כל מהלומה שחטפתי, התשוקה האדירה לרפא ולעשות טוב לאנשים והאמונה שאעשה זאת על הצד הטוב ביותר”.
ביום שלישי השבוע נערכה פגישה בין חבר המועצה יוחאי יפרח לבין מספר דמויות מוכרות ומובילות באשקלון בקרב גולשי הגלים. בין המשתתפים בפגישה היו איתי ז'אן ואורן מור יוסף ממקימי "העמותה לקידום הגלישה באשקלון", הפועלים רבות לקידום הגלישה בעיר ואריה לוי מהנהלת החופים באשקלון.
חבר המועצה יוחאי יפרח, איתי ז'אן ואורן מור יוסף בחוף. צילום: יח"צ.
בין שאר פעילות העמותה, לפני כשנה בניצוחה של העמותה התקיימה אליפות ישראל באשקלון, כחלק מהסבב שנערך במספר חופים ברחבי ישראל ובסיומה מוענק התואר "אלוף ישראל", לגולש עם מספר הנקודות המשוכלל הגבוה ביותר. לפני מספר שבועות נפגשו השניים יחד עם גולשים נוספים עם יפרח ששמע את צרכיהם של הגולשים, בין השאר דובר על תאורה חדשה וחזקה יותר לגלישה בשעות החשיכה, שכן התאורה הקיימת כיום בחוף דלילה אינה מספקת. בנוסף ביקשו הגולשים מלתחות בחוף דלילה, ספסלים ושולחנות למנוחה, ברזים לשטיפת הרגליים ועוד. מיד לאחר הפגישה החל יפרח לקדם תכנית העונה על הצרכים, ובפגישה השבוע בישר לגולשים כי התכנית התקבלה והביצוע צפוי להתחיל בקרוב , כאשר העבודות צפויות להסתיים עד סוף הקיץ. "אנחנו עובדים כעת על להביא גם תחרות גלישת גלים ברמה ארצית לאשקלון" התייחס יפרח לפגישה. "אנחנו יורדים לביצוע של העבודות ואני מקווה מאוד שבחודשים הקרובים העבודה תושלם. אני רוצה להודות לראש העיר בפועל תומר גלאם שנותן בי אמון ודוחף קדימה לעשייה משותפת". הגולשים עצמם שמחו על הבשורות הטובות בעקבות הפגישה. "ביקשנו דברים בסיסי, דובר על תחרות גלישה שתתקיים בחודש אוגוסט" סיפר איתי ז'אן. "אני מקווה לשיתוף פעולה עתידי עם יוחאי, התרשמנו שהוא בא בגישה טובה מבין אותנו נכון לעשות. כולי תקווה שזה ייצא לפועל". בנוסף השבוע ערך יפרח סיור עם חבר המועצה חי דהרי, בחוף הנפרד. השניים סרקו את החוף הנפרד הסובל ממספר ליקויים ביניהם מחיצה שאינה עונה על גדרי הצניעות המתבקשים. השניים הבטיחו כי המחיצה תתוקן בקרוב והורו על אכיפה מוגברת של פקחים ושוטרים בימי שישי בכדי לשמור על ציבור המתרחצים .
מפעל קרלסברג, הממוקם באזור התעשייה הדרומי באשקלון, הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה באשקלון, בגין החלטתה להקים אתר פסולת בסמוך למפעל. ההחלטה המדוברת אושרה בישיבה שנערכה בחודש מאי האחרון ובמסגרת העתירה מבקשת מבשלת הבירה להורות על ביטול ההחלטה, בשל החשש מפגיעה במפעל ובמוצריו. במקביל פנה קרלסברג גם לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום, אך לטענתם שם סירבו לפתוח בהליך בנימוק שוועדת הערר מוסמכת לדון אך ורק בהחלטות סופיות והיא רואה בהחלטה שהתקבלה כהחלטת ביניים וכנגדה אין זכות ערר. לטענת קרלסברג הישיבה שהתקיימה טרם קבלת ההחלטה מנוגדת לחוק והיא התקיימה בניגוד מוחלט לכללי מנהל ציבורי תקינים ולאמות המידה המחייבות את הועדה המקומית כרשות מנהלית ובחוסר סמכות. העתירה מתארת עשרה פגמים מהותיים שנפלו לטענת קרלסברג בהליך קבלת ההחלטה. בין היתר נטען כי לא היתה הודעה על קיום הישיבה וכי הבקשה להיתר שכזה מחייבת מינוי ועדת תכנון משותפת ומיוחדת, בנוסף היות ומדובר בשטח שבחלקו שייך למועצת חוף אשקלון, חלה חובה להקים ועדה משותפת שתפקידה לדון בבקשה. כמו כן נטען שפורסם פרוטוקול הכולל את החלטה שלמעשה כלל לא הועלתה להצבעה בפני הוועדה המקומית וחבריה לא אישרו את ההחלטה וכי נשלל זכות המתנגדים להיות נוכחים בשעת שמיעת ההתנגדויות. לטענתה לאחר השיגה בדרך לא דרך את קבצי השמע מהדיון ושלחה אותם לתמלול הופתעה לגלות שחלקים רבים הושמטו מהפרוטוקול. בנוסף נכתב בעתירה כי אין חוות דעת מקצועית מהרשויות המוסמכות, משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה, הנדרשת כתנאי לפתיחת תיק הבקשה להיתר. “כיצד יכלה הועדה המקומית לדון במפעל מחזור עצום כשאין בפניה אישור או חוות דעת מגורם רגולטורי מהותי שללא חוות דעתו ואישורו לבקשה ספציפית לא ניתן היה בלל לקיים את הדיון”, נכתב. “לכן, נוכח הפגמים המנהליים הרבים המפורטים בעתירה זו והעובדה כי היא אינה עוסקת בשאלות או מחלוקות תכנוניות ונוכח סירובה של ועד הערר לפתוח הליך ערר הרי שלבית המשפט הנכבד הסמכות לדון בעתירה זו ובטענות העותרת", נכתב. ההתנגדות של המפעל להקמת אתר הפסולת נובעת מחשש לזיהום ופגיעה באיכות מוצרי המפעל. מפעל קרלסברג עומד בסטנדרטים בינלאומיים גבוהים ומחמירים של איכות, והוא נבדק ונבחן בקפדנות מדי שנה על ידי חברות בינלאומיות, המאשרות את האיכות ותנאי ייצור. על פי הנטען בעתירה הקמת אתר הפסולת במרחק של כ-400 מטרים בלבד מהמפעל, בסתירה לתכנית האב המחוזית, בסמוך לקידוח המים המספק מים למפעל ובסמוך למפעל ההחדרה, עלולה לפגוע קשות באיכות המוצרים של המפעל, בפעילותו הסדירה ואף מעמידה אותו בסכנת סגירה. בעניין זה נטען כי כלל לא ניתן לדון בבקשה מבלי להכין תסקירים סביבתיים ולהניח אותם בפני הוועדה במקומית ולהציג אותם לציבור לצורך התנגדויות, מה שלא נעשה. “מפעל פסולת אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם מפעל המזון הקיים ולכן אין אפשרות לאשר את ההיתר ובהחלטת הועדה המקומית יש התעלמות מוחלטת מסוגיה זו”, נכתב. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון מסרה בתגובה: “הוועדה דנה בישיבה מיוחדת בהתנגדויות שהוגשו בעקבות יידוע הציבור להקמת מפעל למחזור פסולת ביתית באזור התעשייה הדרומי. הוועדה טרם קיבלה החלטה סופית בנושא”.
ביום חמישי התקיימה מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב בהשתתפות חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית שהגיעו להסכמה על העלאת קצבת הנכים לגובה של 4,000 שקלים. אולם במרבית ארגוני הנכים דוחים את ההסכמה ודורשים השוואת הקצבה לגובה שכר המינימום. מנגד, לפי הדיווחים, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מוכן לקבל את המתווה שהושג, אבל מסיבה הפוכה: נראה שלדעתו הנכים צריכים להסתפק בהרבה פחות.
רגע היסטורי. גלאון במסיבת העיתונאים. צילום: יח"צ.
חבר הכנסת אילן גילאון, יוזם הצעת החוק להשוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום (המתמודד בימים אלה על ראשות מפלגתו – מרצ), אמר במסיבת העיתונאים המשותפת עם יושב ראש הקואליציה דוד ביטן ונציגי הסיעות: ״זה רגע היסטורי שבא לעשות צדק עם רבע מיליון אנשים עם מוגבלות בישראל, שעד היום זכו לקצבת עוני ומעתה יוכלו לנשום מעט יותר לרווחה. זה יום גדול, ואני נרגש בו מאוד לבוא עם בשורה שכזו לציבור הנכים בישראל, ציבור שהוא מהמוחלשים והנזקקים בחברה. זהו הגדול במפעלותיי הפוליטיים, ואני שמח וגאה על הזכות שניתנה לי להוביל את המהלך הזה, ששם קץ לכמעט שני עשורים שבהם לא עודכנה קצבת הנכים ולו בשקל שחוק אחד״. גילאון הוסיף באירוע: ״מאז עברה הצעת החוק שלי בכנסת בקריאה טרומית לפני חצי שנה, עברו עלינו ימים לא פשוטים. ימים של מאבק, של תקוות ואכזבות, של עימותים ושל התרגשות. אבל היום הזה הוא יום גדול, כי הוא יום שבו הישג חסר תקדים נרשם במאבקו של ציבור האנשים עם מוגבלות בישראל, יום בו מאבק צודק וארוך, אמנם לא מגיע אל תומו, אך גורף הישג עצום״.
ביחד למען הנכים. גילאון ומורביה. צילום: דור גפני.
הצעד של גילאון הפתיע וגם אכזב לא מעט אנשים, מכיוון שהיה זה הוא שהצליח להעביר בקריאה ראשונה לפני כחצי שנה את הצעת החוק להשוואת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום, שעומד על 5,000 שקל כיום. ואילו כאן גילאון תמך בהעלאת הקצבאות רק ל-4,000 שקלים, וגם זאת רק בשתי פעימות ובתלות בהסכמת הממשלה. ח"כ גילאון, נסוגת מהצעת החוק המקורית שלך עצמך. "נשמתו של החוק שלי הייתה הצמדת קצבת הנכות לשכר המינימום, אני גם רציתי שתהיה בגובה שכר המינימום. זאת הייתה הפשרה שלי שאני הסתפקתי רק ב-4,000 שקל, אבל באופן שמוצמד כל הזמן לשכר המינימום. המשמעות היא שכל עת שיעלה שכר המינימום – תעלה קצבת הנכות. זה לא מספיק, אבל היות ומנגנון ההצמדה הוא מה שחשוב, אני מקווה שבנסיבות פוליטיות אחרות ניתן יהיה גם להעלות את הסכום ולא בעוד הרבה זמן. מבחינת מה שרציתי, זה כשלון; מבחינת מה שיכולתי פוליטית להשיג, זו הצלחה מסחררת". הצלחה, מדוע? "אל תשכחי שאני מגיע מהמפלגה הכי קטנה בבית. אם אנשים יסתכלו איפה ביטן וכל אלו שישבו לשולחן לפני כשבעה חודשים כשהנחתי את החוק, הם יבינו מי עשה את כברת הדרך. זה שהיום אפשר לאחד את כל סיעות הבית וללכת על קצבת הנכות זה אומר משהו. פעם קודמת שעלתה קצבת הנכות – היא עלתה ב-70 שקלים בלבד. היום אנחנו מדברים על כמעט 90 אחוזי עלייה. לבי עם הנכים גם היום". אבל בכל זאת וויתרת על כאלף שקלים בחודש. אלף השקלים שוויתרנו עליהם הם אלף שקלים, זה ההבדל שבין עבדות לחירות לגבי אנשים. אני לא מקל בכך ראש, ואני מבטיח שהלוואי שיהיה לי יום אחד מצב פוליטי שאני אוכל להעלות את הקצבה למה שהם ראויים לקבל. אבל זאת הפשרה שאפשר היה לעשות, כי אחרת היו לא מקבלים". על מה לא ויתרת? "הצמדת המתווה לשכר המינימום. כמו כן יש את עניין האוניברסליות עליו הסכמנו, על פיו כל מי שקיבל עד עכשיו קצבה ימשיך לקבל אותה. וזה העניין, כי ועדת שמחון רצתה להפריד ולחפש במירכאות כפולות ומכופלות 'נכים עשירים'. בנוסף, ועדת לרון שאומרת שאדם יאבד את קצבתו מגובה הכנסה מסוימת. אם עד עכשיו ההכנסה הייתה 5,000, עכשיו היא תעלה ל-10,000-8,000 בעתיד. כך תהיה אפשרות להשתכר ולא לאבד את הקצבה". "חשוב להבין", הוא מוסיף, "לא שיניתי את דעתי. בכל חוק זה ככה, הצעת המקסימום שלי הייתה הצמדה לשכר המינימום ואוניברסליות. המנגנון המצמיד התקבל, 15 שנים הקצבה לא עלתה". כעת הכדור עובר למגרש של שרי הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה ושר האוצר. אם המתווה יצא אל הפועל בהתאם להמלצות ועדת זליכה, הוא יעלה לקופת האוצר ארבעה מיליארד שקל בשנה ויבוצע בשלוש פעימות. "בינתיים אני שומע שנתניהו מתנגד למתווה הזה, וזה ברור לי", אומר גילאון, "אבל זה בהחלט אירוע דרמטי. עצם זה שכל הכנסת, מהרשימה המשותפת ועד הבית היהודי, ישבו סביב שולחן אחד כתוצאה מהחוק שחוקקתי לפני שבעה חודשים, לא צריך להקל בזה ראש. יש מקום לאופטימיות זהירה".
השתתפותו של גילאון במתווה יצרה פילוג בתוך מחנה תומכי העלאת הקצבאות. היא גם הביאה לכך שיו"ר מאבק הנכים נעמי מורביה – המתנגדת נחרצות להסדר המוצע ודורשת השוואת הקצבאות לשכר המינימום מיידית – וגילאון, שעד עתה היו באותה חזית, עומדים עכשיו משני צדי המתרס.
הפגנת הנכים באשדוד. צילום ארכיון.
"אילן הוא בחור טוב, ורוצה את טובתנו, הוא מקסים. הבעיה היא שהוא רגיש מדי, לכן הוא ישב סביב השולחן הזה, שלדעתי ממש לא ראוי לו", אמרה מורביה והוסיפה: "אנחנו כמובן מתנגדים למתווה שהושג ודורשים השוואת הקצבאות לשכר המינימום בפעימה אחת והצמדה לשכר המינימום. היום הקצבה עומדת על 2,342 שקלים בחודש. לפי המתווה של חברי הכנסת, בינואר 2018 היא תעלה ל-3,200 שקל ואולי עד 2019 נקבל 4,000 שקל". מורביה: "במידה ואין פעימה שנייה, אנחנו נשארים על 3,200 כששכר המינימום יעלה בינואר ל-5,300, כך שהפער נשאר ומתקבע כפי שהוא היום, ואנחנו נמשיך לבוסס בתוך המיץ של הזבל ולהתלבט בין פרוסת לחם לבין תרופה. אין תאריך יעד, לא ברור כלל אם הממשלה תתמוך ואם בינתיים לא תקום אולי מממשלה אחרת. נמאס לנו, הפרופגנדה והדמגוגיה כבר לא עובדות עלינו. אנחנו ממשיכים במאבק ומחריפים אותו. ביום שלישי בחמש נעלה להפגנה מול ביתו של ראש הממשלה בירושלים – מטה מאבק הנכים עם קבוצות וארגונים רבים נוספים". גילאון, תושב אשדוד, ומורביה, האשקלונית (והאשדודית בנעוריה), הם מכרים ותיקים ואף למדו יחד באותו בית ספר – מקיף א' באשדוד. לפני שנה וחצי קיימנו בביתו של גילאון ריאיון משותף עם שניהם, ואז, לאחר כישלון קודם להעביר הצעת החוק להשוואת הקצבאות לשכר המינימום, הם היו לגמרי באותו צד. מאז הם הוסיפו לשתף פעולה, וכידוע המאבק של גילאון להעברת החוק בקריאה טרומית הצליח. רק שכעת מורביה מנסה להמשיכו היכן שנעצר.
פרץ בבכי. גילאון בכנסת. צילום: ערוץ הכנסת.
את מאוכזבת מאילן? "לא, אני לא מאוכזבת מאילן גילאון, הוא בא מדרך מסוימת עם אידיאולוגיה משלו. אני מאוד אוהבת אותו ומעריכה אותו". את מאמינה שבסופו של דבר הקצבאות יושוו לשכר המינימום? "אם לא הייתי מאמינה, אתה חושב שהייתי ממשיכה במאבק? כן, אני מאמינה. אחת מחברות המטה המרכזיות, אביטל כהן, לקתה בהתקף לב לא מזמן. מרביתנו עם הוצאות לפועל, מסובכים כלכלית. כמה אנחנו יכולים להיות נטל על המשפחות שלנו? המאבק הזה עולה לנו בבריאות, אבל אין לנו מה להפסיד". בינתיים הציג ראש הממשלה נתניהו מתווה משלו להעלאת קצבאות הנכים ביום שלישי. המתווה מדבר על העלאה לחלק מהנכים, בעיקר לבעלי הנכות הקשה. גילאון ומורביה הודיעו כל אחד לחוד על התנגדות למתווה. ביום שלישי אחר הצהריים ערכו ארגוני הנכים הפגנה מול ביתו של נתניהו.
פרקליטות מחוז דרום (פלילי) הגישה לפני זמן קצר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום כנגד ספיר בוקשטיין, תושבת אשקלון כבת 24 בגין עבירה של התעללות בקטין חסר ישע ע"י אחראי ומספר עבירות של תקיפת קטין חסר ישע ע"י אחראי, וזאת לאחר שבעת היותה מטפלת של תינוק כבן חצי שנה, התעללה בו, תקפה אותו במספר הזדמנויות ואף גרמה לו לחבלות.
איבדה עשתונות. צילום אילוסטרציה: אי-אס-אי-פי
מעובדות כתב האישום, שהוגש באמצעות עו"ד מירי ויינשטיין, עולה כי מאמצע חודש 2/2017 ועד אמצע חודש 6/2017 הועסקה הנאשמת כמטפלת של התינוק בביתו באשקלון, בעת שהיה כבן חצי שנה. כתב האישום מפרט מסכת של מעשי התעללות נפשית וגופנית שביצעה הנאשמת בתינוק במהלך תקופה זו, ומתואר כיצד במספר הזדמנויות תקפה אותו שלא כדין וגרמה לו לחבלות של ממש, והכל בעת שאמורה היתה להיות אמונה על בריאותו ושלומו ולדאוג לכל צרכיו. כך למשל – באחת הפעמים משכה הנאשמת את התינוק לעברה במכוון ובכוח וגרמה בכך לפריקת מרפק שמאל שלו. עקב כך התקשה הפעוט להזיז את יד שמאל ונזקק לטיפול רפואי. בשני מקרים אחרים, השליכה הנאשמת צעצוע פלסטיק קשיח אל עבר פניו של התינוק וגרמה לו לנפיחות בעינו ובפעם הנוספת לדימום מאפו. כמו כן, במספר הזדמנויות במהלך תקופת העסקתה כמטפלת, בעת שהפעוט ישב כשהוא קשור בתוך העגלה, הנאשמת הפילה את העגלה במכוון ארצה באופן שהפעוט תלוי בה במאונך כשרגליו מטה וראשו שמוט לפנים, תוך שהתינוק בוכה. כתב האישום מתאר כיצד הנאשמת במספר הזדמנויות דחפה את אצבעותיה עמוק לתוך גרונו של התינוק, לעיתים עד שדם זב מפיו, וכיצד בהזדמנות אחרת הניפה הנאשמת את התינוק וגלגלה אותו בכוח על הרצפה ולאחר שנפל על גבו וצרח בבכי, הניפה אותו באגרסיביות, תוך שהיא תופסת במותניו, והטיחה אותו בכוח לתוך העגלה ולאחר מכן דחפה את אצבעותיה לגרונו, כפי שתואר לעיל. עם הגשת כתב האישום הגישה הפרקליטות בקשה למעצרה של הנאשמת עד תום ההליכים נגדה.
בחודש ספטמבר ימלאו 14 שנה להירצחה של סרן יעל כפיר מאשקלון, בפיגוע בטרמפיאדה בצריפין. בשנים שחלפו מאז מותה עושה אביה בן כפיר הכול כדי לקדם את השלום. לא, עבורו זאת לא קלישאה ולא חלום רחוק; לדבריו, זאת הדרך היחידה למנוע הרג של חפים מפשע ולהביא לסיום הסכסוך.
"עד שיעל נרצחה הייתי אדיש למצב, התעסקתי בעיקר באינטרסים האישיים שלי, גידלתי את הבנות ודאגתי לפרנסת המשפחה. היום אני אוכל את עצמי שלא עשיתי הכול בשביל להציל את יעל. וכן, הפתרון הוא לדחוף את המדינה הזאת לשלום", הוא אומר.
"הבנתי שיעל כבר לא תתקשר אף פעם"
שלושה חודשים לפני שחגגה את יום הולדתה ה-22 נרצחה יעל, קצינה בחיל הקשר, בפיגוע תופת סמוך למחנה צריפין בעת שעשתה את דרכה לביתה. "היא הייתה קצינה בקבע, למדה באוניברסיטה, וסדר היום שלה היה עמוס מאוד. באותו היום היא לא הייתה אמורה לצאת הביתה, כי למרות שהיא שירתה בבסיס פתוח, היא עשתה את הלילות בבסיס בשל עומס בעבודה", מספר אביה.
היום ההוא היה אחר, ויעל הייתה צריכה להגיע לבית הספר לאמניות, ששם השתתפה בהכנות לקראת ערב הפרידה מהמנהלת זיוה וולך. "היא הייתה חלק מהמארגנים, ולכן ביקשה באותו יום לסיים לעבוד מוקדם, התקלחה, החליפה למדי א' ועזבה את המחנה בחמש ורבע אחר הצהריים", אומר כפיר.
זירת הפיגוע בטרמפיאדה ליד צריפין. צילום: ניר כספי.
זו הייתה שעה עמוסה בטרמפיאדה סמוך לבסיס, ועשרות חיילים עשו את דרכם הביתה, כשמחבל פעיל חמאס התקרב לעברם ופוצץ את חגורת הנפץ שהייתה על גופו. יעל נהרגה במקום ואיתה שמונה חיילים נוספים.
בן כפיר היה באותה עת בביתו שבשכונת ברנע והדיח את הכלים. אל אוזנו הגיע הצליל המוכר של מבזק חדשות מיוחד. "הלכתי לסלון וראיתי את האזור המוכר סמוך לבסיס של יעל. אני מכיר את המקום הזה ויכולתי ממש להצביע על המשרד של יעל בתמונה שנשקפה ממסך הטלוויזיה. לא ידעתי על הפגישה המתוכננת בבית הספר, ולכן גם לא חשבתי שהיא יצאה מהבסיס, חיכיתי לטלפון", משחזר האב.
חצי שעה עברה, והשיחה המיוחלת מיעל עדיין לא הגיעה. בן, שניסה לשמור על קור רוח, החל לחייג לבסיס. "לא יכולתי להתאפק והתקשרתי למפקד שלה, לבסיס, למשרד שלה, והיה צליל תפוס בכל מקום. חשבתי שהקווים בוודאי נפלו, ולא הייתה לי שום תחושת בטן רעה. רק בדיעבד התברר לי שהמפקד של יעל, שחמישה מחייליו נהרגו בפיגוע, נתן פקודה להוריד את שפופרות הטלפונים כי לא רצה לשקר לנו", אומר כפיר.
יעל כפיר הי"ד. 14 שנים בלעדיה.
בשלב מסוים הוא כיבה את הטלוויזיה, פתח את הדלתות והחלונות של הקומה הראשונה של ביתו ועלה למשרד שלו, הממוקם בקומה השנייה. "ישבתי בחדר העבודה ועבדתי בשקט. הערב ירד לנגד עיניי, וכבר התחיל להחשיך, והטלפון עדיין שתק. ככל שעברו השעות הפסקתי לנסות לחייג וגם על הטלפון כבר לא הסתכלתי, הבנתי שיעל כבר לא תתקשר אף פעם", הוא אומר.
בשעה רבע לעשר בלילה שמע לפתע רחשים מהקומה התחתונה, הוא ירד למטה והבחין בצלליות ובדמויות שזזות. לרגע עוד קיווה שמדובר בגנבים, אך כשהדליק את האור ראה בפתח ביתו שני קצינים במדי צה"ל. "למה הגעתם רק עכשיו? אני מחכה לכם כבר מרבע לשש", אמר להם. "הם לא היו צריכים להגיד כלום. נולדתי וחייתי במדינה הזאת, אני יודע מה הפירוש של קצינים בשעת לילה בבית שלי. לקחתי את הטלפון וצלצלתי לשני אנשים: לדוד שלי מנחם, ממנו ביקשתי להודיע לכל המשפחה, ולזיוה וולך, שהייתה זו שעזרה לי לגדל את הילדה המדהימה הזאת". הוא התקשר גם לגרושתו יפה ולטל, אחות של יעל, וביקש מכולם לבוא הביתה.
"החלטתי לנקום"
בימים שלאחר הירצחה של יעל ובלילות הארוכים ללא שינה החליט כפיר לנקום ורקם בראשו תכנית מסודרת. "הרגשתי צורך עז לנקום. מת לנקום ולהראות שאני לא פראייר. החלטתי שאני נוקם, הבת שלי נרצחה ואני הורג. יש לי בבית שני אקדחים, אני מתאמן במטווח כל שלושה חודשים, כך שאני גם יודע לתפעל אותם מצוין. החלטתי לקום בבוקר, להתלבש יפה, ואני זוכר שאפילו חשבתי אם כדאי לענוב עניבה או שזה יהיה מוגזם מדי, וללכת לאתר בנייה סמוך לביתי", הוא מספר.
רצה לנקום אבל התפכח. כפיר. צילום: אורי קריספין.
אך מהר מאוד התפכח מהמחשבה, ותכנית הנקם ירדה מהפרק. "הבנתי שזה לא משנה אם אני הורג חמישה פלסטינים או חמישים, שום דבר כבר לא יחזיר לי את יעל. הבנתי שהדבר היחיד שאני אשיג זה הרג נוסף של חפים מפשע. בעזרת תהליך מחשבתי הגעתי למסקנה שזה לא הפתרון, אבל כשרוצחים לך את הילדה אתה חייב לעשות משהו, אז החלטתי שאני לא רוצה לחיות".
כפיר הלך והסתגר, שקע במיטתו וניתק כל קשר עם הסביבה. לא תקשר ולא ענה לטלפונים, לא פתח את הדלת למבקרים, לא אכל. "שכבתי במיטה וחיכיתי למוות, ירדתי רק לשירותים", הוא מספר.
לאחר כמה ימים החלה בתו טל לדאוג לשלומו והגיעה לבקרו. היא נכנסה לחדר השינה וביקשה מאביה לנסח איזושהי מודעה בעיתון על הירצחה של יעל בפיגוע. "טל אמרה לי שהיא פוגשת המון אנשים שעדיין לא יודעים, והיא מתקשה להתמודד עם השאלות. אז הלכתי לחדר העבודה וכתבתי משהו, הודיתי למנחמים ובתחתית המודעה כתבתי: קירובו של השלום יהיה נחמתנו", מספר כפיר.
בימים שלאחר מכן החלו להתקבל בביתו מכתבים, והוא ערם אותם בערימה אחת מסודרת על שולחן העבודה. אחד מהם היה מכתב מחגית, אם שכולה מכפר סבא שאיבדה את בנה רותם בעת שירותו הצבאי. "חגית ביקשה לשוחח איתי, ואותי זה ממש לא עניין, לשוחח עם איזושהי אימא שאני אפילו לא מכיר. שמתי את המכתב על ערימת הניירת והתעלמתי לחלוטין", הוא מספר. יום למחרת החל למיין את ערימת המכתבים ונתקל שוב במכתב של חגית, ולידיים שלו היה באותם רגעים כאילו רצון משלהן, הן הרימו את הטלפון וחייגו את מספר הטלפון של חגית. "לא יודע מה גרם לי לעשות את שיחת הטלפון הזאת, אבל היא שינתה לי את החיים. שנינו דיברנו ובכינו, אז היא סיפרה לי שהיא חברה בפורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות למען שלום, פיוס וסובלנות, והזמינה אותי לסמינר שהיה אמור להתקיים בסוף השבוע. הבכי שלי הפך לצחוק אחד גדול. 'תסלחי לי, גברת, עם מי את רוצה שאני אעשה שלום? עם אלה שרצחו את הילדה שלי לפני עשרה שבועות?' שאלתי אותה". היא הסבירה לו שהוא מוזמן לבוא ורק להתרשם, שהוא יכול להקשיב ויכול גם לא, שהוא לא חייב להישאר לכל סוף השבוע ויכול ללכת בכל רגע שרק יתחשק לו. "אני לא חלק ממחנה השלום ולא אבוא", אמר לה וניתק.
האם השכולה שהפיחה חיים
למרות תשובתו הנחרצת באותו סוף השבוע, עשה כפיר את דרכו לנווה שלום. הוא הגיע לשם, נפגש עם קבוצה של כ-60 אנשים, לקח כיסא והתיישב בקצה האולם. "התחלתי להקשיב, ולא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שלדם שלנו יש את אותו צבע, ואין הבדל בין טעם הדמעות של אם פלסטינית שמבכה את אובדן בנה לאם יהודייה, זה בדיוק אותו הדבר. הפגישה הזאת בנווה שלום עשרה שבועות מהיום בו נרצחה יעל, זו הסיבה שאני חי היום", הוא אומר.
14 שנה עברו מאז, ואף על פי שהשלום עדיין לא נראה בפתח, כפיר לא מוותר. הוא פעיל נלהב בפורום, נואם ומדבר בכל מקום שבו רק מוכנים לשמוע. בשבע השנים האחרונות הוא גם משתתף בטקס הזיכרון האלטרנטיבי המשותף שנערך בכל שנה ביום הזיכרון. בטקסים ה"רגילים" הוא כבר מזמן איבד עניין.
השלום יגיע מאלו שרוצים אותו. בן כפיר, השבוע בפתח ביתו. צילום: אורי קריספין.
"אלה טקסים של פוליטיקאים ובעלי עניין ואינטרס. מדברים איתי על זה שהבת שלי נפלה על קידוש השם, והיא בכלל לא הייתה אדם מאמין. כל הסיסמאות של 'טוב למות בעד ארצנו' ו'במותם ציוו לנו את החיים' – אלה אמירות נבובות וריקות מתוכן. טוב לחיות בעד ארצנו ולמצוא את הדרך לעשות את זה כמו שצריך. אני בן אדם קצת משונה, אני לא הולך לבית העלמין כי יעל לא נמצאת שם, יש שם אבנים ועצמות. הבת שלי נמצאת אצלי בזיכרון, בלב, והיא במחשבות שלי כל הזמן. יום הזיכרון נועד להראות שהמחיר של השלום הוא נורא יקר; אבל זה לא מחיר השלום, זה המחיר של אין שלום, ואת המחיר של המצב הקיים משלמות עוד ועוד משפחות שכולות", אומר כפיר.
הטקס האלטרנטיבי שנערך השנה גרר אחריו מהומה רבה, הפגנות ואירועי אלימות. לדברי כפיר, כבר מזמן לא מדובר בקומץ של מתנגדים, והתופעה הזאת רק הולכת ומתרחבת משנה לשנה. "היו שם קרוב ל-200 איש לבושים שחורים ועטופים בדגלים. הם צרחו עלינו, קיללו וזרקו עלינו דברים. היו שם גם שוטרים שהגיעו לשמור על הסדר, אבל היו אדישים למתחולל. ביקשתי לדבר עם המפגינים, אבל אמרו לי לא התקרב כדי לא לעורר פרובוקציה", מספר כפיר. הוא נכנס לטקס, אך גם בסיומו הם עדיין היו שם. "צעקו לי שאני נאצי ושאימא שלי זונה והביעו צער על כך שהיטלר לא סיים את העבודה ואמרו שאני לא רואה כי המשקפיים שלי מלאים בדם. אין לי בעיה עם הפגנות, ואני לא כופר בזכות שלהם להביע דעה במדינה דמוקרטית; יש לי בעיה עם הסגנון, הניסוח והשפה. יש לי בעיה עם יריקות, עם השלכת חפצים, עם הניסיון להרים יד", הוא מסביר. לאחר שנכנס לרכבו ויצא ממגרש החניה, ניצל אחד המפגינים את הפקק שהשתרך ואת העובדה שרכבו של כפיר נסע באיטיות, פתח את דלת רכב וניסה למשוך אותו החוצה. "אני מרגיש שדמנו הפקר, במדינה שבה נולדתי ושירתּי נפגעת הזכות שלי לחיות את חיי כרצוני ולהתבטא בלי פחד. בכנסת צועקים על הורים שכולים והופכים אותם לשקרנים ויושב ראש הממשלה ושותק, אז האזרח הפשוט מבין שזה בסדר. אם לשרים וחברי כנסת מותר, אז למה לאזרחים אסור?"
מדברים על שלום
פורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות מורכב מ-620 משפחות, שכולן איבדו בן משפחה מדרגה ראשונה בשל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם נפגשים ומקיימים פעילות ענפה גם בכפרים הערביים, מדברים עם כל מי שרק רוצה לשמוע, מזמינים אותם לחוגי בית ולמפגשים בבתי ספר ובמוסדות ציבור. "אני לא מאמין שהשלום יבוא מהפוליטיקאים. זה עם שיש לו אינטרס אחד, והוא להיבחר לעוד קדנציה. השלום לא מעניין אותם, הוא יבוא מהעם ומאלה ששילמו את המחיר ונמאס להם. יש המון אנשים שמחכים לשלום, אבל לא עושים שום דבר כדי להביא אותו".
מדברים על שלום. פורום משפחות שכולות. צילום: תומר אפלבאום.
כפיר מדבר בעיקר על פיוס, כי הוא הדבר ביחיד שיכול להתאפשר בזכות אזרחים מעורבים שרוצים לשים קץ לסכסוך. "בסופו של דבר מי שיחתום או לא יחתום על הסכם השלום יהיה ראש הממשלה. אותי אף אחד לא שואל, ואין לי שום זכות להגיד מילה בעניין הזה, אבל במקומות בהם מקשיבים לי אני אומר. פיוס זו לא סליחה, כי אני לא סולח, ויעל לא נתנה לי רשות לסלוח בשמה. אני גם לא שוכח את יעל. אבל המשמעות מבחינתי היא לחפש אנשים בצד השני שמוכנים לדבר ולא בהכרח חייבים להסכים. יש עם מי לדבר ואפשר לדבר, אם רק מוציאים את הראש מארגז החול. אני לא יודע מתי יבוא השלום, אבל אני יודע שאם אין תקווה, אז אלך לחפש חבל מספיק חזק כדי לתלות את עצמי. הדבר היחיד שנותר הוא להגדיל את שטח בית העלמין, כי שני הצדדים ממשיכים לקבור את האנשים הכי יקרים להם. אני לא הולך לשבת ולבכות, כי צריך לפעול ולהביא את השלום, הוא לא יבוא לבד".
חנית יונה התבשרה השבוע שוועדת השחרורים החליטה לשחרר ממאסר את ירון ברכה, מי שהרג את אביה וארבעה עובדי אגד נוספים, בתאונת הדרכים הקטלנית בשנת 2007. הוועדה נימקה את ההחלטה בכך שברכה עשה כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור. הפרקליטות ביקשה צו עיכוב ביצוע להחלטה כדי להכין את הגשת הערעור. "החליטו לשחרר רוצח שהרג לא רק את אבא שלי והחברים שלו, הוא רצח חמש משפחות", היא אומרת.
"אנחנו הקורבנות של הסיפור הזה"
התאונה המחרידה אירעה ב-7 במרץ 2007, סמוך לשעה 1:30 בלילה. ברכה ואחיו התאום עשו את דרכם מחתונה משפחתית אל ביתם שביהוד. כשהוא בהשפעת סמים מסוג קוקאין ומריחואנה ובהשפעת אלכוהול, חצה ברכה את צומת גינתון באור אדום ובמהירות של 171 קמ"ש, ושם התנגש רכבו ברכב של עובדי אגד שחזרו מעבודה באלעד. מהחקירה עולה כי הוא כלל לא ניסה לעצור את רכבו טרם כניסתו לצומת. במקום התאונה נקבע מותם של משה בן גיגי (44), מיכאל קשפור (28), אהרון בנישו (55) ודוד יונה (51), כולם תושבי אשקלון, ויצחק כהן (42), תושב אשדוד. בתאונה נהרג גם אייל, אחיו התאום של ברכה.
לא שוכחת את אבא. יונה בביתה. ציום:אורי קריספין.
שנה וחצי היטלטלו משפחות ההרוגים מדיון לדיון עד להכרעת הדין שניתנה בחודש ספטמבר 2008. ברכה הורשע בשישה סעיפי הריגה, ונגזרו עליו 16 שנות מאסר, פסילת רישיון וארבע שנות מאסר על תנאי. "קולות ההרוגים, כולל אחיו של הנאשם, נשמעים בחלל בית המשפט. אין מדובר בתיק תאונת דרכים. מדובר בתיק של שישה הרוגים, שש עבירות הריגה. התנהגותו אינה בבחינת רשלנות סתם, כל פרט ופרט בדרכו של הנאשם מצביע על עזות מצח, והיא זו שהביאה להרשעתו", כתבה אז השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר. עוד ציינה השופטת כי היא מבינה את מורכבות העניין מעצם העובדה שגם אחיו התאום נהרג בתאונה הקטלנית וכי הוא יישא את הכאב על מות אחיו כל ימי חייו.
"ליוויתי את כל השלבים הללו, דיון ועוד דיון, ובמתן גזר הדין המשפחה שלו גם תקפה אותנו ונאלצנו לצאת מהאולם עם מאבטחים", משחזרת חנית. "עונש המקסימום על סעיפי האישום שהוא הואשם בהם הוא 20 שנות מאסר, הוא קיבל 16. זה לא סיפק אותנו, ואין שום דבר שיכול היה בכלל לספק אותנו, הוא רצח ונשפט על הריגה בלבד. מי חשב שבסוף גם את העונש שהוטל עליו הוא לא ירצה וישתחרר אחרי 10 שנות מאסר. העונש שנגזר עליו לא היה מספק מלכתחילה, אבל לפחות שירצה את כולו", אומרת חנית.
ירון ברכה בבית המשפט. צילום: תומר אפלבאום
גם היא שמעה את הטענה שברכה עבר כברת דרך ומביע חרטה, אך מתקשה להאמין. "ראיתי אותו ואת המשפחה שלו לא פעם, זה לא אדם של חוקים ומוסר. הוא עלה על ההגה שיכור ומסומם ויצא לרצוח. ההורים שלו היו איתו, נתנו לו את מפתחות הרכב בלי שום בעיה, וגם היו לו עבירות תנועה קודמות. על איזו חרטה מדברים פה? מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? העובדה שגם אח שלו נהרג בתאונה הזאת פחות מעניינת אותי. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה טריוויאלי שהוא יחווה כאב שדומה לשלנו כי הוא איבד אח, בפועל זה כנראה ממש לא המצב. מיד אחרי התאונה, כשהוא הבין שאח שלו נהרג, הוא ניסה להפיל את האשמה עליו וטען שהוא היה זה שנהג. מסתבר שזה לא טריוויאלי ולא תקף לגבי כולם. מאיפה עזות המצח הזאת לשים כיפה על הראש ולהעמיד פני צדיק? הסממנים החיצוניים הללו לא עושים רושם על אף אחד ובטח שלא מעידים על כך שהוא עבר תהליך. מבחינתי זה חסר משמעות לחלוטין".
לדברי חנית, גם אם אכן עבר מלכה תהליך והוא מביע חרטה עמוקה וכנה, אין זה אומר שצריך לקצר את עונשו. "אנחנו הקורבנות האמיתיים של הסיפור הזה, לנו צריך לעזור להשתקם, אבל לנו אין בכלל זכות תגובה בעניין. גם אם הוא מתחרט, חובה עליו לרצות את העונש שהוטל עליו. אז המדינה משקמת את האסיר והולכת לקראתו, אבל מה איתנו? מישהו פעם שאל אותנו אם אנחנו השתקמנו, אם אני זקוקה לטיפול פסיכולוגי? המדינה משקמת רוצח, אבל הקורבנות מופקרים", היא אומרת.
חנית יונה התבשרה השבוע שוועדת השחרורים החליטה לשחרר ממאסר את ירון ברכה, מי שהרג את אביה וארבעה עובדי אגד נוספים, בתאונת הדרכים הקטלנית בשנת 2007. הוועדה נימקה את ההחלטה בכך שברכה עשה כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור. הפרקליטות ביקשה צו עיכוב ביצוע להחלטה כדי להכין את הגשת הערעור. "החליטו לשחרר רוצח שהרג לא רק את אבא שלי והחברים שלו, הוא רצח חמש משפחות", היא אומרת.
"אנחנו הקורבנות של הסיפור הזה"
התאונה המחרידה אירעה ב-7 במרץ 2007, סמוך לשעה 1:30 בלילה. ברכה ואחיו התאום עשו את דרכם מחתונה משפחתית אל ביתם שביהוד. כשהוא בהשפעת סמים מסוג קוקאין ומריחואנה ובהשפעת אלכוהול, חצה ברכה את צומת גינתון באור אדום ובמהירות של 171 קמ"ש, ושם התנגש רכבו ברכב של עובדי אגד שחזרו מעבודה באלעד. מהחקירה עולה כי הוא כלל לא ניסה לעצור את רכבו טרם כניסתו לצומת. במקום התאונה נקבע מותם של משה בן גיגי (44), מיכאל קשפור (28), אהרון בנישו (55) ודוד יונה (51), כולם תושבי אשקלון, ויצחק כהן (42), תושב אשדוד. בתאונה נהרג גם אייל, אחיו התאום של ברכה.
שנה וחצי היטלטלו משפחות ההרוגים מדיון לדיון עד להכרעת הדין שניתנה בחודש ספטמבר 2008. ברכה הורשע בשישה סעיפי הריגה, ונגזרו עליו 16 שנות מאסר, פסילת רישיון וארבע שנות מאסר על תנאי. "קולות ההרוגים, כולל אחיו של הנאשם, נשמעים בחלל בית המשפט. אין מדובר בתיק תאונת דרכים. מדובר בתיק של שישה הרוגים, שש עבירות הריגה. התנהגותו אינה בבחינת רשלנות סתם, כל פרט ופרט בדרכו של הנאשם מצביע על עזות מצח, והיא זו שהביאה להרשעתו", כתבה אז השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר. עוד ציינה השופטת כי היא מבינה את מורכבות העניין מעצם העובדה שגם אחיו התאום נהרג בתאונה הקטלנית וכי הוא יישא את הכאב על מות אחיו כל ימי חייו.
יונה. מציינת עשור לטרגדיה של חייה. צילום: אורי קריספין.
"ליוויתי את כל השלבים הללו, דיון ועוד דיון, ובמתן גזר הדין המשפחה שלו גם תקפה אותנו ונאלצנו לצאת מהאולם עם מאבטחים", משחזרת חנית. "עונש המקסימום על סעיפי האישום שהוא הואשם בהם הוא 20 שנות מאסר, הוא קיבל 16. זה לא סיפק אותנו, ואין שום דבר שיכול היה בכלל לספק אותנו, הוא רצח ונשפט על הריגה בלבד. מי חשב שבסוף גם את העונש שהוטל עליו הוא לא ירצה וישתחרר אחרי 10 שנות מאסר. העונש שנגזר עליו לא היה מספק מלכתחילה, אבל לפחות שירצה את כולו", אומרת חנית.
גם היא שמעה את הטענה שברכה עבר כברת דרך ומביע חרטה, אך מתקשה להאמין. "ראיתי אותו ואת המשפחה שלו לא פעם, זה לא אדם של חוקים ומוסר. הוא עלה על ההגה שיכור ומסומם ויצא לרצוח. ההורים שלו היו איתו, נתנו לו את מפתחות הרכב בלי שום בעיה, וגם היו לו עבירות תנועה קודמות. על איזו חרטה מדברים פה? מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? העובדה שגם אח שלו נהרג בתאונה הזאת פחות מעניינת אותי. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה טריוויאלי שהוא יחווה כאב שדומה לשלנו כי הוא איבד אח, בפועל זה כנראה ממש לא המצב. מיד אחרי התאונה, כשהוא הבין שאח שלו נהרג, הוא ניסה להפיל את האשמה עליו וטען שהוא היה זה שנהג. מסתבר שזה לא טריוויאלי ולא תקף לגבי כולם. מאיפה עזות המצח הזאת לשים כיפה על הראש ולהעמיד פני צדיק? הסממנים החיצוניים הללו לא עושים רושם על אף אחד ובטח שלא מעידים על כך שהוא עבר תהליך. מבחינתי זה חסר משמעות לחלוטין".
לדברי חנית, גם אם אכן עבר מלכה תהליך והוא מביע חרטה עמוקה וכנה, אין זה אומר שצריך לקצר את עונשו. "אנחנו הקורבנות האמיתיים של הסיפור הזה, לנו צריך לעזור להשתקם, אבל לנו אין בכלל זכות תגובה בעניין. גם אם הוא מתחרט, חובה עליו לרצות את העונש שהוטל עליו. אז המדינה
משקמת את האסיר והולכת לקראתו, אבל מה איתנו? מישהו פעם שאל אותנו אם אנחנו השתקמנו, אם אני זקוקה לטיפול פסיכולוגי? המדינה משקמת רוצח, אבל הקורבנות מופקרים", היא אומרת.
"החיים ממשיכים"
דוד יונה נהרג בתאונה הקטלנית חודש בלבד לאחר שהחל לעבוד באגד. עד אז שירת בצבא קבע. "אני תמיד אומרת שזה צחוק הגורל שדווקא אבא מצא את מותו בתאונה, כי הוא היה נהג מאוד זהיר ומודע, ולא היו לא עבירות תנועה בכל השנים בהן נהג. הייתה תקופה שהוא שירת בבסיס ליד אילת, אבל הגיע כל יום הביתה והיה המון בכבישים. הוא הדריך חיילים לנהיגה בטוחה, ושם את הנושא הזה בראש מעייניו. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לו", מספרת חנית.
ביום שנהרג היה אמור לשוב מעבודתו בשעת לילה מאוחרת, אך לא שב. בני המשפחה התעוררו מוקדם בבוקר ומיד הבחינו בחסרונו. "ראינו שהוא איננו, וגם לא היה שום סימן שהוא חזר ויצא. עוד הספקנו לנסות לעשות כמה טלפונים בשביל לברר היכן הוא, ואז דפקו בדלת", משחזרת חנית. כשפתחו את הדלת וראו שני קציני משטרה, לא היה צריך להגיד הרבה.
זירת התאונה. צילום: מוטי קמחי
יונה הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. עשור עבר מאז הלך לעולמו, ובפרק זמן ארוך כל כך הרבה השתנה בחייהם האישיים. חנית נישאה מאז ונולדו לה שלושה ילדים, שלא זכו להכיר את סבא דוד. היא עוד זוכרת את הסבא שהיה לאחייניה וכואבת את העובדה שילדיה לא יכירו אותו. "עברנו המון, גם אחי התחתן ונולדו לו ילדים. החיים ממשיכים ויחד עם זאת הם נעצרים, זה שילוב בלתי נתפס. קשה מאוד לעבור את כל השלבים האלה בלעדיו, ואני יכולה להגיד שלמרות שעברו 10 שנים, עדיין לא עיכלתי שלא אראה אותו יותר. זה נחת עלינו בהפתעה מוחלטת ויצר טראומה מאוד גדולה. הילדים שלי קטנים עדיין, אבל אני מחכה שיגדלו עוד קצת כדי שאוכל לספר על האדם המדהים שהוא היה".
עו"ד רותם טובול, המייצגת את ירון ברכה, מסרה בתגובה: "ירון עבר כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם, ועל כך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. המדינה התנגדה לאור חומרת העבירה ועמדת המשפחות. ירון הביע חרטה עמוקה בפניהם ובפני משפחתו שאיבדה בן, אחיו התאום".
דוד יונה נהרג בתאונה הקטלנית חודש בלבד לאחר שהחל לעבוד באגד. עד אז שירת בצבא קבע. "אני תמיד אומרת שזה צחוק הגורל שדווקא אבא מצא את מותו בתאונה, כי הוא היה נהג מאוד זהיר ומודע, ולא היו לא עבירות תנועה בכל השנים בהן נהג. הייתה תקופה שהוא שירת בבסיס ליד אילת, אבל הגיע כל יום הביתה והיה המון בכבישים. הוא הדריך חיילים לנהיגה בטוחה, ושם את הנושא הזה בראש מעייניו. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לו", מספרת חנית. ביום שנהרג היה אמור לשוב מעבודתו בשעת לילה מאוחרת, אך לא שב. בני המשפחה התעוררו מוקדם בבוקר ומיד הבחינו בחסרונו. "ראינו שהוא איננו, וגם לא היה שום סימן שהוא חזר ויצא. עוד הספקנו לנסות לעשות כמה טלפונים בשביל לברר היכן הוא, ואז דפקו בדלת", משחזרת חנית. כשפתחו את הדלת וראו שני קציני משטרה, לא היה צריך להגיד הרבה.
גל-עד לזכר הרוגי התאונה, בתחנה המרכזית באשקלון. צילום: אורי קריספין
יונה הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. עשור עבר מאז הלך לעולמו, ובפרק זמן ארוך כל כך הרבה השתנה בחייהם האישיים. חנית נישאה מאז ונולדו לה שלושה ילדים, שלא זכו להכיר את סבא דוד. היא עוד זוכרת את הסבא שהיה לאחייניה וכואבת את העובדה שילדיה לא יכירו אותו. "עברנו המון, גם אחי התחתן ונולדו לו ילדים. החיים ממשיכים ויחד עם זאת הם נעצרים, זה שילוב בלתי נתפס. קשה מאוד לעבור את כל השלבים האלה בלעדיו, ואני יכולה להגיד שלמרות שעברו 10 שנים, עדיין לא עיכלתי שלא אראה אותו יותר. זה נחת עלינו בהפתעה מוחלטת ויצר טראומה מאוד גדולה. הילדים שלי קטנים עדיין, אבל אני מחכה שיגדלו עוד קצת כדי שאוכל לספר על האדם המדהים שהוא היה".
עו"ד רותם טובול, המייצגת את ירון ברכה, מסרה בתגובה: "ירון עבר כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם, ועל כך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. המדינה התנגדה לאור חומרת העבירה ועמדת המשפחות. ירון הביע חרטה עמוקה בפניהם ובפני משפחתו שאיבדה בן, אחיו התאום".
לפני כשנתיים חזר הצעיר מעבודתו לעת ערב, הוא נכנס לאחד המושבים באזור אשקלון ורכב שעבר ולא הבחין בו עלה על רגלו. למרות הפגיעה ותוך שהוא סובל מכאבים עזים הרכב המשיך בנסיעה ולא ניגש להציע לו עזרה. לאחר המקרה פונה הצעיר לקבלת טיפול רפואי במרפאת "ביקור חולים", ולשם סדרת בדיקות שיאבחנו את מצבו הרפואי. בבדיקות נקבע כי הוא סובל מחבלות, שפשופים ושבר בכף רגלו השמאלית . לאחר המקרה הוא פנה לעורך הדין איל כהן-ממשרד עורכי הדין כהן-קריסי המתמחים בדיני נזיקין- בבקשה כי ידאג לקבלת זכויותיו בעקבות התאונה הן במוסד לביטוח לאומי והן כנגד חברת הביטוח.
עו"ד אייל כהן. צילום: יח"צ.
עו"ד כהן הגיש תביעה לצורך הכרת התאונה כתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי הכיר בה וקבע לצעיר 10% נכות צמיתה עקב הצלקת והרגישות שנותרה ברגלו מן התאונה. לאחר סיום ההליכים בביטוח הלאומי תבע עו"ד כהן את 'קרנית-הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים', שכן פרטי הנהג שלא הבחין בצעיר לא היו ידועים, כמו גם, פרטי חברת הביטוח שלו. בכתב התביעה טען עו"ד כהן, בין היתר, כי "עובר לתאונה היה התובע בריא ויכול היה לבצע כל פעולה יום- יומית פשוטה" וכי "קיים חשש כי התובע יסבול בעתיד מהתגברות כאביו ומהחמרת מצבו עוד יותר והדבר ישליך על הפסד כושר השתכרותו בעתיד, עזרה צד ג' והוצאות. כמו כן לתובע נגרמו וייגרמו נזקים כלליים: הוצאות רפואיות בעתיד, עזרה וסיוע בעתיד, הפסד השתכרות בעתיד, צער כאב וסבל". בעקבת התאונה נעדר הצעיר – שהיה בעת התאונה סטודנט – מעבודתו למשך כשלושה חודשים. השבוע נקבע כי בהסכם פשרה יקבל הצעיר כ-146 אלף שקלים בעקבות התאונה. זאת בנוסף למענק חד פעמי קטן של 5,574 שקלים אותו קיבל מהמוסד לביטוח לאומי, מענק נמוך יחסית עקב העובדה כי משכורתו של הצעיר הייתה שולית ביותר עקב היקף המשרה הקטן בה עבד במועד התאונה
בית הספר הקהילתי על שם ארלוזורוב מעודד פיתוח וקידום של תכניות ומסגרות למידה שונות שמטרתן לספק מענה ייחודי והולם לכלל תלמידיו, ובכלל זה גם לתלמידי מצוינות. בעידודו של מנהל בית הספר אריאל סעדון פועלות זה שנים מספר תכניות לקידום תלמידים מצטיינים במסגרת תכנית "אמירים", המעודדת טיפוח תלמידים מצטיינים ומחוננים בבתי הספר.
אחת התכניות הייחודיות לבית הספר היא התכנית "שער לאבולוציה" המיועדת לתלמידי כיתות ו'. התכנית פועלת בבית הספר זו השנה השלישית, ובה 20 תלמידי כיתות ו' נוסעים לאוניברסיטת תל אביב ארבע פעמים בשנה, בכל פעם ליום מדע בנושא אחר בתחומי מחקר, אבולוציה, התפתחות המדע ועוד. במסגרת הביקורים מבקרים התלמידים גם במעבדות המחקר השונות.
התכנית פותחה על ידי "קמפוס טבע" שבאוניברסיטת תל אביב בהנהלת ד"ר יעל גבריאלי. את הלמידה בקרב התלמידים ליוותה המורה דינה אגדי. מטרת התכנית לשמש צוהר אל עולם האקדמיה המדעית, על התכנים ושיטות המחקר המשמשים בה, באמצעות למידה בסביבת למידה בלתי פורמלית. "קמפוס טבע" משמש סביבת למידה המשלבת סביבה חוץ-כיתתית בנויה וסביבה פתוחה בטבע; הסביבה כוללת מוזיאון, ובו אוספי טבע לאומיים, שבהם מתקיים איסוף, תיעוד ומחקר של המגוון הביולוגי של ישראל והאזור; גן מחקר זואולוגי, שבו האוסף הגדול ביותר של בעלי חיים מישראל; גנים בוטניים, המדגימים התאמה של מיני צמחים לתנאים סביבתיים במערכות אקולוגיות שונות: חורש, אזור טרופי ואזור מדברי. סביבת למידה זו מאפשרת למידה פעילה והתנסות ישירה עם הסביבה הפיזית כתנאי להבנה של הרעיונות הביולוגיים.
ערב שנערך בהשתתפות עשרות רבות של אורחים ובמסגרת הפרויקט "סיפורי עירי" העלה על נס את תרומתן של כמה דמויות מפתח באשקלון, אשר תרמו והשפיעו רבות על העיר ועל פיתוחה. במסגרת הפרויקט עקבו תלמידים מבית הספר אורט הנרי רונסון, בהובלתה של רכזת הספרות של בית הספר רונית חג'ג', אחרי אותן דמויות והתוודעו לפועלן. השנה התחקו התלמידים אחר רופא הילדים ד"ר מיכאל ארמוני, שגידל דורות של ילדים באשקלון וניהל בעבר את חדר המיון ילדים של בית החולים ברזילי, האמנית ורדה גבעולי, שפסליה מוצבים לראווה בכיכרות העיר אשקלון, התעשיין לשעבר צבי דגן, שהקים את מפעל דויטש-דגן והעסיק אלפי עובדים מהעיר אשקלון במהלך השנים. עוד למדו התלמידים על פועלם של איש החינוך שלמה כהן, שהיה שנים רבות מפקח במערכת החינוך, הגינקולוגית ד"ר מירלה סידרר, שנפגעה בנפילת טיל על מרפאה בקניון חוצות ונסעה לייצג את מדינת ישראל באו"ם, השופט בדימוס עמירם דננברג והשופטת דינה כהן, שאף נשאה דברים במהלך הערב בשם כל מקבלי הפרס. בנוסף, מי שקיבל את אות ההוקרה היה ההיסטוריון גד סובול, האחראי לפרויקט "סיפורי עירי", שקיבל בעבר את אות יקיר העיר אשקלון. "סיפורי עירי" הוא פרויקט של מעורבות חברתית, ובו תלמידים מקבלים אישיות פעילה ומשפיעה בעיר אשקלון ועורכים עבודת חקר על אודות העשייה של אותה דמות ועל תרומתה לעיר אשקלון. זו השנה החמישית שמקיים בית הספר אורט הנרי רונסון את הפרויקט, ובסיומו נפגשים כל האנשים שעליהם נכתב הסיפור בערב מרגש ומכובד. בערב זה מקרינים את סיפורי חייהם של המרואיינים, ולכל אחד מהם מוענק ספר שמשולבים בו הסיפורים האישיים שלהם.
אחרי שמונה עונות בשתי קדנציות שונות, מגן הפועל אשקלון חיים איצרין מסיים פרק נכבד בקריירה שלו ועובר ליעד הבא. השבוע התבשרנו כי השחקן מכנף שמאל ישחק בעונה הבאה במדי הפועל פתח תקווה מהליגה הלאומית; למעשה הוא נפרד מהמועדון שהיה לו לבית. אמנם איצרין לא גדל במועדון האשקלוני, אך לאורך השנים הצליח להיכנס ללבבות האוהדים ולהותיר חותם כאחד משחקני הנשמה של המועדון. הביקורות המקצועיות נגדו לא תמיד היו חיוביות, אך איצרין ידע להתמודד איתן ובכל שנה הוכיח מחדש על המגרש כי הוא ראוי למקום באחד עשר הראשונים.
איצרין. מי יירש ממנו את המיקרופון. צילום: אורי קריספין
במשך שמונה שנים הוא נהג לעשות את הנסיעה לאצטדיון באשקלון מביתו שבלוד, ששם נולד וגדל. הוריו של איצרין הם נלי ויעקב, והוא אח בכור לאחותו קטנה. כעת, כשהוא נושק לגיל 30 ובקרוב יעמוד תחת החופה עם ארוסתו דניאל, מחפש איצרין את האתגר הבא. בריאיון פרידה ל"כאן דרום" הוא מסכם תקופה חשובה בחייו, משתף בסיבות לעזיבה וחושף עם איזה שחקן הכי נהנה לשחק ואיזה מאמן הוציא ממנו את המיטב.
"השחקנים שהגיעו היו מקבלים את הקרדיט לפניי"
מה בעצם הוביל לפרידה שלך מהפועל אשקלון? "הגיעו שחקנים חדשים על המשבצת שלי, ראיתי שאני הולך להיות שחקן משלים. שנה שעברה הייתי בסיטואציה אחרת: בתחילת העונה הייתי מגן ראשון ורק בפברואר הפסקתי לשחק. המחשבה הייתה ללכת לשחק. אני בגיל 30 עוד מעט, בשנה די קריטית לקריירה שלי, ועוד שנה לא לשחק – זה לא משהו טוב לקריירה שלי". אתה חושב שהיית ראוי להמשיך עונה נוספת באשקלון? "הם רצו שאמשיך באשקלון, אבל אני בטוח שהשחקנים שבאו היו מקבלים את הקרדיט לפניי, אז העדפתי להיות כינור ראשון במקום אחר. אם מגיע לי להיות מגן ראשון באשקלון? לא יודע להגיד. הוכחתי את עצמי כל שנה ששיחקתי בהפועל אשקלון, שיחקתי ברוב המשחקים ותמיד נתתי מעצמי". אתה אומר שיובל רצה אותך, אבל הוא לא בדיוק נלחם עליך. "אפשר להגיד. זה לא סוד שכשמאמן ממש רוצה שחקן, אז הוא ישחק בסוף באותו מקום. כמו שאמרתי, הבנתי שאני לא הולך להיות שחקן הרכב. הרגשתי שאני צריך קצת אוויר, שינוי. יש שיקולים נוספים, אני מתחתן בקרוב, וחברה שלי חיפאית במקור, אז להתקרב לאזור הזה גם היה חשוב. יחד עם זאת, אם הייתי מרגיש שאני אקבל דקות משחק, אז כן הייתי נשאר. את השחקנים שרוצים ככינור ראשון מחתימים מהר, ואני הבנתי את זה. זה קורה בכל העולם, שחקנים מסיימים חוזה וממשיכים הלאה וזה בסדר". אבל ממך לא נפרדו בצורה כל כך יפה. לא ענו לך לטלפונים וגם לא אמרו תודה רבה. "אני למדתי בחיים דבר חשוב: אל תבקש מאף אחד שיגיד לך תודה. אני מעריך את האנשים שם, איתן, דרור וצ'יקו, ומודה להם. הם עשו את אשקלון את מה שהיא היום. אני לא אדבר עליהם מילים לא נעימות, לא אירק לבאר ששתיתי ממנה". לא ציפית שאחרי שמונה שנים, שבהן התחברת למקום ולקהל, הפרידה תיראה אחרת? "אולי מבחינת העיתונות והאוהדים אני לא עוד שחקן, אבל מבחינתם אני כנראה שחקן ששיחק פה עונה או שתיים. לאנשים יש זיכרון קצר. עשיתי עונה מדהימה לפני שנתיים בליגה הלאומית, נבחרתי ל-11 של נבחרת העונה. מה שעשיתי אף אחד לא יכול לקחת ממני".
"יאיר אזולאי – השחקן הכי גדול ששיחקתי איתו באשקלון"
בתור מי ששיחק בהפועל אשקלון במשך לא מעט עונות, יש לו ראייה אחרת על העבר ועל ההווה של הקבוצה: "בתקופה של פרוספר אזגי היו אכזבות אבל גם דברים טובים. אנשים אולי לא זוכרים, אבל הייתה הישארות ליגה אחרי שהיינו בסיבוב הראשון במקום האחרון וניצלנו במחזור האחרון; הייתה עליית ליגה עם אורי מלמיליאן דווקא אחרי סיבוב ראשון פושר; וכמובן גם ירידת ליגה, שלדעתי היא זו שהביאה את אשקלון למה שהיא היום. מעז יצא מתוק. הקדנציה השנייה שלי היא נטו הצלחות". מה הרגע הכי מאושר שלך במועדון? "ה-4:5 לפני שנתיים נגד הפועל פתח תקווה. זה משחק שהבנו שאנחנו עולים לליגת העל ושאף אחד לא יכול לקחת לנו את זה". מי הם החברים הכי טובים שלך בקבוצה? "באמת שקשה לי לבחור אחד כי כולם חברים שלי. עם חלקם עברתי תקופה ארוכה. את שניר משען אני מכיר לפני ושיחקנו ביחד, אבל הוא זה משהו שהוא מעבר לכדורגל". מי השחקן הכי גדול ששיחקת איתו בהפועל אשקלון? "מבחינת דמות ותרומה, יאיר אזולאי ללא ספק. הוא כמו אחי הגדול. מה שהוא השרה על כולם בזמן שהוא היה חלק מהמועדון זה משהו שאי אפשר להסביר. הוא פשוט נכס. היו שחקנים נוספים, כמו עידן שריקי. מבחינת יכולת, בכל קבוצה שהייתי בה היו שחקנים טובים עם יכולות מדהימות. קשה לי להצביע על אחד". המאמן שהיה לך הכי נוח להתאמן אצלו? "יובל נעים. חד משמעית. מה שהוא מוציא משחקנים אני לא חושב שמישהו אחר היה מוציא. גם לא חושב שהיינו נשארים בליגה בלעדיו". מה הוביל אותך להישאר פה כל כך הרבה שנים, מה מצאת בעיר? בכל זאת שמונה שנים. "הגעתי מהפועל תל אביב, עם שייע פייגנבויים, ואת יודעת, שחקן נשאר איפה שטוב לו, איפה שהוא משחק. ואם אתה מקבל דקות משחק, אז אין טעם לעזוב. הצלחתי פה, אז זה מובן מאליו שאשאר. לא תמיד קיבלתי הערכה מבחינת כספים וחוזים, אבל תמיד העדפתי לשחק כי אין לזה תחליף". איזה מסר אחרון תרצה להעביר לקהל? "אני רוצה להגיד לקהל שהוא קהל מדהים, קהל שהוכיח את זה בליגת העל. אני חושב שבטבלת הקהלים של הליגה הוא נמצא במקום טוב באמצע. אני אוהב אותם מאוד ותמיד אזכור אותם, מקווה שהם ימצאו מחליף ראוי שיתפוס את המיקרופון וישיר אחרי משחקים".
"קול קורא" – את השם הזה הדביקו קברניטי עיריית אשקלון למכרז שהוצא השבוע במטרה למצוא לכאורה קבוצת ניהול, לרבות עמותה קיימת, אשר תוכל לקחת על עצמה את ניהול קבוצת הכדורגל. על פניו נשמע כמו מהלך תמים שנועד להוריד נטל מהעירייה ולהעביר אותה לידיים יציבות ומנוסות יותר בתחום ענף הכדורגל, אלא שלא כך הדבר.
המודעה שפורסמה.
לקבלת המכרז התנתה העירייה כמה דרישות מהותיות. הראשונה שבהן: עמותה האוחזת בניהול תקין לשנת 2017. נוסף על כך, אותה עמותה אמורה לכלול בתוכה מנכ"ל בעל ניסיון מוכח בתחום הניהול של קבוצת כדורגל מקצוענית בעלת תקציב של לפחות שמונה מיליון שקלים בלפחות אחת משלוש העונות האחרונות וכמו כן מחזור כספי שלא פוחת משלושה מיליון שקלים באחת מאותן שנים. לאותו גוף יצטרך להיות ניסיון של לפחות 12 חודשי עבודה מול רשות מקומית. בנוסף, על אותו מציע פוטנציאלי להשתתף בפגישת מציעים עוד בטרם יגיש את הצעתו כבר ביום ראשון הקרוב ואת ההצעה עצמה להגיש עד 9 ביולי – זמן מועט מדי להתארגנות. בתחקיר שערך "כאן דרום" על מנת להגיע לשורש הוצאת המכרז עולה כי קבוצת הניהול היחידה אולי שמסוגלת לקחת על עצמה את ניהול הקבוצה ועומדת בכל הקריטריונים הנ"ל היא עמותת ותיקי הפועל אשקלון בראשות שירן מנור וחנן זילברמן, זו שלמעשה דרכה הוזרמו הכספים בשלוש השנים האחרונות. במילים אחרות: העירייה הוציאה מכרז כדי לצאת ידי חובה ועל מנת לאפשר לעמותה הקיימת להיבחר ולנהל את המועדון על פי חוק בצורה תקנית. יש לציין כי מהלך כזה אמור היה להתבצע כבר לפני שלוש שנים כדי לאפשר בחירת עמותה בצורה פתוחה ודמוקרטית. אלא שבתקופת כהונתו של איתמר שמעוני העירייה לא נהגה לכאורה כחוק, וכעת מנסה למזער נזקים ולפעול כשורה, אף שברור לכל כי המכרז תואם להפליא את מידותיה של עמותת ותיקי הפועל אשקלון. סעיף נוסף שמוזכר במכרז יאפשר ל"זוכה" אופציית ניהול לשלוש שנים נוספות, מלבד העונה הקרובה, נתון נוסף שמתחבר עם רצון העירייה להשלים את הליך רכישת הקבוצה; עם זאת, לא ברור כיצד החברה העירונית יכולה להבטיח אופציה כזו, שכן הקבוצה עדיין נמצאת בבעלותו של פרוספר אזגי. "הקבוצה הזו היא עדיין שלי", מסר אזגי בתגובה ל"כאן דרום". "זה נכון שהם נכנסו להליך של לרכוש את הקבוצה ממני, אבל הם צריכים לשלם סכום של משהו כמו 40 אלף שקל כדי שמעריך השווי יפסוק כמה הם צריכים לשלם כדי לרכוש את הקבוצה. עד שהם לא עושים את זה, הקבוצה לא שלהם. הם הוציאו מכרז כדי לצאת מידי חובה. יש עמותה שמורכבת מהפעילים של איתמר שמעוני, והמכרז הזה תפור בשבילה. אבל לבוא ולהבטיח לה אופציה לעוד שלוש שנים? על סמך מה בדיוק? זה מהלך לא חוקי. הקבוצה הזאת עדיין שלי. הם טוענים שפרוספר אזגי לא טוב למועדון, שהקהל לא מסתדר איתו, אבל שלוש שנים הם לא הצליחו למצוא רוכש. אף אחד לא רוצה לקנות את הקבוצה הזאת, אז שיחזירו לי אותה. למה נלחמים איתי בשיניים? שיחזירו לי אותה, ואני אחליט מה לעשות איתה. אני מסכים שיחליפו אותי, אבל לא מצאו אף אחד". בניגוד לדבריו של אזגי, תומר גלאם סיפר לכלי התקשורת ולקהל שהגיע לאימון הפתיחה כי הליך הרכישה עומד להסתיים ואף הבטיח שהמועדון יעבור לרשות העירייה. יש לציין כי חברי ההנהלה הנוכחיים לא התרגשו כלל וכלל מפרסום המכרז והם בטוחים מאוד במקומם, אף שדרישת המכרז היא עמותה שתגיע עם אנשי ניהול שיחליפו את הקיימים. חשוב להדגיש כי העירייה הוציאה את המכרז דרך אתר האינטרנט של העירייה באחד מהלינקים המובלעים באתר, ולמעשה לא פרסמה אותו בכלי התקשורת הרחבים, מלבד במקומון אחד, שצירף את המודעה בגיליון האחרון ולמעשה חשף את הציבור לעניין. מכך משתמע כי ככל הנראה לא מדובר במכרז שהוצא על מנת למשוך עמותות להתעניין בניהול הקבוצה, אלא כדי להמשיך במתכונת הקיימת בצורה חוקית. אם עמותות נוספות יגישו מועמדות, תהיה זו הפתעה גדולה. ״המכרז נוסח על ידי גורמי המקצוע בעירייה במטרה להבטיח כי גוף בעל יכולות יקבל לידיו את זכויות הניהול. אין לחברה העירונית לתרבות נופש וספורט או לעירייה כל התחייבות למתן זכות הניהול לגוף כזה או אחר. יובהר כי אין המדובר על פי חוק בהליך מכרזי ומשכך לא היה צורך בפרסום מכרז. אנו ממתינים לפרסום חוות דעתו החשבונאית של מעריך השווי לרכישת זכויות הניהול לצמיתות, וכשזו תתקבל, נלמד אותה, והגורמים המקצועיים יגישו חוות דעתם למליאת מועצת העיר״.
אימון פתיחה ססגוני במיוחד
כמיטב המסורת הפועל אשקלון ערכה את אימון הפתיחה שלה ביום שלישי השבוע, ואליו הגיעו כ-200 אוהדים נלהבים. אותם אוהדים ערכו צעדה מבניין העירייה ועד למגרש הסינטטי הסמוך לאצטדיון, ונכנסו למתחם בצהלה ושמחה. לאחר כ-50 דקות פרצו האוהדים לכר הדשא והניפו אל על את שחקני הקבוצה ואת ראש העיר בפועל, תומר גלאם, שהגיע להביע תמיכה בקבוצה. גלאם התראיין לכלי התקשורת ולאחר מכן דיבר גם אל לבם של האוהדים.
גלאם וירדן אבוחצירא על כתפי האוהדים. צילום: גייל מיכאלי.
הבשורה המשמחת ביותר ששוגרה מפיו של גלאם התייחסה למגרש העירוני באשקלון, כאשר הוא הבטיח כי הסיכוי שהקבוצה תפתח את משחקיה בבית שואף ל-90 אחוז וכי העבודות באצטדיון כבר החלו לאחר שהקציב לכך כ-1.6 מיליון שקלים. האוהדים מודעים לעובדה כי הסגל שהוצג בפניהם באימון הפתיחה לא יהיה זה שיעמוד לרשותו של יובל נעים בליגת העל, כאשר בין הפנים החדשות-ישנות ניתן היה למצוא את שרון גורמזנו ומתן טולדנו, ששיחקו בקבוצה כשזו הייתה בליגה א' והגיעו על תקן נבחנים. בנוסף, ניתן היה למצוא כמה שחקנים שסיימו גיל נוער ויהיו חלק מהסגל וכמובן את שחקני הרכש הטריים: אלעד גבאי, עוז ראלי, טל איילה ומילאן סמיליאניץ', שהתקבלו בצורה חמימה. עומר פדידה, דני פרדה, שון מלכה, אייל דנין, חן ידען, אדיר דנין, שי חדד, עומר נחמני וגדיף וורקט גם כן הגיעו למבחנים וינסו להוכיח שמקומם בסגל הקבוצה בעונה הקרובה. מאמן הקבוצה יובל נעים סיפר על ההכנות: “אני מקווה מאוד שנצליח ואני מאמין שהסגל הנוכחי הוא סגל טוב, אבל צריך גם חיזוקים. עבדנו קשה מאוד הקיץ הזה, לא היה קל להביא שחקנים ולא הבאנו הרבה, אבל הבאנו שחקנים טובים. זה ברור שקבוצה שהתקציב שלה הוא מינימום המטרה הראשונית היא קודם כול להשאיר את הקבוצה בליגה. אם נראה שאנחנו מצליחים לעשות את זה ויכולים לפזול טיפה לחלק האמצעי של הטבלה, אז ברור שנרצה לעשות את זה. אני מחפש זר שישי בחלק הקדמי, ומבחינת הישראלים, השוק לא שופע. אנחנו מחכים להתפתחויות מהקבוצות הגדולות, מכבי חיפה, תל אביב והפועל באר שבע, שאולי ישחררו או ישאילו שחקנים. יחד עם זאת, ברור לי שהשחקנים יעדיפו יותר להגיע לקבוצות במרכז הארץ. גם עם זה נתמודד". על יושב הראש היוצא איתן קסנטיני אמר נעים: "זה מוזר לפתוח עונה בלי איתן, הוא אדם שכולם אוהבים וגם חבר אישי שלי. יש דברים שהם מעליי, זה דבר שהוא מעבר לנושא שלי, אבל כולם יודעים את התרומה שלו".
לפנות ערב דווח על קטטה בין מספר צעירים בחוף דלילה באשקלון. צוותי משטרה ומד"א הוזעקו למקום. חובשים ופאראמדיקים של מד"א העניקו טיפול רפואי ופינו לבי"ח ברזילי גבר כבן 25 במצב בינוני כשהוא דקור בפלג גופו העליון.
בהמשך לאירוע בו נפצעה באורח קשה ילדה בת 4 כתוצאה מנפילה מחלון ביתה באשקלון, חקירה ראשונית העלתה כי הילדה טיפסה לעבר החלון ופתחה אותו עצמאית.
ניידת משטרה בזירת האירוע
האם ששהתה בבית ושמעה לדבריה את רעש פתיחת החלון ניגשה לסלון הבית והבחינה כי בתה נפלה למטה. למקום הוזעקו צוותי רפואה שפינו את הילדה לטיפול רפואי בבית החולים כשמצבה מוגדר קשה.
חוקרי המשטרה נמצאים בבית החולים וממשיכים בחקירת המקרה.
מבית החולים ברזילי נמסר כי הילדה סובלת מפגיעה נרחבת בגולגולת ובחזה. אמש, כשהיא מורדמת ומונשמת, הועברה הילדה לבית החולים סורוקה שבבאר שבע.
לפני שעה קלה התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב לכיש על קטטה בחוף דלילה באשקלון. חובשים ופאראמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבי"ח ברזילי גבר כבן 25 במצב בינוני כשהוא דקור בפלג גופו העליון.
בשעה 18:45 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב לכיש על ילדה שנפלה מגובה ברחוב סמולנסקין באשקלון. חובשים ופאראמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבי"ח ברזילי ילדה כבת 4 במצב קשה עם פגיעה רב מערכתית לאחר שנפלה מגובה של כ- 3 קומות.
פאראמדיקית מד"א דנה זוהר שטיפלה בילדה סיפרה: "כשהגענו למקום ראינו את הילדה כשהיא בהכרה מעורפלת וסובלת מחבלה בראשה. הענקנו לה טיפול רפואי מציל חיים בשטח והיא פונתה במהירות תוך כדי המשך טיפול לבי"ח כשמצבה קשה".
מהמשטרה נמסר כי נפתחה בחקירה בעקבות הנפילה וחוקרי המשטרה בדרכם לבית החולים לתחקור נסיבות המקרה.
במהלך פעילות סיור של שוטרי השיטור ימי בכלי השייט המשטרתיים לאורך חופי הדרום, הבחינו בכלי שייט כחצי מייל מערבית למרינה אשקלון שיושביו, 2 בוגרים ו-3 ילדים תושבי קריית גת, מסמנים בידיהם לעבר השוטרים כי הם במצוקה. כלי השייט בו שטו נתקע ללא יכולת לנוע וכי הצעירים שבמקום החלו לחוש ברע. שוטרי היחידה חברו לכלי השייט וחילצו אותם למרינה כשהם בריאים.
אירוע זה מצטרף לחילוץ נוסף שעות ספורות לפני כן בו חילצו שוטרי יחידת השיטור הימי שני צעירים בשנות ה-30 לחייהם לאחר שסיים התהפכה מערבית לחופי אשקלון גם כן.
במשטרה קוראים ומזכירים לציבור כי יש להישמר בעת יציאה עם כלי שייט לים ומומלץ מאוד להצטייד במכשיר סלולרי מוגן מרטיבות על מנת לאפשר הזעקת סיוע ברגעי מצוקה וחירום.
פרקליטות מחוז דרום הגישה בשבוע שעבר לביהמ”ש המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד קטינה כבת 16 מאשקלון, במסגרת פרשת התעללות פיזית ונפשית קשה בקטינה כבת 12, אף היא תושבת העיר. כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח, אינוס, הבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות מחמירות תוך ניצול קטינים לזנות, התעללות בקטין או חסר ישע, ותקיפת קטין. כתב אישום נוסף הוגש נגד אבראהים אידריס, אזרח סודני תושב אשקלון כבן 30, בין היתר בגין אינוס הקטינה וקבלת שירות של מעשה זנות מצד המתלוננת. על פי כתב האישום, שהוגש באמצעות עו”ד רוית מרום, מאז חודש מאי האחרון עברה הקטינה מסכת התעללות קשה ואכזרית, שכללה שורה ארוכה ובלתי נתפסת של עבירות אלימות ומין. תחילת הפרשה בחודש מרץ האחרון אז הכירה הקטינה את הנאשמת המרכזית בפרשה ובין השתיים שררו מעין יחסי חברות, שהושתתו על כך שהקטינה חששה מפני חברתה וסרה למרותה. על פי כתב האישום, בת ה-16 דרשה מהמתלוננת שתעביר לה סכומי כסף שונים, תוך שהיא מאיימת עליה באיומים שונים. בין היתר איימה שאם לא תשיג לה את סכומי הכסף תניח מטען חבלה מתחת לרכבה של אמה ותשרוף את ביתה. באופן זה ותוך נקיטת אלימות היא סחטה ממנה מדי יום כמאה שקלים.
אילוסטרציה: ASAP
באירוע העומד במרכז כתב האישום, נסעו הנאשמת, הקטינות והמתלוננת במונית לכתובת מגורים באשקלון בה התגורר הנאשם איברהים אידריס, יחד עם שניים נוספים. לאור היכרותה של בת ה-16 עם השלושה, ידעה כי יסכימו לקבל שירותי מין מהקטינה תמורת תשלום. כחלק ממסכת הסחיטה, הודיעה הנאשמת למתלוננת כי עומדות לרשותה 10 דקות להעביר לה סכום של 300 שקלים, או שתקרא לגבר אשר יקיים עימה יחסי מין בתמורה לסכום. המתלוננת, שחששה מהנאשמת, עלתה לדירה של הנאשם וחבריו, ביקשה את הסכום האמור והציעה לשלושה “לעשות דברים” בתמורה לכסף. תחילה סורבה, ומששבה והציעה זאת פעם נוספת, נעתר אידריס להצעה וסיכם עם המתלוננת כי ייפגש עימה מחוץ לדירה בעוד כשעה. בזמן שהמתינו לאידריס בסמוך לדירה, שוב תקפו הנאשמת והקטינות האחרות, את בת ה-12. לאחר שאידריס ירד מהדירה, הציעה לו בת ה-16 שירותי מין מבת ה-12, ואידריס השיב בחיוב וסיכם עם הנאשמת שישלם 300 שקלים תמורת שירותי המין שיסופקו לו. אידריס בעל את המתלוננת בפרדס סמוך ולאחר מכן מסר לנאשמת 200 שקל. הנאשמת הציעה גם שירותי מין מהמתלוננת תמורת סכום זהה גם לשניים הנוספים שהתגוררו עם הנאשם, אך מאחר והיו ברשותם רק 100 שקלים, היא דחתה את הצעתם. מכתב האישום והבקשה להארכת מעצרו של של אידריס עולה כי שותפיו של אידריס לדירה סיפרו על הגעתה של בת ה-12 לדירה כשהיא מבקשת 300 ש”ח, וכן עדותו של אחד מהם המספר כי אידריס הלך עם הילדה לעצים, וכי מיד בסמוך לאחר האירוע התוודה בפניהם אידריס כי קיים יחסי מין עם “הבחורה הקטנה” ואחד מהם השיב לו שזה “חראם” כי היא ילדה. בחקירתם הם ציינו כי היא אף נראית בת 10-11. עוד עולה כי במהלך מסדר זיהוי שבו זיהתה אחת הקטינות את אידריס הוא קרא לעברה: “החברה שלך שרמוטה”, כשהוא מתכוון לבת ה-12. עם הגשת כתבי האישום נגד הנאשמת ואידריס ביקשה הפרקליטות להורות על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.
