"המרכז למוסיקה" של המועצה האזורית חוף אשקלון פתח ביום א' השבוע את השלוחה החדשה שלו במושב כוכב מיכאל. לטובת הפעילות, הכשיר המרכז הקהילתי של המועצה מבנה בן שלוש כיתות לימוד ובו מרחב נוסף לקיום חזרות של הרכבים מוסיקליים. אתמול (א') התקיים הטקס החגיגי, שהיה למעשה גם ערב חשיפה למרכז ופתיחת הרישום.
אירית פורטוגז הי"ד. צילום: המרכז למורשת המודיעין
דליה בז'יז'ינסקי, חברת וועד במושב, אמרה כי תחום המוסיקה הוא צורך שעלה מהקהילה, שרצתה להביא לידי ביטוי את הכישרונות הקיימים בו ולבנות בית לאהבה המשותפת הזו. "מושב כוכב מיכאל גאה בלהקה מקומית שמשדרגת כל אירוע במושב אך מעבר לכך, הבית ישמש כאתר הנצחה לחיילת אירית פורטוגז ז"ל, שגדלה כאן ונהרגה בקו 300". רב"ט אירית ז"ל היתה בת 19 במותה כאשר מחבלים חטפו את אוטובוס קו 300 שנסע מתל אביב לאשקלון, במטרה לבצע פיגוע מיקוח ולדרוש שחרורם של מחבלים הכלואים בישראל. במהלך פעולת החילוץ, נרצחה אירית ז"ל.
אחותה, יונת, המתגוררת בכפר תבור, הגיעה לחנוכת המבנה ואמרה: "מוסיקה היא משיבת נפש והוריי רצו להקים מרכז מוסיקלי ב-1985, אחרי הפיגוע, אבל זה דורש המון אנרגיה עשיה ותיחזוק וזה התפוגג. מאוד התרגשתי ששוב הרימו את הכפפה והקימו מרכז מוסיקלי ועוד יותר התרגשתי שזה על שם אירית אחותי. יש מלאכים ששומעים בשמים ובטוח שישמעו גם מה שקורה פה". ראש המועצה האזורית, יאיר פרג'ון, אמר בטקס: "אני באופן אישי מכיר את משפחת פורטוגז היקרה, הכרתי גם את הנרצחת אירית ז"ל שנפלה בפיגוע הטרור הקשה. זה באמת מרחיב את הלב שאפשר לבוא ולהגשים את החלום וממשיכים לזכור ולהנציח גם אחרי שלושה עשורים".
יאיר פרג'ון בטקס. צילום: דוברות מוא"ז חוף אשקלון
המרכז הראשון למוסיקה הוקם לפני שבע שנים בקיבוץ יד מרדכי, בדרום שיטחה השיפוטי של המועצה האזורית חוף אשקלון. השלוחה הנוספת הוקמה שנים לאחר מכן בישוב ניצן, בצפון שיטחה של המועצה. הקמת השלוחה החדשה במושב כוכב מיכאל נמצאת בנקודה המזרחית ביותר במועצה וכעת, שלושת המוקדים המוסיקליים הללו, נותנים מענה ל-21 יישובי המועצה.
תלמידי המרכז למוסיקה רוכשים מיומנויות לאורך השנה בנגינה על כלי מוסיקה שונים, כמו כלי נשיפה (חליל צד, סקסופון, קלרינט וחצוצרה), כלי מיתר (כינור וצ'לו), גיטרה, גיטרה בס, תופים, פסנתר, דרבוקות ועוד. במושב כוכב מיכאל, שלושת המורים החדשים יילמדו לפי שעה נגינה על תופים, גיטרה ופסנתר וגם שירה. כלי נגינה נוספים יילמדו בהמשך, בהתאם לביקוש.
זה המקום לציין שמרכז המוסיקה אחראי גם על יישום הפעילות המוסיקלית בבתי ספר יסודיים ביישובי המועצה במסגרת "בית ספר מנגן" בשיתוף משרד החינוך והמתנ"ס. עד כה, הלמידה היתה במספר בתי ספר וכעת היצע הנגינה גדל. מנכ"ל המתנ"ס, יוסי דהרי, שגם באחריותו מתנהל המיזם, הוסיף כי מבחר כלי הנגינה הורחב ותלמידי בתי הספר ילמדו לנגן גם בכלי נשיפה. "התושבים מוזמנים לקחת חלק ולהצטרף למשפחה המוסיקלית הגדלה של חוף אשקלון". בתי הספר בהם ילמדו השנה במסגרת "בית ספר מנגן: "שקמה", "חופים", "באר גנים", "מורשה", "ניצני קטיף" ו"ניצן".
ד"ר מיכל צור- דחוח, מנהלת המרכז למוסיקה, אמרה השבוע: "אנו שמחים מאוד שמרכז המוסיקה מתרחב ונותן מענה לילדים, נוער ומבוגרים, להיות בשיח מוסיקלי ולמידה פוריה". עוד ציינה כי היא מצפה שיתקיים שיתוף פעולה בין מרכז למוסיקה לבין הקהילה שמתעניינת במוסיקה ביישובי המועצה. שעות הפעילות העיקריות הן אחר הצהריים והערב ותיתכן פתיחה בשעות היום, בהתאם לביקוש.
לא כך תכננו חניכיו של אוהד גל לפתוח את עונת המשחקים 2017/18, הבאה עלינו לטוב. קבוצת האוהדים האשקלונית, שבתוך שנתיים הפכה לקבוצה הבכירה בעיר, ביצעה מספר החתמות בקיץ ושמרה על הסגל הקיים שהגיע למקום השביעי אשתקד. הקבוצה, שבעונה שעברה סבלה מעליות וירידות ביכולת שלא הייתה יציבה, פעם נגעה בפלייאוף ופעם הייתה קרובה לרדת ליגה, ביצעה מסר החתמות נקודתיות ביניהן: סטנלי ברנדי הוותיק, יונתן שטרקמן, תומר פיסצקי, אבי פוגל ורגב זנזורי שחזר לאשקלון לאחר שנתיים במכבי אשדוד באר טוביה.
אמש הקבוצה נאלצה להסתדר ללא פיסצקי וברנדי הפצועים. הפציעות הללו גרמו לכך שהקבוצה לא יכלה לוותר על הקפטן אחיעד בוקרה, שאף הוא פצוע ולא התאמן כלל במהלך השבוע, אך קיבל שתי זריקות ועלה על הפרקט.
אולי אלו הפציעות, התחלה קשה או פשוט מהימים האלה שכלום לא עובד אבל שום דבר לא עבד לאליצור 'איתו' אשקלון במשחקה מול מכבי פתח תקווה באולם מרכז עולמות. יוני דרעי, הטוב בשורות אשקלון הוביל את רשימת הקלעים עם 11 נקודות אך גם הוא לא הצליח למנוע מאשקלון לרשום את הנתון המביך, 0 נקודות מתוך 23 אפשריות בקליעה מחוץ לקשת. עם נתונים כאלה אי אפשר לנצח אף קבוצה, בטח לא קבוצה כמו מכבי פתח תקווה שטוענת השנה להתמודד על כתר האליפות", אמרו במועדון.
שתי הקבוצות שיחקו משחק מפוזר ונטו לאבד כדורים ולהחמיץ ברשלנות, כאשר הרבע הראשון נגמר בתוצאה 11:8 למארחים. ברבע השני שחקני פתח תקווה החלו לנצל את הזריקות הרעות של אשקלון שזרקו בחמת זעם על הסל של פתח תקווה כדי לחזור למשחק ולהעניש אותם בצד השני וברחו לתוצאה 32:18. האורחים הבינו שזה לא היום שלהם מהשלוש והחלו לזרוק מתוך הצבע. שינוי הגישה כמעט עזר להם לחזור למשחק אך גם משחק לחימה בהגנה לא הצליח לצמצם את הפער. 63:43, לפתח תקווה בסיום.
אלפים מתושבי אשקלון השתתפו בצאת חג שמחת התורה בהקפות השניות שהתקיימו בשכונות השונות ברחבי העיר, בהן: בבית הכנסת 'משכן מרדכי', ברחבת המרכז הרוחני 'היכל השבת', בבית הכנסת 'עטרת ציון' ובבית הכנסת 'תיסלית' בשכונת 'שמשון', במתנ"ס 'נווה אילן' ובבית הכנסת 'דגל מחנה ראובן' בשכונת 'נאות אשקלון', בשכונת 'נווה דקלים' ובמתנ"ס 'כצנלסון' בשכונת 'רמת אשכול'.
החגיגות כללו הופעות זמר חסידי, להטוטנים, ריקודים, כיבוד לילדים ובעיקר הרבה שמח. במתנ"ס 'נווה אילן' הופיע הזמר אלעד צפירה, בבית הכנסת 'משכן מרדכי' הופיע הזמר והפייטן חיים מלול ובמתנ"ס 'כצנלסון' הופיע הזמר שי הראל.
לבד מהריקודים עם ספרי התורה בחלק מהמקומות היו אלו גם מפגני תמיכה פוליטיים בגורמים כאלה ואחרים בעירייה. ראש העירייה בפועל, תומר גלאם, חברי מועצה ופעילי ציבור אחרים סיירו בין מוקדי הריקודים.
הדו-קוטביות של מסקנותיו של יובל נעים אמש התבטאה היטב בתחושות אנשי מועדון הפועל אשקלון. בסיום המשחק ניגש נעים אל מצלמות הטלוויזיה והודה כי חשש להפסיד והוא מרוצה מהנקודה, לאחר מכן טען בפני העיתונאים שנותרו במגרש כי יש תחושת חמיצות ופספוס. במהלך המחצית יציע הכבוד באשדוד, העמוס באנשי אשקלון, היה רוחש במיוחד, כמעט כולם הסכימו פה אחד ואמרו "מחצית שנייה נהפוך את התוצאה". מלבד תחושת הביטחון מהתוצאות האחרונות והאמונה ביכולת הטובה של השחקנים, הייתה גם סיבה מקצועית. "מ.ס אשדוד משחקת טוב בחצי הראשון אך קורסת במחצית השנייה", אמר גורם בקבוצה. "אנחנו לעומת זאת נכנסים למשחק רק במחצית השנייה". במשחק של מחציות כל קבוצה ניצחה את החצי בו הייתה טובה יותר, אשדוד את הראשונה אשקלון את השנייה והתחלקו בצדק בנקודות בסיום.
אשקלון אמנם נטלה את היוזמה לנהל את קצב המשחק מחניכיו של עמיר תורג'מן במחצית השנייה, אך לאורך המשחק לא היו מסוכנים יתר על המידה במהלכו השוטף של המשחק. טל איילה, הטוב שבשחקני אשקלון העונה, רשם משחק פושר ולא היה במיטבו כאשר בהמשך עוד הוסיף חטא על פשע, לאחר שחטף אדום ישיר. ביומיים הקרובים יוחלט אם איילה, שהורחק אוטומטית משני משחקים, יעלה לוועדת משמעת ולדיון בפני בית הדין המשמעתי של ההתאחדות. נעים אמנם טען כי במקרה של איילה, השופט מנשה משיח היה צריך להסתפק בכרטיס צהוב, אך בקבוצה נוטים להסכים עם החלטת משיח. "טל הלך עם שני רגלים במטרה לפצוע וביצע עבירת תוקף, לא מדובר בפעולת הגנה. זה חוסר אחריות מבחינתו, מדובר בשחקן מאוד חשוב לקבוצה, שחקן שקונים עבורו כרטיס והוא יחסר לנו. ההבדל בין הפועל אשקלון האפורה של העונה שעברה והפועל אשקלון התוססת של השנה זה טל איילה. רודי עשה את הטעות ראשון ועכשיו שהוא חוזר אז איילה, מורחק והמומנטום החיובי שלו נעצר. כשהשניים האלה ישחקו יחד הפועל אשקלון תוכל להראות לאן באמת היא מסוגלת להגיע".
בהיעדרו של איילה, כדינמו של הקבוצה, הפועל אשקלון נצרכה שחקן כמו רודי חדד שירכז לה את המשחק ממרכז השדה אך חדד אף הוא מושעה ויחזור לפעילות רק בשבוע הבא. יובל נעים וחניכיו נזקקו לשתי בעיטות חופשיות מצוינות של רמזי ספורי, מהבולטים במשחק ואחת של ראלי שפגשו את קורת השער, בשביל להעיר מעט את הקהל המנומנם ולהכניס טירוף ב-800 האוהדים האשקלונים שעשו את כל הדרך לעיר הנמל.
לעומת הצוות הניהולי, הצוות המקצועי חשש מהפסד. "אשדוד ששיחקה אתמול זו לא אשדוד שאנחנו רגילים לראות. אחרי שלושה משחקים טובים, הרבה קבוצות סובלות מאופוריה ומפסידות, גם ממשחקים כאלה צריך לצאת עם נקודות. לא ייצרנו הרבה מצבים, אבל ידענו לסכן את השער במצבים הנייחים ומשם גם השוויון הגיע", אמר גורם בצוות המקצועי.
דיון הוכחות מרובה עדים יתקיים במסגרת משפטו של ראש העירייה המושעה, איתמר שמעוני, בשבוע הבא. שני דיונים שהיו אמורים להתקיים בוטלו ואל הדיון שיתקיים ביום שלישי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, זומנו חמישה עדים: בהם מנכ"ל קבוצת הכדורגל הפועל אשקלון, דרור אלמלם. הדיון הבא כך נראה, יעסוק בעיקר באישומים הנוגעים לאחיו של איתמר, עופר שמעוני אשר מיוצג על ידי עו"ד אשר אוחיון.
עופר שמעוני (מאחורה) עם יואל דוידי ומשה פונטה. צילום: דוד לוי
כזכור, אלמלם נחקר בפרשה, אך ללא קשר לקבוצת כדורגל, אלא בקשר לעבודתו כבעל משרד תיווך נדל"ן ובהקשר למעורבות של עופר שמעוני, שעסק אף הוא בתיווך ונאשם בפרשה. בראיון שהעניק אלמלם ל"כאן דרום" הוא התייחס בין היתר לפרשה הזו ואמר "הואשמתי במירכאות שהייתי צינור לקבלת כספים דרך קבלן כזה או אחר. המשרד שלי קיבל שירותים, שיווקנו פרויקט, מכרנו 6 אלף מ"ר מסחרי ב-6 שבועות. אותו קבלן עף עלינו, הוא לא האמין שעשינו את זה. כולם בסופו של דבר היו מבסוטים וקיבלו את החלק שלהם. מפה ועד לערב אותי בחקירות כאלה, זה לא אני". אלמלם אף נשלח למעצר בית בפרשה, אך הוא לא הואשם בדבר.
מי שגם כן זומן לעדות הוא אליהו שמעוני, שאף הוא עוסק בתיווך ועבד יחד עם עופר שמעוני בתחום. כמו כן, מתווכת בשם אדיתה מונטיאן.
סולושנסקי ומאמנו אסי שאול. צילום: המרכז לטניס בישראל – אשקלון
גאווה לאשקלון. אם הספורטאים הבוגרים של אשקלון עדיין לא מצליחים לקטוף תארים, דווקא לאון סולושנסקי, שחקן המרכז לטניס בישראל – אשקלון, רק בן 10 וכבר הוכתר לאלוף ישראל לגילאי 10 לאחר שניצח 2:6 ו-5:7 את מתן רוז'נסקי בגמר שהתקיים ברעננה. מדובר בהישג כפול. לאון, המתאמן אצל המאמן אסי שאול, השלים דאבל מצוין לאחר שזכה במקום הראשון גם בטורניר הזוגות יחד עם אייל אלישע.
שעיה אזר, מנהל המרכז לטניס באשקלון: "ההצלחה של לאון שזורה בעבודה משותפת של מאמן, שחקן וגיבוי מלא של ההורים. לאון הוא שחקן בעל פוטנציאל גבוה ויש לו את כל הנתונים הפיזיים והמנטאליים להיות שחקן מוביל בטניס בישראל".
במשטרת ישראל רואים באכיפת החוק כנגד נהגים שחונים בניגוד לחוק – שיפור איכות חייו של התושב. מלבד עבירת החניה במקום אסור בהפרעות לתנועה ובחסימת חניה. בימים הקרובים, כך הודיעו היום במשטרת מרחב לכיש תוגבר האכיפה בנושא זה בשכונת מגדל ובמרכז אפרידר.
דו"ח תנועה. צילום: דוברות המשטרה
הפעילות נעשית תוך שיתוף פעולה נרחב בין המשטרה והעירייה. "פעילות זאת, מטרתה לשפר את איכות חייו של התושב, אותו אזרח נורמטיבי המתגורר בעיר, תוך הסברה, מניעה ואכיפה כנגד עבירות הפוגעות לא אחת באיכות חיים, ועל פי סקר שנערך זה מכבר בעיר גם נבחרה כעבירה המפריעה ביותר לתושב" מסרו היום במשטרת אשקלון "אנו נמשיך לפעול יחד עם גורמי הרשות המקומית על מנת לשפר ולאפשר אורח חיים תקין לכל אזרח נורמטיבי, מחד, ונאכוף את החוק כנגד אלו הבוחרים לזלזל בו, מאידך".
כבר בימים הקרובים תחל פעילות אכיפה במקומות שסומנו לכך ברחבי שכונת מגדל ומרכז אפרידר. בין היתר, במקומות אלו הוצבו תמרורים המורים על אזור אכיפה מוגבר. במשטרה קוראים כאמור לציבור התושבים להימנע בעבירות חנייה והפרעה לתנועה בדגש למקומות אלו.
הדרבי הדרומי בין הפועל אשקלון ומ.ס אשדוד תמיד מסקרן ופיקנטי, במיוחד עבור אוהדי שתי הקבוצות מהערים השכנות. הקבוצה מעיר הנמל הגיעה למשחק הערב כאשר היא עם נקודה אחת מ-18 אפשריות, אך עם עמיר תורג'מן במשחק הבכורה שלו על הקווים, כמאמנה הראשי של הקבוצה.
מנגד, הפועל אשקלון הלוהטת, עם 7 נקודות מתוך 9 בשלושת המשחקים האחרונים כולל תיקו יוקרתי מול מכבי תל אביב, באה להמשיך את המומנטום החיובי.
בדקה ה-21 קרלו ברוצי'ץ' נגע בידו, עוז ראלי ניגש לבעוט ובבעיטה מצוינת מצא את הקורה. הכדור עוד התגלגל על קו השער לפני שיצא החוצה. הזדמנות מצוינת להפועל אשקלון לעלות ליתרון. בדקה ה-25 היה זה רמזי ספורי שבעט כדור חופשי נוסף אך מצא את את הקורה.
דקה 32 גדי קינדה הוכיח כמה הוא מוכשר, לאחר שהתעלל באלעד גבאי ובמסירת רבונה מצא את ראשו של מאוריסיו קורדיירו שכבש בקלילות מקרוב.
המחצית השנייה נפתחה בגישושים מצד שתי הקבוצות. ההזדמנות המסוכנת הראשונה הגיע בדקה ה-67 כאשר ספורי שוב מצא את הקורה לאחר בעיטה נהדרת. יובל נעים כעס מאוד על איבנצ'יץ' והורה לשרון גורמזנו לפשוט את גופיית האימונים וזה כנראה עורר אל איבנצ'יץ' שבדקה ה-74 נגח לרשתו של ירדן קרישטול וקבע שיוויון מוצדק. 1:1.
שתי דקות מאוחר יותר טל איילה פגע בגסות ברגלו של גנב וראה כרטיס אדום ישיר והותיר את חבריו בעשרה שחקנים. מרגע זה ואילך אשדוד השתלטה על המשחק אך לא הצליחה לכבוש. 1:1 בסיום.
שקד דרור בן 31 מאשדוד הואשם היום ברצח חברו, ישראל מלכה בן 25 מאשקלון, ב-7 בספטמבר.
הרצח התרחש בסביבות השעה שמונה בערב. לפי כתב האישום, דרור הגיע רכוב על אופנוע גנוב כשפניו רעולים, ירד ממנו, ופתח לעבר מלכה שישב ברכב של גיסו באש מאקדח שהיה גם כן גנוב.
באותה שעה מכונית הסקודה של מלכה עמדה ברמזור בצומת הרחובות בני ברית וירושלים. מלכה ישב במושב הנוסע ומי שנהג במכונית היה גיסו, לידור לוסקי.
אנשי מד"א מעניקים טיפול למלכה בזירה, 7.9.17. צילום: דוברות מד"א
הוא ירה לעברו שלוש יריות דרך השמשה האחורית. מלכה מת כעבור זמן קצר. לאחר מכן דרור החביא את האופנוע ברחוב מקלנבורג כשהוא מכוסה ובסמוך גם החביא את האקדח שהיה טעון.
ישראל מלכה
לפי כתב האישום המניע לרצח היה סכסוך שפרץ בין השניים, אך מהותו אינה מפורטת. אחת האפשרויות שעלתה בחקירה שהרקע הוא סכסוך כספי ואפשרות נוספת שעלתה היא מעשה השפלה של שעליה הנאשם לא היה מוכן לעבור בשתיקה.
מלכה היה תושב אשקלון שעבר לאשדוד. הוא הותיר אחריו רעיה, מאי-מוריה.
בפרקליטות מחוז דרום ביקשו להאריך את מעצרו של דרור עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. השופט אלון אינפלד מבית המשפט המחוזי בבאר שבע הורה לפני זמן קצר על הארכת המעצר עד להחלטה אחרת.
לפי הבקשה שהגישה עוה"ד טל אדיר כהן מהפרקליטות, דרור נמלט לאחר הרצח והיה דרוש לחקירה עד שהסגיר עצמו. לאיש יש עבר פלילי רב והוא שמר על זכות השתיקה בחקירה.
הדוגמנית האשקלונית ענבר גז שמפתיעה אותנו בכל פעם מחדש החליטה לנצל את תום תקופת החגים העמוסה בחופשה קלילה במקום הנמוך בעולם, והתנהגה כמו תיירת לעניין, אפילו מריחת בוץ הייתה.
הפועל אשקלון ערכה הבוקר את האימון המסכם לקראת המפגש המסקרן מול מ.ס אשדוד באצטדיון הי"א מחר (ש' 19:00).
מאמן הקבוצה,יובל נעים, התייחס הבוקר לדרבי הדרומי, "עשינו דברים טובים. הקבוצה מתאמנת טוב. מצפה לנו משחק קשה מאוד מול מ.ס אשדוד ואני קורא לקהל לבוא לתמוך בקבוצה. התיקו שעשינו מול מכבי תל אביב קרה הרבה בזכות הקהל שלנו, השחקנים אוהבים שהקהל דוחף אותם להצליח".
בקבוצה חוששים מאופוריה ומזכירים לשחקנים את "אפקט החלפת המאמנים", שקרה השבוע באשדוד. "אשדוד היא חיה פצועה, הם החליפו מאמן ובאצטדיון הביתי שלהם כל אחד יתן את המאה אחוז שלו ואם נחשוב שהמשחק הזה בכיס שלנו, נפסיד אותו כבר בצומת אמונים", אמר גורם בצוות המקצועי.
מנשה עלוואה (58) הוא האחד הכוכבים הגדולים ביותר שידעה הפועל אשקלון בכל הזמנים. הוא החל את הקריירה המקצוענית שלו רק בגיל 16 באחת מהקבוצות המקומיות בכפר סבא ולאחר זמן קצר עבר למחלקת הנוער של הפועל תל אביב. בסביבתו של עלוואה מספרים כי היו תקופות שבהן היה קם מוקדם בבוקר לעבוד יחד עם אחיו הגדול בבנייה, עבודה פיזית וקשה, רק כדי לממן את הנסיעות לאימונים. נוסף על כך, בשבתות כדי להגיע למשחקים, היה מגיע לצומת אשקלון עם אופניים, קושר אותם בפרדס, ומשם מחכה למוניות שיגיעו מכיוון עזה, בתקופה שבה המעברים היו פתוחים.
עלוואה קטף אליפויות ואף דאבל בנוער של האדומים, אך לא הצליח לעלות לבוגרים. הוא הושאל להפועל חולון וזכה לזימון לנבחרת האולימפית. מאז הדרך להצלחה עבורו הייתה סלולה. הבלם הגיע למכבי פתח תקווה, ששיחקה בליגה הראשונה, הצטיין בשורותיה וחתם קריירה ענקית, 11 שנים ממנה בליגה הראשונה. למרות ההצלחה בשדות זרים, עלוואה, יליד העיר אשקלון, נחשב לסמל גדול של הפועל אשקלון, שבשורותיה שיחק שלוש שנים.
מנשה ואור עלאווה. צילום: אורי קריספין
בנו אור (26) הלך בדרכו של אביו, אלא שלהבדיל ממנו, הוא גדל במחלקת הנוער של הפועל אשקלון, עלה לקבוצה הבוגרת, אך לא זכה בשנים האחרונות לדקות משחק משמעותיות ועזב לליגות נמוכות יותר. את הכוחות להמשיך ולא לוותר הוא שואב כמובן מהדרך שעשה אביו. “אבא שלי מבחינתי הוא ההוכחה לכך, שכמו הרבה שחקנים היום, לא הכישרון קובע אלא כמה באמת אתה רוצה ומוכן להקריב מעצמך”, הוא מעיד. “אבא שלי לא היה כישרון גדול, אבל בכל זאת הוא בא מהנשמה ומהלב, ובשבילי הוא מודל לחיקוי”.
איך אבא שלך תורם לך מניסיונו? “אבא שלי מסמל את המשפט ‘אין דבר העומד בפני הרצון’. הוא תורם לי בקריירה בזה שהוא מורה הדרך שלי, מלווה אותי בטוב וברע, הניסיון שהוא צבר עם השנים בתור שחקן ובתור מאמן מאוד משפיע, כי הוא כבר היה במקומות שאני נמצא בהם. הוא תמיד עושה לי שיחות ומחזק, בעיקר בפן המנטלי, שמבחינתי זה לא פחות חשוב מהפן המקצועי”.
מנשה עצמו, ממשיך להאמין בילד, ומספר על הדמות הנוכחת שהוא בקריירה שלו: “את אור אני מלווה מגיל צעיר, הולך למשחקים, איפה שהוא נמצא, גם אם זה מחוץ לעיר. היום קשה לתת טיפים, אני הולך למשחקים ורואה, ואז אני מתקן לו את השגיאות ואם יש לו דברים טובים אז אני גם מחמיא לו. אני חושב שהוא יכול להגיע לרמות גבוהות יותר, אבל הילד מספיק בוגר ויודע לעשות שיקול דעת מה טוב לו. אור ילד חכם מאוד”.
הרצל ושגיא עיני
את הרצל עיני (66) רבים מהדור הנוכחי מכירים כיום כמנהל אצטדיון סלה באשקלון. זה שנמצא שם ברוב שעות היממה, דואג לתחזוקת הדשא, האיש שמגיע ראשון ועוזב אחרון את האצטדיון העירוני. אלא שייתכן שלא מעט אנשים כלל לא יודעים שהרצל עיני היה גם שחקן כדורגל, התחיל כשחקן התקפה ולאחר מכן סווג גם לתפקידי הגנה. עיני טוען כי שיחק בכל התפקידים האפשריים מלבד שוער, בשפת הכדורגל מדובר בכלבויניק. עשר שנים הוא נתן מעצמו להפועל אשקלון בקבוצה הבוגרת, ובסיומן, בגיל 26, פרש ממשחק לאחר שמאס בו לטענתו. כיום עיני נהנה מכדורגל בדרך אחרת ומשחק בקבוצת הוותיקים, לצדו של בנו. שגיא (43) ינק את היסודות מאביו וידע מהרגע הראשון שיהיה כדורגלן. הוא גדל במחלקת הנוער הכחולה, ובשונה מהעידן של היום, קיבל את ההזדמנות ולקח אותה בשתי ידיים. 12 שנה הוא לבש את המדים הכחולים, שימש קפטן הקבוצה וכבש 45 שערים.
הרצל ושגיא עייני.
למרות קריירה יפה בקבוצה אחת, שגיא יכול היה להגיע למועדונים גדולים יותר, כפי שאביו מספר. “אם לא הייתי עובד עירייה, שגיא היה מגיע לרמות הרבה יותר גבוהות”, הוא אומר בצורה חד משמעית. “הייתה לו הצעה טובה מאוד מהפועל חיפה, אבל דחינו אותה כי פשוט לא היה נעים לנו לעזוב. הוא היה שחקן הבית היחיד באותה תקופה באשקלון, וידענו שלא ייתנו לו ללכת. בנוסף, הייתה תחרות בין כל השחקנים המהירים בליגת העל, ושגיא היה בכלל בליגה הלאומית. בגלל שהוא היה כל כך מהיר, לקחו גם אותו לתחרות, והוא היה השחקן היחידי מהלאומית בין שחקני ליגת העל. בסוף הוא סיים במקום השני”.
מבחינתו של שגיא, הוא לא מרגיש פספוס ובהחלט מבין מי האיש שממנו למד הכול: “בעקבות זה שראיתי את אבא שלי משחק בלא מעט משחקים מאז שהייתי קטן, ידעתי שגם אני אהיה שחקן כדורגל. עוד כשהייתי ילד אבא דאג להלביש אותי במדי ונעלי כדורגל, כדורים היו לי בלי סוף, מגוון של תלבושות של לא מעט קבוצות כדורגל בעולם, וכמובן שהוא אימן אותי והסביר לי כל פעם שרק היה יכול. דבר אחד אני לא אשכח: הפעם שהוא לקח אותי לראות את נבחרת ברזיל הגדולה של שנות ה-80 משחקת נגד נבחרת ישראל. בכל תקופת היותי שחקן פעיל אבא דאג להסביר, לכוון, אפילו לכעוס כשלא הייתי מספיק טוב. למרות שלא ראיתי אותו משחק, אני יודע עליו מסיפורים. הבנתי שהוא היה מאוד זריז וערמומי, אבל מעל הכול הוא היה שחקן מוביל ומנהיג”.
אפרים, זוהר ובועז מאיר
את אפרים מאיר (74), כדורגלן העבר של הפועל אשקלון, היה בלתי אפשרי לשכנע להשתתף בכתבה. הבן זוהר מעיד עליו כי הוא לא אוהב פרסום, זאת למרות התהילה ואורות הזרקורים שלהם זכה בשעתו כשחקן. עם שני בניו כדורגלני העבר המקומיים, זוהר ובועז, לא התקשינו יתר על המידה.
בועז וזוהר מאיר.
זוהר (39) פיתח קריירה גם מחוץ לעיר הולדתו. הוא גדל במחלקת הנוער של הפועל אשקלון, אך במהלך קריירת הבוגרים נדד לקבוצות בני יהודה, מכבי חיפה, מכבי קריית גת והפועל כפר סבא, תקופה שנמשכה חמש שנים. הרגע הגדול בקריירה שלו היה המעבר למדים הירוקים ממועדוני הפאר בכדורגל הישראלי. בין לבין שיחק זוהר ארבע עונות בקבוצת נעוריו.
אחיו הגדול בועז (44) גדל ושיחק כל חייו בהפועל אשקלון. הוא נחשב לשחקן נשמה וסמל, כאשר סימן ההיכר שלו היה קשר אחורי קשוח, שאותו היה קשה מאוד לעבור. אביהם של השניים, אפרים, היה שם תמיד כדי לכוון ולעקוב מקרוב אחר ההתפתחות של בניו. “אבא שלי הוא מודל לחיקוי בתור אדם טוב וישר”, מספר זוהר. “בתור שחקן קצת פחות כי הוא היה שחקן הגנה, מה שאני לא הייתי. הוא תרם לי מאוד, ליווה אותי כל חייו גם כשחקן וגם היום בחיי האישיים, הוא תמיד ייעץ לי בתור ילד, עזר לי לקבל החלטות, היה לו ניסיון רב מאחר וכל חייו עסק בכדורגל”.
הדבר היחיד שעליו מצר זוהר כיום הוא העובדה שלא זכה לראות את אביו משחק. “מסיפורים אני יודע שהוא היה שחקן הגנה מיוחד במינו, שחקן עם נשמה גדולה, שהייתה חוויה לשחק איתו. שחקן חזק מאוד שאף יריב לא היה רוצה להיות באזור שלו”. האח הגדול בועז הוסיף והסכים עם דבריו של זוהר: “אבא שלי היה לגמרי מקור הערצה בשבילנו. הוא היה נותן לי שיחות מוטיבציה, גם עצות וגם ירידות כשהיה צריך. גם אני לא ראיתי אותו משחק, אבל שמעתי שהוא שהיה שחקן טוב וכישרוני, לוחם ללא פשרות, אחד ששיחק למען הסמל והעיר”.
לפני שבע שנים, קצת לפני יום הולדתה ה-68, הלכה לעולמה במפתיע אמה של דנה (שם בדוי). “זה היה בחג פורים, החג שהיא הכי אהבה, ואז עדיין לא היה ברור ממש מה בדיוק גרם למותה הפתאומי”, היא מספרת.
רק כחודש לפני מותה התחילה האם לסבול מקפיצה בלתי רצונית של אחת מאצבעות ידה ומעיוות בדיבור. היא אושפזה ומצבה הידרדר במהירות. בבית החולים התבקשו בני המשפחה להגיע למשרדה של פרופ' אסתר כהנא, נוירולוגית בבית החולים ברזילי, והיא ביקשה מהם לבדוק את הסיבות שבגינן נפטרו אנשים אחרים מבני משפחתם. “היא ביקשה מאיתנו לברר בקרב המשפחה המורחבת ממה כל אחד נפטר. כך יצא שישבתי ועשיתי אילן יוחסין של פטירות. מצאתי דוד שנפטר עוד לפני שנולדתי, התקשרתי לבנו ושאלתי ממה הוא נפטר והוא אמר: 'קרויצפלד יעקב'”, משחזרת דנה.
“המוח הופך לספוג”
היא עוד זוכרת שהיו לה טעויות איות כששרבטה את שם המחלה המוזרה והזרה הזאת על חתיכת נייר. באותה תקופה לא היה לה מושג שבחלוף שנים היא תוכל לאיית את שם המחלה הזאת גם מתוך שינה ותאסוף עליה כל פיסת מידע. “כשהגעתי עם המידע הזה לבית החולים, זה אישש את החשש, ונאמר לנו שלאימא נותרו מקסימום שלושה שבועות לחיות. כמובן שפרצה מהומה לא קטנה, המון רגש התפרץ שם, ולא ידענו מה לעשות עם הבשורה”.
"המוח הופך לספוג". אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב/ingimage
היא התחילה לקרוא וגילתה שמדובר במחלה חשוכת מרפא המופיעה ברחבי העולם אצל אדם אחד למיליון, אולם באוכלוסיות ייחודיות, כמו אצל יהודים ממוצא לובי, השכיחות גבוהה יותר בשל תורשה גנטית. “סעדנו את אימא מסביב לשעון, ובמקביל קראנו מחקרים, והיה חסר המון מידע. לא ידעתי אפילו מה לשאול”.
במה מתבטאת המחלה? “זאת מחלה ניוונית, שבמסגרתה המוח הופך לסוג של ספוג ומפסיק לשדר תדרים לגוף. כך החולה מאבד בהדרגה את היכולות שלו, מה שמוביל תוך זמן קצר למוות. זאת מחלה שאין ממנה דרך חזרה. ברגע שהיא תוקפת גזר הדין ידוע מראש”.
“ביום שזה יהיה לאחד מילדיי אני שם קץ לחיי”
לאחר שנפטרה האם סגרה דנה את הפרק הזה של חייה והשתדלה להרחיק כמה שיותר את המחשבות הטורדניות וגם הצליחה. “ברגע שאימא נפטרה מבחינתי, עם כל הצער והכאב, תם עידן. משהו אחד נגמר, וממשיכים בחיים עם הקושי והאבל. אבא אמר משפט שאני לא אשכח בחיים, והוא מלווה אותי עד היום: ‘ביום שבו יהיה משהו דומה לאחד מילדיי אני שם קץ לחיי’”, מספרת דנה. זאת בדיוק הסיבה שהיא בחרה להישאר בעילום שם, על מנת לשמור על בריאותו של אביה שאינו יודע שבתו נשאית של המחלה.
“אני לא מתביישת ואין לי מה להסתיר, אבל אני שומרת על אבא. חשוב לי להציף את העניין הזה כי יש המון חוסר מודעות, מה שבסופו של דבר פוגע בנו, החולים והנשאים”.
אז מתי גילית שאת נשאית? “קודם כול, כבר אז ביקשה מאיתנו פרופ’ כהנא לעשות בדיקת דם ולשלוח להדסה עין כרם, שם היא ניהלה מחקר. לא הסכמנו, לא אני ולא האחים שלי. שוחחנו על זה והגענו למסקנה שאין לנו שום עניין לחיות בחרדות, כי לפי הסטטיסטיקה מגיל 40 הסיכוי לחלות עולה משמעותית. לפני שלוש שנים עברתי אירוע מוחי, וכשהתאשפזתי הצוות של המחלקה הנוירולוגית בבית החולים ברזילי זכר אותי בגלל האשפוז של אימא. אני חייבת לציין שמעולם לא נתקלתי ביחס כל כך מכיל, תומך ומפרגן, זאת מחלקה עם אנשים מדהימים. אז עברתי רצף של אשפוזים לא קטן, ובאחת הפעמים ניגשה אליי פרופ’ כהנא ואמרה: ‘צריך לעשות את הבדיקה’. עשיתי בדיקת דם, אבל התנתקתי והתייחסתי לזה כמו לעוד בדיקת דם רגילה. מבחינתי, ביום שבו אימא שלי מתה מקרויצפלד יעקב, המחלה מתה יחד איתה”.
איך הגיעה הבשורה? “הייתי עדיין מאושפזת, ואז הגיעה אליי הרופאה של המחלקה עם העובדת הסוציאלית שהכרתי, ופתאום ראיתי גם את פרופ’ כהנא ופרופ’ מילוא מנהל המחלקה. הם לקחו כיסאות והתיישבו סביבי. היה ברור שזה לא ממש ביקור שגרתי, והוא שונה לחלוטין מכל ביקור רופאים שהכרתי עד אז, וראיתי לא מעט כאלה. עוד לפני שהיא הספיקה לדבר, אמרתי לה שאני רק רוצה לדעת אם אני נשאית או חולה והיא אמרה: ‘נשאית’”.
תרופות. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/ingimage
לאחר הבשורה הקשה ביקשה דנה להיות לבד ודחתה כל ניסיון לדבר איתה ולהשמיע באוזניה דברי עידוד. “ביקשתי לצאת לעשן ולשתות קפה, לא רציתי לראות לא עובדת סוציאלית ולא פסיכולוגית. חשבתי רק שיש לי שתי ילדות לגדל, ואין לי מושג מה אני יכולה לעשות כדי להישאר בחיים”.
מה את יודעת היום על המחלה? “בשפת העם המחלה הזאת נקראת גם ‘הפרה המשוגעת’, אבל אין שום קשר בינה לבין אכילת חלקי פנים, למרות שיש נטייה לחשוב ככה. ברגע שהמחלה מתפרצת, זה למעשה חלבון מסוים שמופרש למוח ומתחיל לחורר אותו. עד היום לא ברור מה הטריגר להתפרצות המחלה, ואין לה שום פתרון. שבע שנים עברו מאז שחיפשתי מידע על המחלה ועד היום אין לי תשובות”.
“יש קשר שתיקה סביב המחלה”
עוד בהיותה בבית החולים קיבלה דנה את מספר הטלפון של אליס ענן, מי שהקימה בארץ עמותה שמטרתה לאגד בתוכה את החולים והנשאים ולתת להם מענה והפכה לפעילה בעמותה. “מהר מאוד התברר לי שמתעלמים מאיתנו לחלוטין. באחת הוועדות בכנסת, כשדנו בסוגיה שלנו, נאמר לנו באמירה בוטה שאנחנו לא מתים מספיק, פשוט ככה. מאז שגיליתי שאני נשאית של המחלה, כל החיים שלי השתנו. הפכתי לחרדתית הרבה יותר כי כל דבר נראה לי כמו התפרצות של המחלה או שאני חוששת שמא זה עלול להוות טריגר להתפרצותה. כשהיא מתפרצת, אז הסוף ידוע מראש, אין תרופות, אין משהו למניעה, להארכת חיים, והכי גרוע שאין גם מחקר, אז גם אין תקווה כלשהי”.
דנה: "אליס נוסעת בעולם, מרצה ונפגשת עם חוקרים". אליס ענן בחו"ל
אתם מנסים לעשות משהו כדי לקדם מחקרים? “כל הזמן וללא הפסקה. אליס נוסעת בעולם, מרצה, מספרת ונפגשת עם חוקרים, אבל בינתיים ללא הצלחה. בעולם אכן מדובר במחלה נדירה, אבל בארץ היא איננה נדירה בכלל. אני לא אימא פחות טובה מכל אימא שחולה במחלה אחרת. מגיע לנו שמישהו ירים את הכפפה ויגיד: ‘בואו נחקור’, גם החיים שלנו חשובים”.
איפה עיקר הקשיים? “קודם כול, עדיין יש סביב המחלה הזאת איזשהו קשר שתיקה לא ברור. אנשים מתביישים ולא מספרים, ולכן יש קושי לערוך מחקרים. לחלופין יש גם את אלה שבוחרים שלא לבדוק וכלל לא יודעים שהם נשאים, בדיוק כמו שאני הייתי בתחילת הדרך, ואין ספק שזה מקשה. יש המון קשישים שנפטרים, והרבה פעמים אפילו לא מקשרים בין המוות למחלה הספציפית הזאת. ושנית, יש פה בעיה של ביורוקרטיה ואתיקה רפואית, ואנחנו נתקלים בקשיים מסוג זה שוב ושוב. הצלחנו, למשל, לגייס לטובת המשימה שני חוקרים מארצות הברית והיינו אמורים להעביר דגימות דם לשם, אבל זה נופל על שטח אפור ובעייתי כי מדובר למעשה בסוג של ניסוי בבני אדם. אז לנו, החולים והנשאים, מותר לתת את הדם, אבל האחיות נמצאות בשטח אפור ובעייתי, ואנחנו לא מוכנים לסכן פרנסה של אף אדם”.
מה בעצם אתם מבקשים? “רק שיחקרו, זה הכול. לא מבקשים קצבאות, לא הכרות ולא כספים והטבות מהמדינה. אני לא רוצה כלום, רק להמשיך להיות אימא לבנות שלי. יש כאן התעלמות מוחלטת ולא ברורה מקהילה שלמה. איך יכול להיות שחוקרים כל כך הרבה מחלות, ואת קרויצפלד יעקב לא? למה החיים של החולים שלה לא חשובים מספיק. אחת מהסיבות שהחלטתי להעלות את הנושא לראש סדר העדיפויות זה כדי שהבושה תרד, שהחולים והנשאים יבינו שהם לא לבד וירימו את הראש. אני בטוחה שיש עוד הרבה כאלה, אבל בגלל ההסתרה אף אחד לא יודע עליהם, והם מתמודדים לבד. אנחנו חייבים את המודעות הזאת כדי לגייס כוח, רק ככה נצליח לקדם את העניין הזה. המצב כיום הוא כזה שאנשים בכלל לא רוצים לדעת כי גם ככה אין מה לעשות, אז למה”.
איך הולכים לישון עם הידיעה שהמחלה עלולה להתפרץ בכל רגע? “פחד תמידי, חרדה וטיפול פסיכולוגי. המשפחה שלי לקחה את הנשאות מאוד קשה. האחים שלי עדיין לא מוכנים לשמוע על בדיקה כי הם רואים את החיים שלי. אבא שלי חגג לא מזמן 80, הוא רואה אותי ואת הקושי שלי ומקשר את זה לאירוע מוחי, למרות שאני יודעת שהוא מרגיש אותי.
רק מי שחי את זה יכול להבין את התחושה. אתה יודע שאתה חי על זמן שאול, והכי גרוע שאף אחד אפילו לא מתאמץ למצוא לך תרופה. הבת הגדולה שלי כבר הצהירה שהיא רוצה ללמוד רפואה, כדי למצוא לי תרופה. הלוואי שזה יקרה, רק שאין לי את הזמן הזה לחכות”.
“לא אתן שילדיי יעברו גם הם את התהליך הזה”
אליס ענן, נשאית החלה, איבדה את אביה, שחלה אף הוא בקרויצפלד יעקב, והקימה את העמותה שפועלת להגברת המודעות למחלה בארץ ובעולם. לפני כ-11 שנה אובחנה אליס ענן כנשאית קרויצפלד יעקב והתחילה להיות פעילה בתחום. היא הקימה את העמותה והשתתפה באינספור כנסים בעולם. היא אוספת כל פיסת מידע, מנדבת אינפורמציה משלה ועושה הכול על מנת לקדם את המחקר. כיום היא יושבת ראש עמותת קרויצפלד יעקב בישראל.
אליס ענן
“אני עצמי עברתי תהליך מאוד ארוך. בחמש השנים הראשונות אף אחד לא ידע שאני נשאית, זה היה סוד”, מספרת ענן. “כשהתחלתי לדבר על זה בקול, זה נתן לי כוח ואומץ. פתאום גיליתי שיש עוד ועוד, וחשוב להבין שרק ביחד נוכל להביא שינוי. למחלה הזאת אין דומה מבחינת מהירות ההידרדרות, מדובר בכשל מוחלט של כל המערכות תוך זמן קצר מאוד”.
מה היקף המחלה? “מבחינת השכיחות בעולם זה אחד למיליון, והעניין הגנטי הוא רק עשרה אחוז מהמקרים. בארץ מדובר על השכיחות הכי גבוהה שקיימת בעולם. בכל שנה מצטרפים עשרות חולים ונשאים, וזה רק מהנתונים שיש בידינו. המחלה הזאת היא דומיננטית, כלומר מספיק הורה אחד נשא כדי להמשיך את זה הלאה. בדור הקודם היא הייתה שכיחה בעיקר בקרב יוצאי לוב ותוניס. היום, כשיש יותר ויותר נישואים מעורבים, זה מתחיל לחצות את עניין המוצא. זה מעגל מאוד רחב של אנשים, וזו פצצה מתקתקת”.
יש בכל זאת איזושהי התקדמות במחקר? “המחקרים בתחום הגנטי הם מצומצמים ונדירים, וחלק מהמשימה שלנו היא לקדם את זה וליזום קשר בין חוקרים מכל מיני תחומים לתחום הספציפי הזה. היום המחקר עומד בפני מצב בעייתי, עדיין לא יודעים כלום על טריגרים או על מה יכול לדחות את המחלה או לקדם אותה. יודעים מה היא מחוללת, ובזה פחות או יותר זה מסתיים. לפני ארבע שנים לקחתי חלק בדיון של הוועדה למחלות נדירות בכנסת. הוציאו מסקנות שאנחנו אפילו לא קיבלנו אותן וזהו. עכשיו יש חוקר בעל שם עולמי בשווייץ, אדריאנו אגוצי, שמעוניין למצוא חיסון למחלה. הוא נערך לקראת שיתוף פעולה עם רופאים בארץ, שיצטרכו לגייס קרובים מדרגה ראשונה ושנייה, לדגימות דם, ואנחנו כעמותה נרתמים לתמיכה בכל מחקר כזה”.
עד כמה הממסד מכיר בקרויצפלד יעקב? “אין הבנה של הממסד הרפואי וגם לא של המדינה שמדובר במחלה מהירה וסופנית. משפחות מטורטרות ממקום למקום עד שהחולה נפטר. אנחנו לא זכאים להוספיס, כמו חולים סופניים אחרים, והחולים נזרקים ולא מקבלים את הכבוד האחרון שמגיע להם. זה משהו שאותי מאוד מטריד. למרות שהמחלה מאוד שכיחה בארץ, סטודנטים מסיימים בית ספר לרפואה מבלי שיש להם איזשהו שמץ של מושג לגביה. עשיתי אינספור שיחות עם רופאים שפותחים עיניים ולא יודעים על מה אני מדברת בכלל”.
אליס ענן מרצה בחו"ל
מה מבחינתך יוגדר כהצלחה? “מרכז שמאגד בתוכו את החולים, שישלב בתוכו הוספיס ומערכת רחבה של תמיכה והבנה של מה שעובר החולה. העמותה שלנו משתייכת לארגון העולמי של המחלה, שמאגד ארגונים בכל העולם, וכך חולקים מהידע והעשייה. אנחנו מאוד רוצים לקדם ניסויים בבני אדם. המעט שנערכו נעשו בעכברים, ואנחנו כבר יודעים שהתוצאות אינן מעידות על בני האדם. בחזון שלנו היינו רוצים לראות מעקב רב תחומי מכמה דיסצפלינות, בגלל שיש למחלה כל כך הרבה היבטים. יש בארץ המון חולים ונשאים, ובהחלט אפשר להגיע לתובנות משמעותיות על ידי מעקב אחר החולים. המדינה לא עושה כלום למעננו, והאבסורד הוא שגם כשאנחנו מנסים לקדם משהו מיוזמתנו מתנגחים בנו, פשוט לעג לרש. תנו לנו לפחות להגן על עצמנו, כי חוץ מזה לא נשאר לנו מה לעשות. זו מציאות שאי אפשר לתאר. הטראומה ממותו של אבי עדיין מהדהדת בי, וזה הדרייב שלי לפעולה, לא אתן שילדיי יעברו גם הם את התהליך הזה”.
את רפאל בנימין (27) ככל הנראה לא צריך להכיר לכם. את בנימין מזהים מיד כרקדן ההיפ-הופ המוכשר שיודע לשלוט על כל איבר בגוף ולהזיז אותו בדיוק לפי הקצב של הביט.
ב-2009 הוא הגיע עד לגמר התכנית “לא נפסיק לרקוד”. תכנית בידור ישראלית שבמרכזה תחרות ריקודים. התכנית שודרה בערוץ 2 במסגרת הזכיינית קשת, ובתחילה שמה היה "מלחמת העולמות", אך הוא שונה ל”לא נפסיק לרקוד” לנוכח מבצע עופרת יצוקה שפרץ באותו הזמן. מנחה התכנית היה צביקה הדר. התכנית הייתה מעין המשך לתכנית “נולד לרקוד” ששודרה במשך שלוש עונות.
רק רוצה לרקוד. רפאל בנימין. צילום: אורי קריספין
בקיץ האחרון בנימין פיזז לכם על המרקע בתכנית “רק רוצים לרקוד” והודח רגע לפני חצי הגמר. אך אם אתם חושבים שהוא הגיע שוב לריאליטי כדי להפוך לסלב, אתם טועים.
את מספר הראיונות עם בנימין עד כה אפשר למנות על כף יד אחת וללא מעט קמפיינים הוא אמר “לא”, זו בהחלט התנהגות לא שגרתית מצד יוצא תכנית ריאליטי. שכן על פי המצופה ממנו, הוא אמור להתענג על 15 דקות התהילה שלו.
“אחרי 'נולד לרקוד' הרעיפו עליי מלא אהבה, והייתי נבוך מהסיטואציה הזאת שמזהים אותי, שמצביעים עליי”, מגלה בנימין. “העדפתי להתרחק מזה. הציעו לי קמפיינים של ‘עוד לגדול’, ‘עוד פרסום’, ‘סלביות’, והעדפתי שלא. לכן גם החששות שלי מהכניסה לתכנית 'רק רוצים לרקוד' היו בדיוק מהעניין של הפרסום.
אני רק רוצה לרקוד באמת. לא מעבר. כששואלים למה הגעתי שוב לריאליטי, אני עונה: חיפשתי מקום לגעת בעוד סגנונות ולהופיע איתם. זה היה מבחן בשביל עצמי, כדי לבדוק אם אני מסוגל לזה עוד הפעם או שאני כבר חלוד”, בנימין צוחק ומסביר: “בגיל 27 בעולם הרקדנים אתה עוד שנייה בקבר, רקדנים לא שורדים לנצח”.
מתכנית לתכנית מגלים שאי אפשר לתכנן הכול
את רפאל אני פוגשת באשדוד רגע לפני שהוא עולה על עוד טיסה, הפעם היעד הוא גרמניה. גם שם הוא הולך להופיע. הוא לבוש בסטייל שמזמן הפך לסימן ההיכר שלו. אם תחפשו את השם שלו בגוגל, תראו תוצאות כמו “גם אתם יכולים: כך תלמדו לרקוד כמו רפאל בנימין בכמה צעדים פשוטים”. אבל, האמת, זה ממש לא פשוט להיות רפאל בנימין.
בנימין נולד בהודו הרחוקה, בן לאימא שרונה ז”ל ואבא יהושע, אח בכור לחנה (24), שכיום מתגוררת בהוואי (“מת לבקר אותה כבר”), גבריאל (20),ומיכאל (18). הוא למד בבית הספר היסודי בגוש קטיף—נווה דקלים, לאחר מכן בתיכון בישיבת כפר מימון ולאחר המעבר לניצן המשיך את לימודי התיכון באחוזת יעקב שבגן יבנה.
גוש קטיף היה גן עדן. רפאל בנימין. צילום: אורי קריספין
איך היה לגדול בגוש קטיף? “בנווה דקלים? מדהים, מדהים. גן עדן. מי שלא היה שם לא יודע, אי אפשר לתאר את זה אפילו, לפעמים אני הולך ביישוב (ניצן, ש"ש) ונזכר במקומות ובנופים. גדלתי במשפחה דתית, וגם אני הייתי דתי עד גיל 18”.
הורדת את הכיפה והתרחקת מהדת. למה בעצם? “אני חושב שזה לא קרה בבת אחת, זה התגלגל. אחרי ההתנתקות, שאז הייתי ילד בן 15 בערך, משהו התערער בי. כילד האמנתי באמונה שלמה והתפללתי. התפללנו, כולנו בגוש היינו בטוחים שאנחנו לא עוזבים את המקום, הכי בתמימות. וזה לא קרה. ובעקבות זה משהו התערער בי בתור ילד, לקח אותי למקומות אחרים. שנתיים לא בכיתי, דמעה אחת אפילו, עד שלילה אחת בום, מטרים של דמעות”.
הסכר נפתח. משהו בך נשבר? “זה שבר משהו. אני לא חושב שזה הגורם המרכזי, כי בתקופה הזאת עדיין המשכתי להיות דתי, אבל משם זה פחת ופחת עד שזה הגיע לנקודה הנוכחית שבה אני עדיין מאמין, אני פשוט לא מאמין בדברים מסוימים. כן מאמין באלוקים – לא בפקודות. היום? היום אני מסורתי”. בעקבות תכנית ההתנתקות ב-2005 פונה היישוב נווה דקלים, יישוב קהילתי דתי במרכז גוש קטיף שנחשב לבירת גוש קטיף. חלק ניכר מתושבי היישוב עברו יחד להתגורר ביישוב ניצן שנמצא מצפון לאשקלון.
הוריד את הכיפה. למה? כובע. צילום אורי קריספין
אלא שזו לא הייתה החוויה היחידה שעיצבה את עולמו של בנימין. בתקופת “מלחמת העולמות – לא נפסיק לרקוד”, שבה כאמור השתתף, התרחש מבצע עופרת יצוקה, מבצע צבאי רחב היקף שהוביל צה”ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009 בעקבות ירי רקטות בלתי פוסק מהרצועה. המבצע טרף את הקלפים. המלחמה גרמה לקטיעת תכנית אחת עקב נפילת טילים ולביטול תכנית נוספת. השם המקורי “מלחמת העולמות” — מלחמה בין “עולם” הסטריט ל”עולם” המחול הקלאסי — התברר כבעייתי כאשר פרץ מבצע עופרת יצוקה, והוחלף לשם “לא נפסיק לרקוד”. מסיבות אלה הורדה התכנית חודשיים לפני המתוכנן, והגמר אורגן בחופזה. בתכנית טרום הגמר התחרו הרקדנים בריקודי סולו בלבד, ועשרה מהם הודחו בבת אחת. ארבעת הרקדנים הנותרים עלו לגמר: נופר חסן, איביצה באגו, רפאל בנימין ותומר יפרח.
רפאל, מתי התחלת לרקוד? “מגיל ממש קטן. אבל מה זה לרקוד? לזוז. תמיד הייתי מהילדים ההיפר-אקטיביים האלה שתמיד זזים. את עולם הריקוד גיליתי בגיל 17, תמיד אהבתי אמנים כמו ג’טסין טימברילק, אשר, מייקל ג’קסון. הייתי עוקב אחריהם, היו לי קלטות. בגיל הזה התחלתי לקחת את זה צעד קדימה. בדיוק באותה תקופה, שנת 2007 לערך, נכנס עולם היוטיוב, ודרכו חקרתי, התעניינתי והתחלתי ללמוד כמה צעדים פה, כמה צעדים שם”.
למדת באופן מקצועי? “לבד, לבד, הכול לבד. ובתוך כל זה ידידה רשמה אותי לתכנית 'מלחמת העולמות – רק רוצים לרקוד'. היא בעצם רשמה אותי לאודישנים, ובשבילנו זה היה יום כיף בתל אביב. אמרתי: ‘מה שיהיה יהיה’. כשבעצם אני מגיע עם אפס ניסיון, לא ידעתי מה זה ‘שמינייה’, לא עשיתי כוריאוגרפיה מעולם, לא הופעתי מעולם. אני יודע שאני זז, וזהו. זרמתי. משמה דברים התגלגלו ועברתי אודישן ועוד אודישן”.
אתה זוכר את החוויה של התכנית? נלחצת קצת שהבנת שאתה מתקדם לעבר הגמר? “זה היה לעבור מעולם אחר, מהבועה של ניצן, לעולם אחר של תל אביב, טלוויזיה ואולפנים. זה היה מוזר בהתחלה. אני אוהב להיפתח לדברים חדשים, לא נכנסתי ללחץ אף פעם כי כל הזמן חשבתי שאני בנס בכלל. תלמד כמה שאתה יכול, תיקח כמה שאתה יכול. לא ציפיתי בכלל להגיע לתכנית הראשונה, אז ככל שהשלבים התקדמו, פשוט לקחתי מהחוויה כמה שיותר, ומשם זה באמת רק הלך והמשיך”.
הגעת לגמר וזכית במקום השלישי, איך היו התגובות? “היה מדהים, חוויה. אבל הדבר הזה שנקרא ‘פרסום’, שהתלווה להכל, הביך אותי. העיניים המסתכלות, הלחשושים, ההצבעות ברחוב, כאלה שבאים ומחמיאים לי. אני אוהב לקבל מחמאות, כמו כל בן אדם, אבל זה הגיע למצב שאני מוצא את עצמי נבוך בטירוף, מחייך וחושב ‘מה אני אמור לעשות?' אומר תודה מכל הלב ומוצא את עצמי בלי מילים".
מאז “לא נפסיק לרקוד” עברו שמונה שנים שבהן לא הייתה שום תכנית שעסקה בריקוד. עם זאת, תכניות שירה אפשר למצוא לרוב ובכמה פלטפורמות. למה לדעתך ההבדל? “אני בטוח שפחות מעריכים את עולם הריקוד. זה עדיין לא שם. אני מאוד חופשי, אבל יש הרבה אנשים מקובעים שפחות פתוחים לאמנות, סגנונות ולמה שנראה פחות מתאים להם אישית. קשה להם לספוג את האמנות ולהניח את כל הדעות הקדומות בצד וליהנות מהאמנות. גם אני הגעתי עם דעות קדומות מהעולם הדתי, אבל שמתי הכול מאחוריי, והנה אני פה”.
בנימין עם אנה ארונוב. מתוך האלבום הפרטי
שורף את הרחבה
לאחר התכנית “לא נפסיק לרקוד” בנימין הפך לכוכב, אבל לא שכח מאיפה הוא מגיע. את ההצלחה הוא מינף גם כדי לתרום ליישוב שממנו הגיע ובו הוא מתגורר גם כיום – ניצן.
בנימין ריכז את פעילות ההרכב “ניצן בויז” – הרכב היפ—הופ ייחודי שפעל ביישוב ניצן ב-2010. הרקדנים הצעירים שפונו מבתיהם במהלך ההתנתקות מנווה דקלים גילו את עצמם מחדש דרך הריקוד הקצבי והמשחרר. בקבוצה היו עשרה רקדנים צעירים בני 16-13 ונפגשה אחת לשבוע כדי ללמוד לצלילי הראפ עוד כמה מהלכים חדשים.
חלק לא מבוטל מחברי ההרכב הם מבני שבט המנשה, עובדה שמשווה לו מראה ייחודי עוד יותר. היוזמה להקמת ההרכב הגיעה ממועצת חוף אשקלון לאחר תחרות כוכב נולד מקומית, שבה זכה רקדן היפ—הופ. ראש המועצה יאיר פרג’ון, שאהב את הריקוד, ביקש לקדם את התחום בניצן והחליט לתקצב חוג לריקוד הקצבי ביישוב. במועצה סיפרו כי החוג הוקם במסגרת עבודה קהילתית במטרה להעצים את בני הנוער ולהשתמש ביכולותיהם ובכישוריהם כדי להתגבר על הקשיים והחוויות שעברו, בין היתר משום שהריקוד ידוע כמשחרר מלחצים ובעל ערך ספורטיבי רב.
אתה מרגיש שאתה מייצג את קהילת בני המנשה? “אני מאוד מנסה, גם בתכנית הקודמת וגם בזו, לייצג ולהסביר, כי לא מבינים ולא מכירים מאיפה הגעתי ומה זה שבט המנשה. יש קהילה מאוד גדולה בארץ, ואני מנסה לייצג אותם בכבוד. יש המון רקדנים טובים מהקהילה. אני מקבל מהם הרבה פידבקים טובים וחיוביים. אני חושב שריקוד זה בנשמה של הקהילה, אלה חבר’ה שאוהבים לזוז, זה היה גם ככה לפני. אני זוכר את עצמי עם החברים, כולם זזים. קהילת בני המנשה הגיעה מהודו, עלתה מצפון מזרח הודו. אני אגב נולדתי שמה. לא מזמן סיפרו לי על העלייה ועל כך שסבא שלי גרם לכל עניין העלייה לארץ לקרות. כולם חיו שם במצב שכולם מתפללים, בלי לדעת שהם יהודים, לא ידעו בדיוק מה עושים, זה פשוט מסורת. סבא שלי יחד עם רבנים לימדו והסבירו לכל הקהילה, מה שהוביל לפריחה ולעליות לארץ במסות קטנות, כל פעם קצת”. בני מנשה הם חלק מבני השבטים (אדיוואסי) קוקי-צ’ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר המזהים את עצמם כיהודים. על פי המסורת המועברת בין הדורות בשבטים אלה, כל בני השבטים, הן אלה ששבו ליהדות והן האחרים, הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון במאה השמינית לפני הספירה. מספרם של אלו המקיימים זיקה ליהדות ולעם ישראל נאמד ב-7,000 נפש. לבני מנשה יש מסורת שבטית, ולפיה הם צאצאי שבט מנשה. היות שעשרת השבטים יצאו לגלות בטרם נכתבה התורה שבעל פה, כל המסורת ההלכתית נשמרה בידי כוהני העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים. הפרטים הידועים על מוצאם הם בעל פה, אין עדויות כתובות. בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק בזכות סיפורים שעברו מדור לדור.
לטייל בעולם ולרקוד. רפאל בנימין. צילום: אורי קריספין
אל תתייגו אותו בזכות המראה המיוחד שלו — שגורם לשפתיים לנוע ולשאול כמעט באוטומט: “הוא סיני? אולי הודי?” — לבלבל אתכם, אבל תתנו לו את הקרדיט על ייצוג ישראל בתחרות ההיפ—הופ.
“אחרי התכנית הקמנו להקה בשם 'קוקטייל', איתה הופענו בכל במה אפשרית במדינה”. השם, אם אתם תוהים, נבחר בעקבות מגוון הרקדנים שהגיעו ממקומות שונים, חיים שונים ורקעי ריקוד שונים. ביחד הם גרמו לתחושת טירוף אצל כל מי שראה אותם מופיעים. איפה? איפה לא. בחגיגות 100 שנה לתל אביב, בכיכר רבין, בסלי תרבות בכל הארץ, בהיכלי תרבות, בפסטיבלים, והשיא היה ייצוג ישראל בתחרות היפ—הופ שנערכה בלאס וגאס ב—2012. זו הייתה ההופעה בה"א הידיעה. "מתוך 70 קבוצות הגענו למקום 26, שההבדל בנינו למקום הראשון היה 2 נקודות. פשוט הרמות דיוק שם הו מטורפות, הכול על קוצו של יוד. זה באמת הרמות הכי—הכי גבוהות של ההיפ—הופ. הגעתי עם פה פעור”.
מה קרה אחרי התחרות? “היה לי ברייק-דאון בגלל כל הטירוף שהיה שם, הבנתי עד לאיזה רמות אפשר להתמקצע. משם טסתי ללוס אנגלס להתמחות ולהתמקצע. אחרי הכול אני חוזר לארץ, והמטרה זה פה. בארץ להרים, להמשיך, לחזור עם כלים ועם מאגר ענק של כוחות. והנה, עד היום אני עוסק בריקוד. אני עובד כל הזמן. מי שאומר שלא עושים כסף טוב בריקוד – טועה, פשוט צריך לעבוד הרבה ולעבוד טוב”. בנימין פורס בפני את הלו”ז שלו, ונראה כאילו מישהו שם שיחק ארץ-עיר. הוא מופיע, רוקד ומלמד קבוצות בכל הארץ, בין היתר בחיפה, בבאר שבע ובתל אביב.
גם לחו”ל ולבמות הגדולות הוא מגיע. בימים אלו הוא, דין פרטוש ורותם ברוך (זכה במקום ה-2 בתכנית) מקימים להקה ומעבירים סדנאות לימוד לקבוצות.
“אני המון שנים מלמד, שמונה—תשע שנים, ואני רואה לאן רקדנים שלי מגיעים. כרגע אני עובד בארבעה סטודיואים במקביל, כ-20 קבוצות. זה ממלא, זה באמת מספק וכיף. כיף לעבוד במה שאתה אוהב. פעם, כשהייתי קטן”, בנימין חושף מה שלא ציפינו לו בשום תסריט, “חלמתי להיות עורך דין. היום אני לא רואה את עצמי בשום אופציה להיות משהו שלא קשור לריקוד”.
מה החלומות שלך? "להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו, ושזה יגדל ויגדל. השאיפה הגדולה היא לרקוד עם אמנים שאני מאוד מעריך, לטייל בעולם ולרקוד”.
היום השמיני של חג הסוכות הנקרא שמיני עצרת. "הוא גם יום שמחת תורה בארץ ישראל אשר באופן פשוט מבטא את השמחה על סיומה של קריאת התורה בשנה שהייתה, והתחלתה של קריאה זו מחדש לאחר חג הסוכות בשנה שתבוא, כדברי חז"ל "שקוראין יום טוב האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחים ועושין בו סעודת משתה לגומרה של התורה".
הקפות וריקודים עם ספר התורה. אילוסטרציה: דוברות המשטרה
שמחה זו בתורה, באה לידי ביטוי בהקפות ובריקודים עם ספרי התורה, כהמשך דברי חז"ל: "נהגו להקיף עם ספרי התורה את הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם לולב והכל משום שמחה".
ביום זה רגילים אצלנו לרקוד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה… לכן יש להתאמץ בזה ולרקוד ולזמר לכבוד התורה כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה "מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה", והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה משמש בכל עוז בשמחה של מצווה, וגם על הגאון רבי אליהו מווילנא ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל כוחו". דברים אלו מעלים לפחות שני עניינים הצריכים בירור:
א. מה המשמעות הייחודית של יום זה, יום שמחת התורה, הבאה לידיי ביטוי באופן יוצא דופן דרך ההקפות והריקוד עם ספר התורה, בשונה מהמפגש הרגיל שלנו עם התורה דרך הלימוד והקיום המעשי (כפי שמתגלה בחג השבועות בלימוד תורה כל הלילה וכדומה), עד כדי כך שדווקא ריקוד שמחת תורה זה להביא למעלות רוחניות עליוניות להם זכו חכמינו? ב. מדוע דווקא ביום זה, שמחת תורה החל ביום שמיני עצרת לאחר שבעת ימי חג הסוכות, מתגלה הקשר המיוחד ויוצא הדופן הזה עם התורה דרך השמחה, ההקפות והריקוד?
ריקודים ברחובה של עיר. אילוסטרציה: דוברות המשטרה
מעלת ריקוד מבוארת על ידי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי: "כי תורתנו נחלקת בין היראה ואהבה והשמחה. תתקרב אל אלוקיך בכל אחת מהנה. ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם… ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד –היא עבודת ה' ודבקות בעניין האלוקי".
רבי נחמן מברסלב העמיק וביאר: שהריקוד הוא ביטוי לשמחה, עבודת ה' ודבקות המבטא את העלאת העולם החומרי למקורו הרוחני, שהרי הרגל היא האיבר הנמוך והשפל ביותר בגוף האדם ומרמזת על דרגה רוחנית נמוכה ורחוקה ביותר מן הקדושה. ועל כן, כאשר האדם מגביה את רגליו מן הארץ ורוקד, הוא מעלה ומרים גם את כל הבחינות והמדרגות החומריות השפלות ומקרבן אל הקדושה, ובכך עושה הוא בזה תיקון גדול לעצמו ולעולם כולו.
מכאן מובן, שהמדרגה הרוחנית אליה מתרוממים אנו ביום זה, מכוח שבעת ימי חג הסוכות אשר בתכונתם ובמסוגלותם להעלות, לרומם ולקדש את החול כפי שהתגלה במצות הישיבה בסוכה ובנטילת ארבעת המינים, היא לגלות את חכמת התורה בחיים הממשיים והמעשיים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בריקוד עם ספר התורה המהווה את התרוממות והתקדשות הגוף מכוח השייכות הפנימית אל התורה ואל ערכיה ומצוותיה.
יהי רצון שנזכה כולנו לעסוק ולעשות טוב וישר, מתוך שמחה אמיתית הראויה לבוני העם והארץ!
תאונה קשה ערב חג שמחת תורה ביציאה הדרומית מאשקלון. בשעה 13:27 התקבל במוקד 101 של מד"א דיווח על צעיר וצעירה בשנות ה-20 לחייהם שהתנגשו ברכב בצומת הרחובות 'עולי הגרדום' ו'אליעזר בן יהודה' בדרום שכונת שמשון. כוננים ואמבולנסים של מד"א הוזנקו למקום והחלו לטפל בשני הצעירים, כאשר הרוכב פצוע קשה וסובל מחבלת ראש ומשברים ברגלו ויתכן אף פגיעות פנימיות נוספות. צעירה נוספת שאותה הרכיב באופנוע נפגעה אף היא וסבלה משברים פתוחים ברגליה וייתכן פגיעות פנימיות נוספות. ניידת טיפול נמרץ פינתה את הצעיר כאמור במצב קשה לבית החולים ברזילי ואמבולנס פינה את הצעירה אף היא מוגדרת במצב קשה לברזילי.
הפצוע הקשה מפונה לנט"ן. צילום: אלירם משה
בהגעת כוחות הרפואה היו השניים בהכרה ונאנקו מכאבים. מסתמן כי סיבת התרחשות התאונה היא אחת מהסיבות הנפוצות שגורמות להתרחשותן של תאונות אופנועים בצמתים. השניים רכבו במהירות על אופנוע כבד וביקשו לנסוע דרומה, לכיוון אזור התעשיה הדרומי ואילו הרכב הפרטי שבו התנגשו הגיע מדרום וביקש לפנות שמאלה. נהגו ככל הנראה, לא אמד היטב את מהירות האופנוע וסבר שיצליח לפנות שמאלה בטרם יצמצם האופנוע את המרחק בין השניים, אלא שכאשר החל את הפניה שמאלה זה כבר היה מאוחר לרוכב האופנוע וגם לרכב. התוצאות מדברות בעד עצמן.
זירת התאונה. צילום: אלירם משה
האופנוע השבור. צילום: אלירם משה
בוחני התנועה של מרחב לכיש עושים בדקות אלה את דרכם לזירת התאונה.
מהרגע הראשון שהחזקתי את המצלמה הראשונה שלי ביד התאהבתי ואמרתי, “זהו, זה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו: צילום”.
הרבה משקל יש למילה "צלם". יש צלם אופנה, יש צלם אירועים, יש צלם פרסום. כל אחד מתמחה בתחום מסוים, אבל בלי לפגוע באף צלם, הדבר הכי מרתק הוא להיות צלם עיתונות, אני מודה.
פעם הגדרתי את עצמי כצלם אופנה, אבל למדתי בעזרת עולם העיתונות להיות צלם של הכול. אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: תנו ל-50 אחוז מהצלמים של היום ואפילו יותר לתפעל מצלמה ידנית, והם לא ידעו איך להשתמש בה.
בכנות, פעם אהבתי יותר להתעסק בצילום: לקחת סרט צילום של 36 תמונות, לצלם בלי לדעת איך התמונה יצאה, הכול בראש, לפתח את סרט הצילום ולהוציא ממנו תמונות לתפארת. אז יאללה, בסדר, תגידו שהקידמה והדברים משתנים ו"הפכנו להיות עולם דיגיטלי", אבל אותי לימדו ליהנות מצילום ולא להפוך אותו למשהו מסחרי.
בשנים האחרונות נכנסו לז’רגון הצילומי שלנו מצלמות הסמארטפונים שפגעו בעבודה של צלמי עיתונות ובכלל. צלמי הפפרצ'י נעלמו מהנוף, כי היום הסלבים מקדימים את כולם, מצלמים את הבייבי שנולד, דקה לפני החופה מעלים תמונות לאינסטגרם, והצלמים נותרו חסרי עבודה.
הסביבה שלנו מוקפת בהרבה צלמים. יש צלמים מאוד מוכשרים שלמדו לעשות מטעמים מהמצלמה, אבל בצילום צריך המשכיות. אז יש מצב גדול שתצא לכם תמונה יפה של איזו מנה לאינסטגרם או איזה צילום של דוגמנית, אבל דבר אחד חשוב בעולם הזה: המוניטין. הייתי רוצה לארח בכתבה השבוע את כל הצלמים שאני מכיר, אבל אין מקום, ולכן בחרתי שישה. ביקשתי מכל אחד מהצלמים לספר על עצמו ולענות על השאלה “האם לדעתך עידן הסמארטפונים פגע בצלמי הסטילס?" ועוד דבר היה קשה בכתבה הזאת: לבקש מכל צלם לבחור את התמונה שהוא הכי אוהב. אבל הצלמים התעלו על עצמם ושלחו את התמונה האהובה.
אדי ישראל
אדי ישראל
בן 47, נשוי ליעל ואב לירדן, גל ורומי. צלם עיתונות, ומאז סגירת “מעריב” עובד כעצמאי ומנהל בית ספר לצילום. תושב אשקלון
“אני מצלם מגיל 12 ומאז לא עוזב את המצלמה לרגע. עבדתי כצלם (בתקופת הפילם) במקומונים בדרום מגיל 16 ועד השחרור. לאחר השחרור מהצבא התחלתי לעבוד ב'מעריב' במשך 25 שנה כצלם חדשות בדרום ברצועת עזה ואף בלבנון. במקביל עבדתי עם סוכנויות הצילום הגדולות בעולם, ותמונותיי פורסמו במגזינים הגדולים והנחשבים.
מאז סגירת עיתון 'מעריב' משמש כצלם עצמאי, בעיקר יחסי ציבור, הפקות פרסום, מיתוג, וכיום מנהל את בית הספר הראשון בדרום לצילום – 'חשיפה' – באשקלון, אליו מגיעים מרחבי הארץ ללמוד את יסודות הצילום ולהשתתף במגוון סדנאות צילום.
עידן עולם המצלמות בסמארטפונים מאוד מתקדם היום. איכות החיישן רק עולה, והתחרות עם הפלאפונים, שהפכו כיום למצלמות, רק עולה. כולם מצלמים את כולם, החל מסלפי ועד לנופים, אוכל, מסיבות. הרשת החברתית גרמה לכך שהשיתוף צריך להיות מיידי כאן ועכשיו, כי אחרת זה לא רלוונטי.
כבר בעידן העיתונות הכתובה הבנו שהתמונה שמגיעה ראשונה, ולא חשוב במה צולמה, היא התמונה המנצחת. אז כן, לכאן ועכשיו זה מעולה, אולי אפילו לשחק קצת עם האפליקציות השונות ולהשתעשע בעריכות. אבל מפה ללהוציא תמונה מקצועית המרחק רב. אז למעט קומפוזיציה טובה (שגם מוגבלת בשל חוסר זום) ועניין פרספקטיבה, המון דברים עדיין לא ניתן לצלם באייפון, כמו חשיפה ארוכה, מסלולי כוכבים, זריחות עם מדידת אור מדויקת ושקיעות, שליטה בעוצמת החשיפה והפלאש וכמובן לשלוט בעומקי השדה השונים, שזה ניתן רק באמצעות שליטה בצמצם ומשיכת העדשה פנימה. כמובן שהחלפת עדשות אינה קיימת שם.
הצילום של אדי ישראל
אני לא חושב שהסמארטפון פגע בעולם הצילום. לראיה, עדיין צילומי אירועים והפקות מצלמים עדיין במצלמה מקצועית. למעט כמה גימיקים של פרסומות שצולמו בסמארטפון, כל השאר עדיין נותר במצלמה המקצועית. בהפקות אופנה, פרסום, מיתוג, סטודיו, תנועה (ספורט ועוד) — לא יהיה תחליף למצלמה המקצועית שבה הינך ממקד את עצמך בתוך העינית (להבדיל מהמסך) ומתנתק מהסביבה. אתה ממסגר, מקמפז רק את מה שאתה רוצה שייכנס לפריים. אחיזה יציבה. השמש לא מפריעה לראות, להבין מה קורה בפריים (להבדיל ממסך הסמארטפון) וליהנות מהרגע הזה, מהקליק עצמו שמעביר צמרמורת ברגע שאתה יודע שנצרת, יצרת אמנות או כל סוג אחר של צילום.
אני גם חוטא לא מעט בצילום בפלאפון, כי לא תמיד השימוש מצדיק להיסחב עם המצלמה, אבל עדיין לצילומים חשובים לעולם המצלמה תהיה לי על הכתף ככלי עבודה, כזוג עיניים נוסף, כחלק מגופי. מה יהיה בעתיד? ימים יגידו”.
צפריר אביוב
צפריר אביוב
היה צלם צבאי בחיל האוויר, למד צילום במונטריאול קנדה, עבד כמה שנים בחוף המערבי בארצות הברית, ומשנת 1989 צלם עיתונות עצמאי בישראל, של סוכנות AP, עיתונים, מגזינים ואתרי חדשות בארץ ובחו״ל. תושב אשקלון
“התמונה שלי שאני הכי אוהב וזוכר צולמה ב-28 באפריל 2005 בין קיבוץ נחל עוז לקיבוץ עלומים ליד גבול ישראל עזה, כשמונה חודשים לאחר נסיגת צה״ל וההתנתקות מגוש קטיף. פלסטינים ותנועות ההתנגדות החלו בירי רקטות קאסם לעבר יישובי עוטף עזה, שדרות ודרום אשקלון, לאחר שצה״ל נסוג מגוש קטיף וצפון רצועת עזה, ועל כך הציבו סוללת תותחים להגיב לירי הרקטות. באותו ערב כלה בשם רעות ערכה את חתונתה בקיבוץ עלומים ובאה לבקש מקצין סוללת התותחים שלא ירו בין השעות 20:00 ל-00:00 על מנת שלא יפחידו את האורחים. הסמארטפון? כצלמי עיתונות נפגענו ממנו בגלל שהיום כל אחד יכול להיות מקור לצילומי סטילס ווידאו חדשותיים ולכל נושא אחר. הרשתות החברתיות נותנות לכל אדם בעל סמארטפון להיות מקור ולעלות את מה שצילם, בין שזה תמונות סטילס או וידאו, זמן קצר אחרי האירוע. ואני וחבריי צלמי העיתונות סטילס ווידאו, לוקח לנו זמן להגיע לאירועים. הסמארטפון חושף כמעט הכול לעולם. מצד שני, יש מגבלות לסמארטפון: עדשה לטווח קצר, איכות תמונה נמוכה. מצלמות הווידאו עוד מאפשרות מקום ומרווח עבודה לצלמי העיתונות כי בשביל לקבל תמונה ברמה איכותית עוד צריך אותנו, בייחוד בעולם הספורט ובמסגרת כתבות איכותיות ודוקומנטריות.
צילום: צפריר אביוב
הנהנים העיקריים מסמארטפון הם אתרי חדשות שתמונה או וידאו מספקים להם. וכמו שכתבתי, עיתונים יומיים התפשרו על איכות תמונה מסמארטפון. אני עוד מאמין שנראה את צלמי העיתונות מסתובבים בשטח לעוד מספר שנים. אבל ככל שעולם הסמרטפון יתפתח, ייעלמו צלמי העיתונות בעולם החדשות, כי כל מה שדרוש הוא מהירות. קשה לנצח את הסמארטפון והאדם באירוע עם הסמארטפון שמצלם ומעלה ללא תמורה לכל דורש".
פבל טולצ’ינסקי
פבל טולצ'ינסקי
בן 34, צלם פרילנס ובעל סטודיו קטן, לשעבר צלם “כאן דרום”. תושב אשדוד
“קשה לבחור תמונה אחת מכל התמונות שצילמתי, אבל אין ספק שההיסטריה סביב מר כלב – הכלב המיתולוגי של בר השלומפר – הייתה יוצאת דופן. חיים ודורון בנישו, בעלי הבר המצליח שלומפר היו לקראת חגיגות יום הולדת למר כלב והגיעו אליי לסטודיו לצילומים עם תלבושות. זה לקח אותי ללהקת קווין האגדית והחלטתי לצלם אותם גם בסגנון זהה. התחלתי את הקריירה במכללת ספיר במגמת הנדסאי צילום ומדיה דיגיטלית. כיום, כעבור עשור, הוספתי לרזומה עבודה עם מערכות עיתונים גדולות כגון 'מעריב', 'nrg', כמה מקומונים, והיום אני הצלם הרשמי של תקשורת תאגידית בחברת נמל אשדוד. עולם הצילום עבר מהפכה, וכיום אם אין לך את האקס פקטור ואת קשר השוק עם מדיות חברתיות, לרבות אינסטגרם, פלטפורמת צילום הכי גדולה בעולם, אז כנראה שאתה דינוזאור. אז נכון שרוב צלמי האינסטגרם מצלמים על אוטומט, בלי התייחסות לאיזו, עומק שדה ועדשות, אבל עדיין חוקי האור חלים עליהם, מסגור הפריים, כמובן הקונספט. ואם הכול עובר בתמונה, אז לדעתי זה צילום לכל דבר”.
עובד כעשר שנים כצלם עיתונות. פרילנסר ומצלם בעיקר ל"ישראל היום" ו"וואלה!". תושב אשדוד
“היום נראה שלאתרי האינטרנט יותר חשובה מהירות פרסום התמונה ולא האיכות שלה, כך שכל אחד עם מצלמה בסלולרי מגיע לאירוע או זירה, מצלם ושולח לכל מיני מיילים אדומים. עוד לפני שהצלם מגיע יש כבר תמונה באתר, אם זה מסתם גולש או מדוברות כזו או אחרת. אפילו כתבים התחילו לצלם, וכך המערכת 'חוסכת צלם'. כמובן שאין ולא נראה שיהיה בעתיד הקרוב תחליף לצלם מקצועי עם ניסיון בתחומים מסוימים (ספורט לדוגמה), אבל אין ספק שכבר עכשיו המהפכה הדיגיטלית פגעה מאוד בצלמי העיתונות”.
צילום: לירון מולדובן
לימור אדרי
לימור אדרי
בוגרת בית הספר לצילום קמרה אובסקורה, צלמת עיתונות וצילום מסחרי, בעלת חברה למדיה דיגיטלית. תושבת אשדוד
“צילמתי עיתונות במשך 15 שנים, עבדתי עבור עיתון 'הארץ' וסוכנות הצילומים AFP. במשך שנים תיעדתי היסטוריה שלמה של מדינת ישראל. אינתיפאדה, התנתקות, פיגועים, המלחמה בצפון, רצח ראש ממשלה. במשך שנים ליוויתי את המתיחות בדרום ואירועים שהפכו להיסטוריים במדינת ישראל. אחת התמונות שאני מחוברת אליה ממש היא התמונה שהייתה חשיפת סיפור ענק שהיה קשור באותו זמן להתנתקות: הקרוואן הראשון של מפוני גוש קטיף. זה סיפור שבזכותו שמי התנוסס על כל העיתונים בעולם ובזכותו קיבלתי חוזה עבודה לסוכנת הצילומים הזרה AFP, ומאז תמונותיי לא הפסיקו להתנוסס על מגזינים מכובדים ברחבי העולם. אני חושבת שעולם הסמארטפון הוא עולם מדהים, הוא קירב את כולם אל עולם הצילום, הוא פתח אותו. אנשים יותר מתעניינים בצילום, וזה הפך את הצילום למשהו נגיש ומחבר. יש אומרים שזה הרג את המקצוע, אני לא מסכימה. צילום הוא מקצוע, וגם אם מישהו מחליט לקנות מצלמה או לצלם בסמארטפון שלו, קיימות מגבלות, וכאן נשמר מקומו של הצלם. אני חושבת שזה רק חיזק את מעמדו של הצלם. עם כל הכבוד לצלמי הסמארטפון, יש דברים שהם לא יוכלו לתפוס בעדשתם. כן ירבו סמארטפוניסטים. ולהוכחה אני עשיתי סדרה שצולמה כולה בסמארטפון. היא תלויה במסדרונות חברת Apple ונמכרת בגלריה בצפון".
רנ”ג (מיל’) רחלי דאבוש, בת 61, עדיין עושה שירות מילואים פעיל ומתייצבת בכל פעם שקוראים לה. היא התגייסה בשנת 1974 למשטרה הצבאית כפקידה של מפקד מרחב ויצאה מדי פעם לתפקידי דיוור כי רצתה לחוות את העבודה שבשטח. בתום השירות הסדיר נאלצה להשתחרר, אף שמאוד רצתה לחתום קבע. “לא היו תקנים באותם ימים ויצאתי לאזרחות”, היא מספרת.
רחלי דאבוש. צילום: דו"צ
אחרי שעברה תהליך מפרך של מיונים התקבלה לעבוד במשרד הביטחון באשקלון, אך כעבור שלושה חודשים קיבלה הצעה לחזור לצה”ל. מבחינתה, זאת בכלל לא הייתה שאלה. היא חזרה לצבא לשירות קבע בתקן קצינת קישור בתחום קבע במילואים. לימים הייתה לראש מדור מילואים באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה (אט”ל). “חזרתי באהבה רבה ולא חשבתי בכלל שאולי אני מפספסת משהו בחוץ. תחום המילואים נגע בי באופן אישי. אני אוהבת לטפל באנשים, והרגשתי שהתפקיד תפור עליי”.
היו חרטות בדרך? “אף פעם לא. מאוד רציתי לחזור לצבא כי אני אוהבת את המסגרת הזאת והרגשתי שאני תורמת ועושה משהו משמעותי”.
באותה תקופה עזבה דאבוש, תושבת אשקלון, את העיר ועברה להתגורר בתל אביב. “זה היה נוח, כי שירתי במרכז ולא יכולתי לעשות את הנסיעות הללו כל יום. עזבתי את אשקלון, אבל כל המשפחה שלי נשארה כאן”, היא מספרת. לפני כחמש שנים חזרה לעיר בשל מחלת אביה שנפטר בינתיים. “לאבא שלי ז”ל היו בעיות רפואיות, אז חזרתי כדי להיות קרובה. היום אני זמינה ופנויה גם עבור אמי בת ה-84, שאמנם יש לה מטפלת, אבל היא צריכה אותי קרוב. אני מאוד אוהבת את אשקלון ובינתיים אני פה, אבל שום דבר לא חתום וסופי, ויכול להיות שעוד אחזור לתל אביב. בינתיים אני מסתפקת בביקורים תכופים”.
דאבוש מקבלת אות מידי הרמטכ"ל אהוד ברק והאלוף יורם יאיר (יה-יה)
“רחל דאבוש — שם נרדף למילואים”
קרוב ל-30 שירתה דאבוש בצה”ל ועברה יחד עם המערכת הצבאית כברת דרך. היא עצמה חתומה על לא מעט שינויים ותמורות שחלו במשך השנים בכל תחום המילואים.
יש משהו שאת גאה בו במיוחד? “קודם כול, כל מה שקורה היום בתחום המילואים לא דומה בכלל למה שהיה בעבר. זה גם לא באותם היקפים בגלל חוק המילואים. אני חושבת שכל משימה שהוטלה עלינו, עמדנו בה בצורה הטובה ביותר. כשמטפלים בכוח אדם זה מורכב, יש את הצרכים של המערכת, את המגבלות וכמובן את הצרכים ומגבלות של חייל המילואים, וצריך לדעת ולסנכרן בין כל הדברים בצורה הטובה ביותר, וכך שכולם יצאו מרוצים. על מנת שכל זה יעבוד כמו שצריך התעסקתי גם בתחומים שהם מעבר לכוח אדם, כי לי היה חשוב שאותו מג”ד או מ”פ שיוצא למשימה או אימון יצא עם כל הכלים שיאפשרו לו לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. נתתי להם את התחושה שיש להם על מי לסמוך, כי באמת היה אכפת לי והייתי מעורבת בהכל”.
דאבוש בשירות הסדיר
היו גם המון שינויים טכנולוגיים שנכנסו במהלך השנים. “נכון, הצבא היה צריך להתאים את עצמו כל הזמן למה שקורה מסביב. נכנסו תוכנות חדשות, על מנת שהדברים יתחילו להיעשות בצורה ממוחשבת, ובזמן שכולם לא האמינו ואמרו שאי אפשר לנהל בצורה ממוחשבת את נושא הקצאות המילואים, אני אמרתי שאפשר. כל דבר חדש שנכנס, למדנו אותו על בוריו ולקחנו את כל התהליכים והשינויים בצורה חיובית. אני לא מכירה את המושגים ‘אי אפשר’ או ‘לא ניתן’. הכול עניין של רצון ושל מה שמוכנים לעשות לטובת העניין. אני הייתי מאוד טוטאלית והתמסרתי כל כולי. וכמובן שאני גאה בצוות שלי ובמפקדים שלי, שתמכו בי ועזרו לי לעמוד בצורה מכובדת בתפקיד הכל כך מיוחד ומורכב הזה”.
מה הוא היה מבחינתך? “במובן מסוים אלה היו החיים שלי, ואני הייתי הכתובת של כל המפקדים, כי הכול התנקז בסופו של דבר אליי. רחל דאבוש והצוות שלה היו שם נרדף למילואים. למרות זאת, היה לי כיף גדול, כי כשעושים משהו באהבה, עושים אותו כמו שצריך. אין שום דבר שמשתווה לתחושה שחשתי אחרי כל פעילות מבצעית מוצלחת, כשראיתי שהכול תקתק כמו שצריך”.
“מילואים? לפחות בעשור הקרוב”
ובכל זאת, למרות האהבה הגדולה ותחושת השליחות, הגיעה דאבוש לגיל שבו הרגישה צורך לפרוש. לאחר שהשתחררה מקבע עבדה בארגון גמלאי צה”ל במשך שלוש שנים. היום היא עושה מילואים במדור ביקורת באט”ל, עורכת הכנה לביקורת אכ”א ובנוסף חונכת ומדריכה פקידות קישור בטיפול באנשי מילואים. “אני נשארת במילואים מכיוון שאני מרגישה שיש לי עדיין מה לתרום. אני חונכת את הקצינות הצעירות וחולקת איתן את הידע שלי בתחום, ועדיין מרגישה שאני מצליחה להשפיע ולתרום”.
את מרגישה הבדל במוטיבציה של חיילי המילואים של אז לעומת היום? “הכול שונה היום ונראה אחרת לגמרי. עניין המילואים מורכב מהחיילים עצמם וגם מהמערכת. יש מקרים שבהם המערכת פולטת, ולפעמים מדובר באנשים שמאוד רוצים להישאר ולתרום, וזה מעציב אותי ברמה האישית, למרות שאני מבינה לחלוטין שמדובר בסופו של דבר בצורכי המערכת. מבחינת מוטיבציה של החיילים עצמם, הם נמצאים במצב לא פשוט כי שילוב של מילואים, משפחה ועבודה הוא תמיד מורכב ובוודאי בימינו. בוודאי שזה לא קל, אבל זאת המדינה שלנו, ואנחנו צריכים לדאוג לה. ממה שאני רואה בשטח, וראיתי תמיד, מה שמביא למוטיבציה גבוהה זה הגיבוש. כשיש גרעין טוב ומגובש שמבוסס על חברות, כולם מתייצבים. החיילים אוהבים את הזמן הזה ביחד, זה כיף גדול עבורם, והם מגיעים באהבה. בזמן חירום אין בכלל על מה לדבר: המוטיבציה בשמים, וההתגייסות הזאת מחממת את הלב כל פעם מחדש”.
במה את עוסקת היום? “אחרי שהשתחררתי עבדתי שלוש שנים בארגון נכי צה”ל, אבל אז החלטתי שאני לא רוצה לעבוד יותר אלא להקדיש את עצמי להתנדבות בקהילה. בעבר התנדבתי בבית ספר ועבדתי עם ילדים. מסיבות אישיות כאלה ואחרות זה זז קצת הצדה, אבל אני בהחלט מתכוונת לחזור ולהתנדב בקרוב. עשיתי גם קורס מחנכות לגיל הרך, ואין לי ספק שזה יהיה עם ילדים”.
עד מתי תמשיכי לעשות מילואים? “כל זמן שיצטרכו אותי ואני ארגיש שאני חיונית ותורמת, אני אהיה שם. לדעתי, זה יהיה לפחות בעשור הקרוב. הצבא זה הבית, ואני מאוד אוהבת לחזור לשם”.
