הטרגדיה האישית והמחדלים בחברה העירונית: רונית מצליח מדברת
Leave a Commentבמשרד גדול ובהיכל המדמה פיל לבן יושבת לה רונית מצליח, מנכ”לית החברה העירונית לתרבות נוער וספורט (תנו”ס). זקופה, קורנת, גם נוקשה כשצריך, עם עיניים תכולות וחיוך שובה, שבזכותם קל להתאהב באוטוריטה החדשה יחסית. אף על פי שהקדמתי להגיע לפגישה בכמה דקות, הריאיון איתה החל בדיוק בשעה שלוש בצהריים, כיוון שדיוק זה בדיוק חלק מהעניין אצלה, גם אם מדובר בעיתונאית שהגיעה לקיים איתה ריאיון ראשון בעיר מגוריה.
בין הניקיונות הסיזיפיים לפסח למצליח יש גם חברה לנהל, חברה שהיא מנסה להציל מתוך ההריסות. לצד המשימה שהוטלה עליה והירושה שהיא נאלצת לקחת אחריות עליה, מאחורי מצליח עומד סיפור חיים שלא יכול להותיר עין אחת יבשה.
"אני תמיד אומרת לבנות שלי: איך שאתה בוחר לנהל את החיים שלך, ככה הם ייראו". מצליח ובנותיה
19 שנה חלפו מאז הייתה מעורבת בתאונת דרכים טרגית, תאונה שלקחה את חייו של בעלה איציק והותירה אותה שבורה, כואבת ועם סטטוס חדש בגיל 31: אלמנה פלוס שלוש. מצליח זוכרת כיצד איציק האט לפני הצומת – שהיום נושא את שמו – בדיוק כאשר הרמזור התחלף לירוק. שום דבר לא הכין אותה לרגע שבו מכונית סובארו, ובה חמישה צעירים בני מיעוטים, תשעט באותה שנייה במהירות עצומה ובאור אדום מלא אל תוך הצומת ותתחיל את הסיוט הגדול של חייה. “זו הייתה ללא ספק התקופה הכי קשה בחיי”, היא לוקחת נשימה עמוקה ומשחזרת. “היה לי בעל פשוט מדהים. איך הצלחתי לאסוף את עצמי? עניין של החלטה. זה גם מה שאני תמיד אומרת לבנות שלי: איך שאתה בוחר לנהל את החיים שלך, ככה הם ייראו. ואני בחרתי לחיות. בחרתי לעשות הכול כדי לתת לבנות שלי בית כמה שיותר בריא ושמח למרות הטרגדיה שעברנו. בחרתי לא לוותר על הרצונות שלי, על השאיפות שלי ולעשות הכול כדי להגשים את עצמי. ידעתי שאם אני לא אגשים את עצמי, יהיה לי מאוד קשה להעניק לבנות שלי ולגדל אותן כמו שאני מאוד רציתי: בחיים שלמים, בריאים, מאושרים ולא בעצב ובדיכאון. לא בלמה זה קרה לי ולמה למה למה… זה קרה. ומפה רק לצמוח”.
לוקחת פיקוד
מאז אותו לילה טראומטי חייה של מצליח בזוגיות הסתיימו, והיא החליטה לוותר על פרק זוגיות שני לטובת התמסרות לבנותיה ולקריירה הענפה שפיתחה לעצמה. כבעלת תואר ראשון במדעי החברה ותואר שני במדעי ההתנהגות, מצליח האמינה שהייעוד האמיתי של חייה הוא לנהל, ולא סתם לנהל: לקחת את המושכות של שירות בתי הסוהר בישראל לידיים. תחילה היא כיהנה כסגנית מפקד כלא אשל בבאר שבע, לאחר מכן שימשה סגנית מפקד בכלא שקמה ואז הגיעה לפסגת הקריירה כאשר מונתה למפקדת נווה תרצה, כלא הנשים היחיד בישראל. אחרי 23 שנה משמעותיות בחייה ובמה שעיצב את דמותה ואישיותה, היא החליטה לסגור את הפרק הנכבד ויצאה לאזרחות.
נווה תרצה. צילום מגד גוזני
היא הפכה לעצמאית ומאז ובמשך ארבע שנים העניקה שירותי ייעוץ לחברה שבונה בתי סוהר באפריקה. בין לבין גם סיפקה הרצאות בנושאי העצמה נשית ואישית. “מסגרת של שב”ס היא מסגרת מאוד נוקשה”, היא מספרת על ההתמודדויות ועל ההחלטה לפרוש. “כמעט ולא רואים שם אור יום, והשבתות הן מטורפות. השינוי לחזור ולעבוד במשרה אזרחית נבע בעיקר מזה שחיפשתי משהו שיהיה כאן בתוך העיר. היה לי כבר מאוד קשה עם הנסיעות, הטיסות לחו”ל, היה קשה בעיקר לבת הצעירה שלי, שמאסה בנסיעות לחו”ל ורצתה יותר אימא בבית. זה כיף גדול כשאתה עצמאי, שאתה עושה דברים אחרים. גם אמרתי לעצמי שאני גרה בעיר הזאת 18 שנה, ואני בעצם לא מכירה אותה ולא את האנשים בה. ואם בחרתי לגור פה, אז הגיע הזמן שאני אהיה יותר מעורבת במה שקורה בעיר”.
רונית מצליח בתקופתה בשבס. צילום ניר כפרי
צריך הרבה קור רוח וחוזק כדי להיות מפקדת בבית סוהר, אולי אפילו לנטרל רגשות.
“מאוד קשה לנהל בית סוהר, אבל לא הייתי אומרת לנטרל רגשות, להפך. אני חושבת שאדם שמנטרל רגשות לא יכול לנהל כלום. להיות חזק לא אומר להיות נטול רגש. אי אפשר לעבוד, בטח לא בבית סוהר כמו נווה תרצה, רק עם השכל ובלי רגש. כל פעם הייתי אומרת שאני רוצה שאנשי הסגל שלי שבאים לעבוד יבואו מתוך הנשמה ולא מתוך השכל. כי אם אתה עובד במקום כזה מתוך השכל, אז סיכויי ההצלחה שלך הם אפסיים”.
ובכל זאת, ברמה הרגשית נחשפת ללא מעט סיטואציות. איזו מהן הייתה הקשה ביותר עבורך?
“הכי פשוט שיש: התקופה שלי שבה כל הנשים שרצחו את הילדים שלהן הגיעו לבית הסוהר. אז גם הבנתי בסופו של דבר, מבלי להמעיט בחומרת העבירות שלהן, שהכתובת הייתה על הקיר, ואנחנו כחברה פשוט התנערנו. התחלתי להבין שיש לי תפקיד מאוד משמעותי בחיים של הבנות האלה, שבסופו של דבר רובן הן קורבנות משפטיים וחברתיים, תוצאה של ניצול, של הרבה הובלה למקום שהן הגיעו אליו”.
איך התנהלה מערכת היחסים שלך עם האסירות?
“הייתה קרבה גדולה מאוד. רמת הפתיחות אליי הייתה מאוד גבוהה, הייתה הרבה קרבה פיזית. הייתי מנהלת שמאוד חיבקה ועטפה, הרבה פעמים החיבוק הזה הוא החיבוק היחיד שהן ראו בחיים שלהן או הרגישו בחיים שלהן. חיבוק אומר המון, חיבוק פותח אנשים, בטח נשים כאלה. לכן אי אפשר לעבוד בלי רגש. העזיבה שלי לא הייתה פשוטה, לא לי וגם לא להן”.
“כולם אמרו לי שהכנסתי את עצמי למיטה חולה”
אחרי יובל שנים מצליח יכולה בהחלט לעצור, לטפוח לעצמה על השכם ולהגיד "עשיתי את זה". לא רק שהיא בנתה לעצמה שם ומעמד בקנה מידה ארצי, אלא היא הצליחה גם להתגבר על כל המהמורות שניצבו בחייה ודילגה מעליהן בחוכמה; וזה כולל התמודדות עם מחלת הסרטן, שגם אותה הצליחה לנצח. הניהול הוא משהו שזורם אצלה בדם, ואף שיש מי שיגידו שקיים שוני בין ניהול בתי סוהר ובין ניהול חברה לתרבות, נוער וספורט, היא דווקא חושבת שהכול עניין של ניסיון. “ניהול הוא ניהול. זה לא משנה מבחינתי לנהל אנשים בבית הסוהר או לנהל אנשים בחברה העירונית. כשאתה יודע לנהל אנשים, אז לא משנה איפה ישימו אותך – תדע לעשות את זה”.
רונית מצליח. צילום: אורי קריספין
חודשיים וחצי את מנהלת את החברה העירונית. לא היה שלב שתפסת את הראש ואמרת לעצמך "לאן הגעתי?" עם כל החובות והבלגן שיש פה?
“אני יכולה להגיד שכולם כולל כולם אמרו לי, ‘מה עשית, רונית? הכנסת את עצמך למיטה חולה'. תראו, אני לא בן אדם שהולך לאזור הנוחות. אם הייתי אדם כזה, אז גם לא הייתי הולכת לרשות בתי הסוהר, שזה מקום מאוד לא נוח. אני כן בן אדם שהולך לקצה, בן אדם שמאוד אוהב אתגרים, לא מחפשת לבוא למקום שבו הכול דופק והכול בסדר. משעמם אותי, אני חיה מאתגרים. איך אבא שלי אומר: ‘את חיה מלהציב מטרות, לסמן וי ולהמשיך הלאה’. אז אם היה פה הכול טוב, לא יודעת אם זה היה מרתק כמו שזה היום. והיום זה בהחלט מרתק”.
בישיבת המועצה האחרונה שפכת אור ודאגת להציף לא מעט מחדלים, למשל על כך שחשבון המים בהיכל הספורט גבוה יותר מאשר בבריכה העירונית. איך קורה מצב כזה?
“הלוואי שהייתי יודעת. ברור לנו שיש פה משהו לא תקין, ואנחנו עושים הרבה מאוד מאמצים לאתר מה. אני חייבת לציין שקיבלתי הרבה מאוד עזרה מהעירייה בעניין הזה, הם שלחו אנשים ומינו חברה שבאה ועשתה פה בדיקות של נזילות. אחרי כל הבדיקות ברור לנו שיש פה משהו כנראה עם משאבת המים והשעון הדיגיטלי שהוחלף פה לפני מספר שנים. אנחנו עומדים יחד עם תאגיד המים לנסות להחליף לשעון מכני כדי לראות אם אכן זו הבעיה. אבל זה לא משנה את העובדה שצריכת המים בהיכל הספורט היא בלתי סבירה בעליל”.
זה אומר שלא מדובר רק בבעיה טכנית, אלא גם בהתנהלות לא נכונה.
“ההתנהלות הלא נכונה הייתה שלא עלו על זה ולא טיפלו בזה. אבל יחד עם זאת, גם ברור שיש כאן בעיה טכנית שצריך למצוא מה המקור שלה. אנחנו עושים הרבה מאוד מאמצים, ולפחות שללנו הרבה מאוד דברים אחרים, ברור לנו כרגע שהבעיה היא במשאבת המים”.
חשבון מים גדול יותר מהבריכה העירונית. היכל הספורט אשקלון. צילום: אורי קריספין
אנחנו נמצאות בהיכל מנוכר של 3,000 מקומות, מקום שלא רואים בו משחקי כדורסל או אירועים מושכי קהל. מה עושים כדי לשנות את זה?
“אני מסכימה איתך. אנחנו עושים עכשיו את כל המאמצים כדי לשפר את ההיכל במסגרת חוויית צפייה. ההיכל שלנו לא עומד בשום תחרות שוק, ההיכל שלנו, שהוא מקסים, לא יכול להוות מקור אטרקטיבי למפיקים לעשות פה אירועים כי יש לנו מעט מקומות. בימים עברו יכול להיות שזה היה טוב, אבל היום בסדרי הגודל של נוקיה וכדומה לא כדאי למפיקים להגיע לכאן. אנחנו חייבים קודם כול להגדיל את כמות המקומות כדי שנוכל בכל זאת לשכנע מפיקים להגיע לכאן לעשות אירועים גדולים. וגם חייבים לשפר את האיכויות ואת השירותים מסביב, שזה אומר שיהיה מזנון, שהיום לא קיים, כי אף אחד לא ירצה לבוא, בינתיים אני משכירה מישהו שיבוא וישים פה כמה דברים. זה לא אמור להיות כך, צריך להיות מזנון, צריכים להיות שירותים כמו שצריך, צריך שתהיה תאורה כמו שצריך, מסכי לדים, שיהיה אפשר לראות מופעים ומשחקי כדורסל. אנחנו צריכים להשתוות למה שקורה בשוק היום, ולצערי אנחנו נשארנו עם מה שהתאים לפני 18 שנה כשבנו את ההיכל. זה יתרון אדיר לעשות את חוויית הצפייה, כי המימון של זה הוא 60 אחוז של הטוטו. זה אומר שהרשות צריכה לשים רק 40 אחוז מהשיפוץ. אנחנו צריכים לקפוץ על מציאות כאלה. העברתי הכול לעירייה, ואני חייבת להגיד שראש העיר מאוד בעד העניין הזה וגם ביקש ממני להציג לו בדיוק מה אני רוצה לעשות ומה התמחור של כל העניין. יש לי את כל החומר גם לשיפוץ הבריכה וגם לשיפוץ ההיכל”.
“אני חדה בעבודה ואי אפשר לשחק איתי משחקים”
מי שכבר הספיק להכיר את מצליח ולהחליף איתה מילה או שתיים בוודאי הצליח לזהות אישיות חביבה, נחמדה, מחבקת ולבבית. אלא שכשזה מגיע ליחסי עבודה, הקערה כמעט מתהפכת על פיה. מצליח, בשפת העם, היא מסוג הנשים שלא רואות בעיניים. היא חדה, ישירה, לא דופקת חשבון לאיש, מהנשים החזקות והדומיננטיות שתכירו. כשצריך היא חותכת בבשר החי ולא חוששת להרים את הקול או לקרוא לסדר את מי שצריך. “אני חושבת שאני פשוט יודעת לעשות את ההפרדה בין הקטע המקצועי לקטע הרגשי”, היא מסבירה.
מצליח במשרדה. צילום: אורי קריספין
איך היית מגדירה את עצמך?
“אני אדם שמאוד אוהב אנשים, שמאוד מטפח את העובדים שלו – לא בקטע של שכר, כי זה דבר שכרגע תלוי בי פחות – אבל ביחס, במילה טובה, בסביבה נעימה. אבל יחד עם זאת, אני גם מאוד נוקשה מול העובדים שלי. אנשים שלא יעמדו בדרישות שלי, לא יכולים לעבוד איתי. אני חדה בעבודה ואי אפשר לשחק איתי משחקים, ממש לא. רצוי תמיד להגיד לי את האמת, זה המוטו. מי שבא לעבוד שיבוא לעבוד, אצלי עבודה היא ערך עליון”.
מצליח אפילו לא ממצמצת לפני שהיא שולחת מסר ברור מאוד למי שצריך: “יש לי דרישות: בהספקים, בתפוקות ובאמינות. היו לי פה כבר כמה תקלים עם אנשים בעניין שהבינו שאיתי לא מתעסקים או שהם פשוט כבר לא נמצאים פה”. לצד הקשיחות שהיא מפגינה, מצליח גם מביאה צד יותר רך שלה. “כמו שאני דורשת מהם לעבוד, אז בשעה 12-12 וחצי אני אקרא להם, ואנחנו נעשה הפסקת צהריים. ואצלי בזמן הפסקת צהריים אסור לדבר על עבודה כי זה זמן האיכות שלי עם העובדים הקרובים אליי. המזכירה שלי, העוזרת שלי, החשבת שלי. אנחנו יושבות פה, וזה זמן נהדר בשבילי לשמוע על המשפחות שלהן, על מה הן עוברות, על הניקיונות שלהן לפסח, על הרצונות שלהן. לא מדברים על עבודה. בחודש הראשון שהגעתי עשיתי להם סדנה, אם זה ארוחת גיבוש אצלי בבית והרצאות עם תוכן ותשומת לב, ואם זה חגיגת יום הולדת עם כרטיס ברכה”.
בואי נדבר על מחלקת הנוער של הפועל אשקלון. החלטת לעשות שם סדר, לערוך שיחות נוקבות, ואני מניחה שגם לא אהבת לגלות על הקנסות הרבים שספגו המאמנים במחלקה.
“נכון מאוד, והמאמנים האלה משלמים את הקנסות שהם ספגו, אני מנכה להם את זה מהשכר, שזה אגב משהו שלא קורה בשום מקום אחר, גם לא אצל הבוגרים. אם הייתי אוהבת את ההתנהלות שם, אז לא היה לי מה לעשות. הגדרת את זה נכון: נכנסתי לעשות שם סדר. אבל יחד עם זאת, אני גם חושבת שצריך לקחת את הדברים בפרופורציות, גם לגבי ועדות המשמעת. אנחנו לא חורגים הרבה מקבוצות אחרות. גם אם נרד לפנים של ועדות המשמעת, אז בואו, היו גם הרבה דברים קטנוניים שם. יש דברים שעליהם אני לא אמחל, ולשם אני אכנס בכל הכוח, שזה נושא של סגנון דיבור והתנהגות, אלה דברים שאני לא מוכנה לעבור עליהם לסדר היום. אנחנו צריכים לזכור דבר אחד: אנחנו מחזיקים מעל ל-300 ילדים במחלקת הנוער, אנחנו אנשי חינוך קודם כול, לפני הכדורגל, עם כל הכבוד לכדורגל. אנחנו צריכים לחנך את הדור הזה לערכים שהספורט מייצג: הוגנות, שיתוף פעולה, תחרות הוגנת, משמעת עצמית. משמעת עצמית זה לדעת לשלוט על עצמך, גם אם נורא בא לך לקלל את השופט, בטח כשמדובר במאמן. מאמן חייב להיות דמות לחיקוי בעניין הזה, ועל זה אני לא מוכנה להתפשר”.
מצליח, גלאם וכהן. צילום: אשר דיין
מדברים על כך שיש דברים לא כשרים שנעשו במחלקת הנוער, בעיקר בפן הכספי. אנחנו יודעים שיש הורים שמשלמים, ויש הורים שלא; יש כאלה ששילמו כסף, וכשפתחו את כרטיס השחקן הופיע שהם לא שילמו. אני מניחה שגם בבדיקות שלך מצאת מקרים חריגים שהדליקו לך נורה אדומה.
“נכון מאוד. אני יכולה להגיד שיש אנשים שמשלמים, ויש כאלה שלא משלמים כחלק מוועדת הנחות. מלגה של ראש העיר? אין דבר כזה. יש משהו מאוד מוסדר שנקרא ועדת הנחות שמתנהלת באגף התנו”ס, וזה בסדר גמור, כי כדורגל או כל חוג אחר, אסור שיהיה רק לעשירים. אם כל אחד היה יכול לשלם על הצרכים שלו, אז לא היינו צריכים את הרשות המקומית. הגדולה של הרשות המקומית היא לעזור למתקשים יותר. בשביל זה קמה ועדות הנחות. הדגשים שלי בעניין הזה הם שיהיה שוויון, שזה אומר שאם רוצים לתת הנחה למישהו, שיהיו קריטריונים ברורים להנחות”.
זה אומר שגילית הנחות מסוימות לילדים שלא בצדק?
“גיליתי הנחות מסוימות שהן לא בדיוק על פי קריטריונים שנקבעו בצורה סדירה. חלקן, אם הן הגיעו לוועדת הנחות, אז זה מצוין; אבל יש כאלה שלא הגיעו לוועדה, ומשום מה כן קיבלו הנחות. היו גם עובדי עירייה שפתאום קיבלו הנחה. יש סדר בנושא: איך עובדי עירייה מקבלים, מה הם מקבלים ואיך עושים את הדברים האלה. ובשנה הבאה יהיה סדר”.
