בתחילת השבוע הועלתה הצעת החלטה לממשלה לתכנית סיוע של יותר ממיליארד ש”ח לעוטף עזה. ראש העיר תומר גלאם שדחף ודחף בחודשים האחרונים בפגישותיו עם נציגי הממשלה גילה כי אשקלון לא נכללת בהצעה וצילם סרטון אותו שלח והפיץ לתושבים בראשון בבוקר.
לאחר ששיתף בסרטון כי “היה בהלם” נוכח העובדה שאשקלון לא נכללת בהטבות הסיוע, אמר כי “נעשה הכל ואעשה הכל כדי שזה יבוא לידי ביטוי, לעשות צדק אמיתי ולקבל את מה שמגיע לנו”.
השאלה – מה מגיע לנו ומה העיר צריכה? לא חולק על ראש העיר כי אשקלון זקוקה לסיוע ממשלתי, אך הסיוע הזה צריך להיות נקודתי, ללא תחנונים ובלי התמסכנות. שנים שקודמיו ניסו ודרשו ללא הצלחה לקבל “אזור פיתוח א” לו זכאים ישובים המרוחקים עד 7 ק”מ מהגבול, הגדרה המעניקה הטבות במס, מענקים, פטורים והנחות בשיווי של מיליארדי שקלים שהמדינה לא מוכנה לוותר עליהם. הקשרים עם הליכוד לא הועילו אז ולא יועילו גם היום. מי שמוכר לנו כי אשקלון תקבל אזור עדיפות לאומית א’ משלה את עצמו ואותנו. עיר של 160 אלף תושבים זו לא קריית שמונה ולא אופקים ושדרות. עיר כזו זקוקה לעוגנים כלכליים רחבים. במקום זה, נכון יהיה להציג תכנית סדורה אשר תעלה את העיר למסלול הנכון: מקומות עבודה עתירי ידע, חינוך איכותי ותרבות מגוונת. על זה ראש העיר צריך להילחם.
אנו ממשיכים לראות בניינים קמים בשכונות חדשות כמו פטריות אחרי הגשם, אשקלון משנה את פניה ואת צביונה ממה שכולנו היכרנו. העיר שלנו כבר מזמן לא פריפריאלית במובן השירותים שהיא מספקת שניתן להשיג רק בערי המרכז. בתקופתו של פרופ’ חזי לוי בית החולים “ברזילי” שודרג פלאים בשירותים שהוא מציע, המרינה היא בשורה תיירותית לאזור ושוצפת בתיירים מהסביבה ואף מערים אחרות והכניסה הצפונית החדשה מייצרת ניתוב נכון של התחבורה.
לא מספיק להיות עיר עם היצע בנייה היסטרי. אשקלון צריכה להיות אבן שואבת לא רק למי שבוחר בה מתוך אין ברירה, אלא כי היא האופציה הטובה והנכונה ביותר לגדל בה ילדים, לעבוד בה בעבודה מכניסה וליהנות מאיכות חיים.
מצב מקומות התעסוקה לצעירים ממשיך להיות בעיה קשה וחסרת אלטרנטיבות. עיר שינה שמרבית מתושביה נוסעים לעבוד מחוץ לה. בינתיים, באשדוד החלה בניית פארק היי-טק בסמוך למתחם הביג עם 25 מגרשים, אצלנו התכניות ממשיכות לשבת במגירה.
העירייה צריכה ליזום ולא לחכות. לרתום את הממשלה לתכנית משלה ולומר לה: התושבים שלנו חוטפים, אולי לא כמו יישובי העוטף, אבל פעם בחודש לפחות, כשהחמאס מתרץ בסופת ברקים, בביקור בחירות של ביבי או כשמגיע חיסול של איזה ארכי טרוריסט ואנחנו מיד נכנסים לכוננות ספיגה. התושבים כאן פטריוטים אמיתיים – אוהבים את העיר ולא מוותרים עליה. והם גם לא דורשים מאף אחד שיממנו לנו טובה – אבל תנו לנו עתיד טוב יותר. כזה שלא מתנצל ושמגיע לנו בזכות ולא בחסד.
עשור חלף מאז השריפה הגדולה בכרמל. היה זה ערב חג החנוכה, בו אחזו להבות הענק ביערות והתפשטו בעוצמה ובמהירות. 44 בני אדם נספו בשריפה והיא כילתה כ-25 אלף דונם. 10 שנים חלפו מהאסון הנורא ההוא, שעדיין חקוק היטב בזיכרון של כולנו. קרחות היער הגדולות החלו אט אט להתכסות שוב בצמחייה ובעצים מוריקים, כאילו מנסים הם לכסות את הפצע ולטשטש את הזיכרון. אך עבור המשפחות שאיבדו באסון את יקיריהם אין שום דבר שיטשטש ויכסה את הכאב. “הציפייה היא שבכל שנה ושנה שחולפת נתגבר ואולי נשכח קצת והכאב יהיה פחות גדול. אבל זה בכלל לא ככה”, אומר מיכה פרץ, אחיו של מישר רונן פרץ שנספה באסון, “משנה לשנה זה הופך להיות אפילו יותר קשה, לקראת יום האזכרה הפצע נפתח שוב והכאב לא מרפה כל השנה. במצב כזה אין נחמה. אנחנו מנסים ומשתדלים להתמודד עם האובדן הזה. האם אנחנו מצליחים? חצי כוח. יש ימים שאני מרגיש שכן ויש ימים שהרבה פחות. האחים שלי ואני עוד איכשהו מצליחים להתמודד עם זה, המשכנו בחיים, בית, נישואים, ילדים ועבודה. אבל ההורים הפכו לשבר כלי ואין עבורם שום מרפא. זאת לא דרך העולם שההורים קוברים ילדים. זה פצע פתוח, שנפתח עוד יותר בכל אירוע כזה או אחר”.
שושלת מג”ב
מישר רונן פרץ ז”ל, צוער בקורס הקצינים של שירות בתי הסוהר, קיפח את חייו כשהוא בן 34. הוא הותיר אחריו הורים, אחים, אישה ושני ילדים קטנים. הוא נולד וגדל באשקלון, בן שלישי למשפחה בת ארבעה ילדים. אחריו, בהפרש של 8 שנים, נולד בן הזקונים של המשפחה מיכה. “קודם כל, לפני שהוא היה אח שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי. אומנם חיי היו איתו קצרים, אבל עם משמעות רבה. למדתי ממנו המון-המון ותמיד הלכתי בעקבותיו”, אומר מיכה, שוטר מג”ב.
את לימודי התיכון סיים רונן בבית הספר ‘רוגוזין’ בעיר ומשם התגייס למג”ב. גם מיכה הלך בדרכו: “הלכתי אחריו גם לבית הספר הזה ואחר כך למג”ב. הוא אהב את החיל הזה מאוד, ולי היה ברור שאני הולך אחריו גם לכאן ואם לא, אז אני לא אעשה שום דבר אחר. אבא שלי גם היה במשמר הגבול ואז רונן התגייס, אחריו אני והיום אחיין שלנו התגייס גם הוא לחיל. יש איזו שושלת כזו שממשיכה וזה בעקבות מה שהשריש לנו רונן. נכון שגם אבא שלי היה לוחם מג”ב, אבל את האהבה לחיל והקשר המיוחד אליו קיבלתי מרונן”.
רונן פרץ ז"ל
בשנת 2006 התגייס רונן לשירות בתי הסוהר, ליחידת “נחשון”, ועבר את כל המסלול ביחידה. “נחשון זו לא יחידה, זה בית”, נהג לומר. תפקידו האחרון היה מש”ק ליווי ומפקד צוות, ואז הצטרף לקורס הקצינים המשולב במסלול הייעודי. למרות שחשב על כך רבות, הפעם החליט מיכה דווקא לא ללכת בעקבות אחיו ונותר לשרת במג”ב. “הוא אפילו ניג’ס לי שאצטרף אליו, אבל מג”ב זה כבר משפחה אז לא יכולתי לוותר על זה. כשפקד אותנו האסון הזה, הבנתי שעשיתי בחירה נכונה כי כולם היו איתי ברגעים הקשים שעברתי, מהפיקוד הבכיר ועד החייל הזוטר”.
“רונן לא עונה”
בשעות הצהריים של ה-2.12.2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל, האש החלה להתפשט במהירות ולהבות הענק סיכנו את חיי התושבים שהתגוררו בישובים הסמוכים. הרוחות החזקות ליבו את האש והיא החלה להתפשט לעבר כלא “דמון”. בשל החשש לחייהם של האסירים הוחלט על פינוי הכלא. למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב”ס, מחזור א’, הקורס שבו היה רונן.
הצוערים עשו את דרכם למקום באוטובוס, שאחריו ניידות משטרה. כאשר לפתע שינתה הרוח כיוון והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול ולקחו איתם את חייהם של ארבעים וארבעה בני אדם. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.
אוטובוס הצוערים באסון הכרמל. צילום: ירון קמינסקי
ביום האסון, קלט מיכה חיילים חדשים, כקצין בקורס מ”כים של מג”ב. “אני זוכר את היום הזה ממש טוב, כאילו לא חלפו עשר שנים”, הוא משחזר, “עשיתי שיחת בפתיחה לחניכים שקלטנו ותוך כדי השיחה החלו כל מיני רחשים של שמועות. אמרו שאוטובוס נשרף, לא היה ברור בהתחלה אם זה של אסירים או סוהרים. בשעות הראשונות הייתי אנדרלמוסיה גדולה מאוד, הגיעו חלקים של מידע, התמונה לא הייתה ברורה בכלל ואף אחד לא הבין מה בדיוק קרה. למרות כל זה, בקבלת הידיעה הראשונית וגם כמה שעות אחר כך עוד הייתי אופטימי. עזבתי את החניכים ויצאתי לעשות טלפונים, התחלתי לנסות להפעיל קשרים ולהתקשר לחברים שעובדים בכוחות הביטחון כי הרי בטוח שהם יודעים משהו, אבל הרגשתי שכולם מתחמקים בתשובות. כמובן שניסיתי להשיג את רונן מספר פעמים, אבל לא היה מענה. כל הרשתות קרסו אז בגלל העומס, היו לידי עוד חברים שניסו להוציא שיחות טלפון ואף אחד לא הצליח, אז גם בשלב הזה עדיין לא חששתי. אני זוכר בעיקר בלגאן אטומי. התחלתי לקבל מלא טלפונים מחברים שכאילו התקשרו לשאול ‘מה המצב?’. אלה היו שיחות מוזרות, שאני לא רגיל לקבל. אבל עדיין לא חשדתי, בדיעבד הבנתי שכולם ניסו לגשש אם אני כבר יודע שרונן היה באוטובוס שנשרף כי כבר היו שמועות. אני גם לא קישרתי כי קורס הצוערים של ‘נחשון’ היה ברמלה, האירוע התרחש בצפון ולא חשבתי שיש איזשהו סיכוי שייקחו אותם מהמרכז לצפון. זה אפילו לא עלה לי בראש”.
השעות חלפו ותמונת המצב עדיין לא הייתה ברורה. בשעות הערב המוקדמות המתח הרב הכריע את מיכה: “עוד הייתי בבסיס ופשוט התפרקתי מבכי. אבל אז שמעתי שהיו כאלה שניצלו ואחד מהם זה חבר טוב של רונן, אמרתי לעצמי שאם הוא ניצל אז גם רונן ניצל, שניהם פייטרים והיו כל הזמן ביחד. היינו חברים טובים, מדברים פעמיים ביום לפחות. בכל יום חמישי היה לנו נוהל קבוע, נפגשים בערב לשבת עם חברים. זה גם היה ערב חנוכה וכבר קבענו הדלקת נר חגיגית בבית של ההורים”.
מיכה חיכה לשיחת הטלפון המרגיעה מאחיו, אך זאת לא הגיעה. “אמא הכינה כבר את הבצק והתקשרה אליי מספר פעמים באותו יום כדי לסגור פינות ולבדוק מתי אני מגיע. היא גם אמרה לנסות להשיג את רונן כדי לבדוק איתו מתי הוא מגיע כי הוא לא עונה לה. אחר כך סיפרו לי שבסביבות ארבע בצהריים אבא שלי אמר לאמא שלי שלא בא לו לחגוג בערב, כי השריפה עשתה לו הרגשה לא טובה על הלב. בכלל עוד לא ידענו שרונן היה שם”.
חיכה לשיחת הטלפון המרגיעה מאחיו. מיכה פרץ עם הטלפון. צילום: דוברות המשטרה
הוא החליט לעזוב הכל ולנסוע לבית ההורים באשקלון. “כמובן שבדרך קיבלתי המון שיחות טלפון, בהם גם שיחה מאמא שלי שאמרה שאני בטוח יודע משהו ולא אומר לה, האמת שלא ידעתי שום דבר”. הוא הגיע לבית הוריו ולפני שעלה דאג להסיר את חולצת המדים שלבש. “כבר כשהתקרבתי ראיתי המולה גדולה מאוד למטה, המון מכוניות ואנשים. לא הבנתי מה קורה, עדיין לא קיבלנו שום הודעה, הכל רק שמועות אז למה כל ההמולה הזאת בבית שלי?! האמת, שברגע הזה האופטימיות שלי התחילה קצת להתפוגג. אז החלטתי להוריד את החולצה של המדים לפני שאני עולה לראות את ההורים. כי המדים שלנו היו דומים ולא רציתי שלרגע יחשבו שאני רונן ושלא יכאב להם”.
השבוע חגגתי יום הולדת בסימן “עוד רגע אני במשבר ה-40” או אם תרצו – 39 חורפים. קיבלתי המון אהבה והרגשתי מוצפת בברכות ומילים חמות, כאלה שיוצאות מהלב ונכנסות ללב. יש משהו מאד נינוח בבגרות, קודם כל היא עקבית והגרף תמיד בעליה אבל יש משהו במבט קדימה ובמלאי הניסיון שצברתי עד עכשיו שמאפשר לי ליהנות מהכרת הטוב. זה לא אומר שאני מקבלת את הדין או מתפשרת על הקיים, בדיוק להיפך. כשלמדתי להכיר בטוב הפסקתי להתנצל על הדעה שלי, על הקול שלי גם כשהוא לא תמיד בקונצנזוס. הבנתי שחשוב להילחם על מה שראוי וטוב בעיני ולעשות מאמץ לשנות את המציאות, לפעמים במעשים ולפעמים במילים. אני כותבת לכם כבר יותר משנתיים ואתם השותפים הטובים ביותר להזיז את המחט, לעורר שיח, להגיב ולהשתתף. זה לא אמיץ בעיני לומר מה שאני חושבת, זה פשוט עניין קיומי. קיומי מספיק כדי להמשיך ולהציף את הקשיים כי אני יודעת שיכול להיות טוב יותר, מגיע לנו טוב יותר.
בשבועות האחרונים נכנסה מלחמת יום הכיפורים לסלון שלנו מתווכת בכאב על ידי הסדרה המדוברת "שעת נעילה" בכאן 11. מדי יום שני אנחנו צופים באופן קבוע בדילמות האנושיות של הישרדות קיומית, בסיפורים הכואבים והקשים שנעים בין גבורה לפחד, אשמה ובושה. חושפים פוסט טראומה מדממת של אנשים וחלומות, של חברה ומדינה שלמה. במרחק 47 שנים ומתוך התעוררות מצולמת הפכה המלחמה המודחקת הזו לפצע פתוח. הזעזוע הוא עמוק והנושא הפך לשיחת היום לצד חיינו הכבולים לנגיף הקורונה. חייבת להודות שאני מהמברכים על המהלך. בהתחשב בעובדה שהטלוויזיה הפכה למרחב צריכת התרבות העיקרי שלנו אז לפחות שהתוכן יהיה בעל ערך מוסף. מדברים מחדש על מושג ההישרדות האמיתי ללא שבטים, מציצנות ריאליטי והדחות. השיח על הלומי קרב הפך להיות סוף סוף מעורר עניין, הפצע הרגשי הוא נטל שקשה לשאת בסתר כל כך הרבה שנים ויש לו השפעה עלינו עד היום.
אבל לפני כשבועיים התעוררתי באמצע הלילה, תרתי משמע, להכרה שאנחנו מאמצים טראומות ולא לומדים מהעבר. שני פיצוצים חזקים ומהדהדי גוף עייף בשלוש לפנות בוקר לצד סופת ברקים ורעמים הבהירו לי שאנחנו טראומתיים מהלכים בהדחקה. זה כבר מזמן לא סבבי לחימה או ירי טילים זה פשוט זלזול שיטתי בנו ובילדינו שגדלים כאן תחת מטווח ארטילרי קבוע. אנחנו מסתובבים עם טראומה בכיסים, מספיק חומר לסדרת המופת הבאה שתימכר ל-HBO או נטפליקס. אלו החיים כאן ואנחנו נאחזים במה שיש כי אנחנו עדיין ציונים אוהבי הארץ הזו, אבל לא מגיעה לנו הציניות המעליבה של הממשלה שלא רואה אותנו.
תושבים בזמן אזעקה באשקלון. צילום: גיל כהן מגן
בעודי כותבת שורות אלה מסתמן מהלך ממשלתי לטובת "הרגעת האשקלונים" או יותר נכון, השתקתנו. מעין כדור אקמול לחולה סופני, ככה נדמות בעיני הבטחות השווא לחזית של העורף. בשנים האחרונות "זכינו" לשלל הבטחות בחסות השר התורן שמגיע ללשכת ראש העיר, מתחכך, לוחץ יד ומצטלם עם הצהרת שקר כלשהי שעולה מיד לדף הפייסבוק הממומן של ראש העיר. הטבות, הקלות, סיסמאות והכרזות – אנחנו רוויים מאלה וגם מהפצצות מחרידות. לפני כמה שנים עוד התרגשנו מירי לעבר אשקלון, היום בקושי מדווחים על הירי וגרוע מזה, מפרסמים הסברים פתטיים מטעם דובר צה"ל. אמנם ראש העיר גלאם הצטלם לסרטון קריאה לממשלה לפעול לטובת קידום הטבות והקלות אך אני צופה שנקבל סל השתקה בעטיפת ברווזי החוסן של ישראל על ידי שר האוצר. לבטח תינתן לרשות הקלה אזוטרית בחסות הסכם הגג הנפשע שאין לה שום ערך ישיר עבורנו. או שנקבל תשלום חד פעמי של 500 ש"ח לכל בית אב כדי שנשב בשקט. שוב ניווכח בכרוניקה הקבועה של לחיצות ידיים ותמונת הבטחה בדף הפייסבוק – עד מתי?
קוראיי היקרים, חשבתי רבות אם לכתוב לכם בשבוע הזה, שהוא אחד הנוראים בחיי. שבוע שבו נאלצנו, אני ובני משפחתי היקרים להיפרד מאחותנו היקרה רחל ז”ל. אני לא מעכל את ה”תואר” החדש. מחשבות רבות חלפו במוחי בטרם התיישבתי לכתוב. “אתה בכלל יושב שבעה, עזוב את הבלי העולם הזה לשבוע אחד, לא יקרה כלום”, אמרתי לעצמי.
אני מניח שאחדים מכם חוו אובדן במהלך חייהם לדאבון הלב, ומכירים את הסיטואציה של "לשבת שבעה". הקטע הזה שאדם יקר לך עוזב ומשאיר חלל עצום ותוך כדי הניסיון לעכל בכלל מה שקרה אתה מוצא את עצמך בתוך רוטינה של מבקרים, מנחמים, תפילות, דברי תורה עם מוסר ותובנות, כשבתווך, בין לבין מבליחים זיכרונות המעלים חיוך ודמעה בו זמנית. וגם קצת רגעי הפוגה שמאפשרים להתכנס לתוך עצמך ולחשוב, פשוט לחשוב.
רחל צראף ז"ל (שניה משמאל) בפעילות עם חברותיה
באחד הרגעים האלה של "הלחשוב" גמלה בליבי ההחלטה שדווקא בשבוע הזה הקשה הנורא מכל, אני חייב לנצל את הבמה הזאת ולכתוב, פשוט חייב. כתבתי "לנצל" את הבמה כי אני באמת הולך לנצל את הבמה שניתנה לי כאן על מנת להכיר ולספר לכם על אחותי היקרה רחל ז"ל.
בבקשה, הישארו אתי אל תעברו הלאה, אני לא סתם מנצל את הבמה הזאת רק לטובתי. הרי בטוח שלכל אחד מכם יש את האדם הכי משמעותי בחייו, האדם שהשפיע הכי הרבה על מי שאתם. האדם הזה יכול להיות האבא, האמא, אח, אחות או דמות מרכזית אחרת שנקלעה למארג החיים שלכם והטביעה חותם שתרם באופן מהותי למי שאתם היום. אני כמעט בטוח שלכל מכם תעלה התמונה הזאת בן רגע אם יישאל על כך. אצלי זה בא כמעט בהפתעה גמורה.
רק השבוע, יומיים אחרי מותה התחברתי לכמה היא השפיעה על חיי, על אופן החשיבה שלי על התנהלותי. ומה שיותר הפתיע אותי זאת ההבנה שהיא עשתה את זה לעשרות ואף למאות אנשים, שלא הכרתי.
יישמע לכם מוזר אבל, את הכותרת של הטור הלקוחה מהשיר האלמותי שכתבה רחל שפירא לא אני בחרתי. היא פשוט צצה כאילו מעצמה ברגע הראשון שהנחתי את האצבע על המקלדת. רחל אחותנו הייתה סוג של צמח בר במחוזותינו. "מחוזותינו" זה אשקלון של תחילת שנות השבעים, שכונת שמשון, עתיקות ד' אם תרצו. כשאנחנו עוד הלכנו לבית ספר אם כבר הלכנו, רחל כבר הייתה בת קיבוץ (אשדות יעקב) ככה מתוך בחירה.
רחל ז"ל עסקה תמיד בפעילות חברתית
כשרחל הגיעה הביתה לחופשות הגיעו גם שירי רחל וסשה ארגוב ועלי מוהר, ממש לא מה שהאוזן צעירה שלנו ידעה לפני כן. חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין ושלום חנוך הפכו לפס הקול הנוסף והמרכזי כשהיא באה שנכנס לבית המרוקאי הטיפוסי "העצבני" יש לומר.
לימים רחל תינשא לדודו היקר, שיבדל לחיים ארוכים, אותו הכירה בצבא. הם ייקבעו את משכנם בראשון לציון ואחרי שנים של ניסיונות לא קלים יגיח לעולם בנם היקר והיחיד מושיק שיחיה, שלימים יינשא לליאור המדהימה ויחד הם יביאו להם את הנכד הנכסף אביב. עד כאן סיפור כמעט רגיל על מהלך חייה של אישה צעירה מבית מרוקאי טוב שבנתה חיים במרחק מה מסביבתה הטבעית. סיפור כמעט רגיל.
רחל עם בעלה דודו והבן מושיק
למה "כמעט"? כי רחל הייתה הכל חוץ מאדם רגיל. כי בתווך, בתוך המולת החיים הרגילים של כולנו וגם שלה, רחל אחותנו הייתה אדם עסוק מאוד. ועיקר עיסוקה היה באיתור נקודות חולשה בחייהם של האנשים החשובים לה, בני משפחתה. אני כותב שוב כדי שתבינו: איתור נקודות חולשה בחייהם. ומרגע שהיא נחשפה לנקודה כזאת אצל מישהו היא נכנסה לפעולה. וכשאני כותב "נכנסה לפעולה" ברור שהיא נרתמת כל כולה למשימה. לעיתים זאת תהיה משימת חילוץ של ממש ממשבר עמוק, ואם יש צורך אז גם דודו מחויב לסיפור והפעולה נמשכת עד ל"חילוץ", ייקח כמה זמן שצריך ויעלה כמה שיעלה. וככל שהמשפחה גדלה, גדלים הצרכים, גדלות המטלות ורחל נמצאת שם. אם בעצה טובה ושימושית כולל עזרים חומריים בהתאם לצורך ואם בשיחות ארוכות אל תוך הלילה כי מדובר בצורך נפש.
אנחנו תודה לאל, משפחה מרוקאית טיפוסית ממוצעת: 9 אחים ואחיות (פחות "מלאך" בשם פרלה שעזבה אותנו לפני שנים) עשרות נכדים וכמה נינים, בקטנה, כן ירבו בע"ה. זה לא מה שירפה את ידיה. אף אחד/ת לא נכנס לכיתה א' בלי ספר עם הקדשה מדודה רחל. אף אחד/ת לא מתגייס בלי ערכה חומרית, עם מילות הכוונה ועידוד כצידה לדרך מדודה רחל. לבית מרוקאי יש מורכבות המביאה לא פעם לפירוד בין מרכיביו, רחל תמיד שם כדי לעשות הכל ליצירת חיבור מחודש. ויש גם "טיפול מונע" בדמות מפגשים ברבדים השונים שבתוך המשפחה ומפגשי ענק של כל המשפחה. בין המנחמים שספדו לה היו נשים מקבוצות שונות של עשייה חברתית והעצמה נשית, אליהן רחל השתייכה, כאילו לא הספיק לה מה שהיא עושה בתוך הבית פנימה.
בתחילת הפרשה מופיע חלום יעקב בחלומו הוא רואה סולם המוצב על הארץ, ראשו מגיע השמימה, ומלאכים עולים ויורדים בו. האלוהים מתגלה אליו ומבטיח לו כי יהיה עמו בכל אשר ילך, וכי הארץ עליה הוא שוכב תינתן לזרעו אחריו. חלום יעקב מציין מרכיבי מנהיגות הכרחיים: מנהיג חייב לחלום, להתעלות מעל ל”כאן ועכשיו” ולהפליג מעלה והרחק כפי שיעקב חלם “סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה”. זרעי החלום ושורשיו עולים מהאדם אל השמים. האדם הוא מקור הרעיון והוא שינהיג את מימושו – הראש בחלום ובשמיים, אבל הרגליים היטב על הקרקע. כל מנהיג, בבית, בעבודה חייב לחלום אבל להיות נטוע בקרקע, לצאת מסביבת הנוחות ואז לזהות את החסר, להעז לשנות, ולהגשים, זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה וזה אחד המסרים בחלום יעקב.
זאת אף זאת, לכל אדם ישנם חלומות שברצונו להגשים ולעברם הוא שואף. ביחד עם חלומותיו ישנה מציאות שלא תמיד מיישרת קו עם רצונותינו, מה שעלול להביא משבר. כשאדם חולם, הוא שואף הוא מביט השמימה, אבל מבין שגם כשהדרך קשה נעים קדימה.
אייל חסאן. צילום: פבל
ואגב, יעקב בוחר להניח למראשותיו אבנים קשות וקרות, ולא מצע נוח, כי רק קושי ואתגר יובילו שינוי. נינוחות איננה מעודדת הנהגה לגיוס תעצומות נפש. רק הבנת הקושי והחוסר תצמיח שינוי. לכן, כל יצירת שינוי משמעותי תלווה בקשיים, זה מה שאנו המחנכים עושים בימים אלו, ימי קורונה – לצד הקשיים יוצרים מציאות חדשה ואיכותית, בדיוק כמו אצל יעקב שמכל קושי נבנה.
ומכאן, לנישואי יעקב אבינו ללאה ולרחל – הפרשה מספרת כיצד עובד יעקב שבע שנים בבית לבן כדי לשאת את רחל אהובתו. אבל אז, ברגע האחרון, מרמה אותו לבן, אביה של רחל, ובמקומה שולח לחופה את אחותה הגדולה – לאה, תחת מסווה הינומת הכלולות.
יעקב נדהם לגלות שרימו אותו, וכאשר הוא פונה ללבן, מסביר לו לבן שזה פשוט דבר שלא ייעשה במקומותינו: איך אפשר להשיא קודם את רחל – האחות הצעירה?
כמה אירוני – ללבן מגדולי הרמאים חשובים ה”נימוסים” ו”מנהגי המקום”, האמנם הם תירוץ להצדקת מעשיו? בוודאי שלא. לבן הנוכל דורש מיעקב עוד 7 שנים בעבור רחל, ויעקב, שרומה עושה זאת.
אבל גם, יעקב אבינו ש”קנה את בכורתו וברכתו” מאחיו לא יוצא נקי כאן – המדרש (תנחומא, ישן פר’ ויצא) אומר שזה מידה כנגד מידה – הוא, בפרשה הקודמת (תולדות) רימה את יצחק אביו כשטען שהוא עשו כדי לקבל את ברכתו הגדולה ולכן רומה חזרה וקיבל את לאה במקום רחל. לאה בבוקר שלאחר הכלולות משיבה לו מידה כנגד מידה: שיקרת לאביך, תחמנת, הכל חוזר אליך (ממש כך, לפי המדרש). במילים פשוטות אדם צריך לפשפש כל העת בדרכו ובמעשיו שכן הכל יחזור אליו.
ולא רק זאת – מהסיפור למדים שלפעמים הציפיות רחוקות מהמציאות אבל גם בוויתור יש עוצמה: יעקב נכנס למערכת זוגית עם ציפיות גבוהות מאוד ואלה מטבען אינן ניתנות להשגה. בבוקר שלאחר ליל הכלולות הוא מגלה שהאישה שלצדו אינה מי שייחל לה. אבל גם כשהוא מקבל את זו שייחל לה, רחל איננה יכולה להעמיד לו צאצאים. ויש הלומדים מכך, שזוגיות, כדי שתצלח, מחייבת עבודה קשה. לא רק בתחילת הנישואין, לא רק 14 שנה. אלא כל החיים. יעקב מלמד אותנו כמה השקעה ומחויבות נושאים פרי גם אם קשה הדרך. ולא רק זאת, הפרשה שכולה טלנובלה לא פשוטה מראה לנו את גדולת נפשם של אבינו ואמותינו. את יכולת ועוצמת הוויתור – רחל מניחה לאחותה לתפוס את מקומה, יעקב מכיל את לאה, ועוצמת הסבלנות והסובלנות של יעקב ונשותיו מהוות לנו סמן להתמקדות במטרה.
לאחר תקופה רבה של אי וודאות ששרר סביב המועדון, הפועל אשקלון תפתח מחר (12:45, שידור ישיר בערוץ הספורט) עידן חדש תחת צמד הבעלים החדשים יאיר דנאל ושניר נפתלי, כשתארח באצטדיון “סלה” בעיר את עירוני אשדוד במסגרת המחזור הראשון של ליגה א’ דרום. המשחק יועבר בשידור ישיר בערוץ הספורט.
אז מה הסגל של הפועל אשקלון לבנתיים? השוער הוא דניאל שערי, שוערה הראשון של ירמיהו חולון (ליגה א’ דרום) בעונה שעברה. השחקנים הוותיקים שצפויים להוביל את הקבוצה הם עומרי כהן, בלם ששיחק תחת מאור בעירוני אשדוד, ציון צמח שחזר למועדון והמגן נאור פסר לו עבר עשיר בליגת העל. מי שימשיכו בקבוצה מהעונה שעברה הם מישל סיריצקי, שליאל אוזן, אליעזר יוסף ורפאל דה לה סוזה, בנו של הבעלים יאיר דנאל. בנוסף, שחקן הבית אוריאל פינייה חזר מהשאלה בהפועל אדומים אשדוד וצורפו שחקני סגל ממוצעים לרמת ליגה א’- ליאל סספורטס, ליאל כהן, תומר אסור (שוער), עופר אברה, גיל נחום, שי בוזנח ואור שטיין. את הסגל צפויים להשלים שחקנים שעלו מקבוצת הנוער כמו אפק חדד, ירין מכלוף, יונתן לוי ורון ז’אנו.
משחק רשמי ראשון
השבוע האשקלונים התארחו למשחק רשמי ראשון העונה מול מכבי יבנה במסגרת הסיבוב הראשון של גביע המדינה, והעפילו לשלב הבא לאחר ניצחון 3-2. לזכות הכחולים כבשו שער עצמי, שליאל אוזן וירין מכלוף. מישל סיריצקי הורחק רבע שעה לסיום.
שחקני הפועל אשקלון במשחק מול יבנה
בשלב הראשון הליגה תהיה ללא קהל, ובגלל הקורונה והצורך בקיצור אורכה של הליגה, היא תתקיים העונה במתווה שונה לגמרי מהרגיל. בניגוד לעונות הקודמות, העונה ישוחקו רק 16 מחזורי ליגה סדירה. ליגה א׳ חולקה לשני בתים לאחר הגרלה שנערכה לפי דרגים, כשבכל בית יש 9 קבוצות.
בבית בו תשחק הפועל אשקלון ישחקו הפועל מרמורק החזקה בשורותיה משחק ערן לוי, הכח ר”ג, מכבי יפו, נורדיה ירושלים, עירוני אשדוד, מכבי שעריים, בקעת הירדן ועירוני כסייפה. ואילו בבית השני ישחקו בני לוד, ירמיהו חולון, הפועל אדומים אשדוד, שמשון כפר קאסם, מ.כ אור יהודה, הפועל אזור, מכבי יבנה, מכבי הרצליה ומ.ס דימונה.
אז לאן הפועל אשקלון מכוונת העונה? את זה גם אנשי המועדון בעצמם עוד לא יודעים. הבעלים יאיר דנאל ושניר נפתלי שגם החזירו לפעילות את מחלקת הנוער של המועדון מסתכלים לטווח הארוך ושומרים את התוכניות הגדולות להמשך. “עבודה קשה וצניעות זה הכי חשוב”, אומר נפתלי, “אנחנו תמיד שואפים גבוה, שואפים תמיד להתחזק. אנחנו בונים קבוצה בשאיפה לרוץ חזק ובהתאם למה שיקרה במהלך העונה נחליט אם להתחזק עוד ואם להצהיר על מטרה כלשהי”.
כעת הם מדברים בעיקר על הרצון לעשות עונה טובה, לייצב את השורות ולהציג כדורגל חיובי. לשם כך החתימו את המאמן שי מאור, אחד משועלי הקרבות הוותיקים ביותר בליגה א’.
“נעבוד לילות כימים”
מאור (45), נשוי +4, מתגורר בחולון ובנוסף לעבודתו כמאמן עובד כממונה בטיחות בבנק דיסקונט במשך 25 שנה. הוא נחשב לקבלן עליות ורק בשלוש השנים האחרונות הספיק להעלות את עירוני אשדוד ושמשון כפר קאסם מליגה ב’ לליגה א’.
שי מאור על הקווים כמאמן עירוני אשדוד. צילום: פבל
בריאיון בלעדי ל”כאן דרום”, הוא מדגיש פעם אחר פעם כי הגיע למועדון גדול ומפואר, אך מסרב להצהיר על מטרה ברורה ומקווה שהקהל יחזור במהרה למגרשים.
שי, איך ההרגשה להצטרף להפועל אשקלון? “הרגשה טובה מאוד להגיע למועדון גדול כמו הפועל אשקלון. אני מבין לאן הגעתי, מועדון שבהחלט שייך לרמות הגבוהות ביותר ובטווח הארוך נעשה את הכל כדי להחזיר אותו לשם. אני מבטיח לעבוד לילות כימים ולעשות הכל כדי שקהל האוהדים שלנו והעיר אשקלון יהיו גאים”.
מתרגש לקראת פתיחתה של העונה? “האמת שאני מאוד שמח שמתחילה העונה, סוף סוף אפשר לשים את הקורונה קצת בצד ולחזור לדבר שכולנו הכי אוהבים, הכדורגל. הגעתי לאשקלון עם הרבה אנרגיה ורצון לעשות דברים טובים. למרות שהתחלנו מאוד מאוחר וההכנות לא אופטימליות, נעשה הכל כדי לצמצם את הפערים כמה שיותר מהר ולפתוח את העונה בצורה טובה. אחרי שלושה שבועות של אימונים, בהם קיימנו כמה משחקי אימון, שחקנים נבחנו וחלק גם הוחתמו, אז מרגישים סוג של התקדמות. יחד עם זאת, הרבה עבודה עוד לפנינו. אנחנו צריכים להתחזק בעוד 3-4 שחקנים משמעותיים. ננסה לצרף שחקנים שמתאימים למרקם שלנו, שלפני הכל יהיו אנשים טובים ובני אדם ואחר כך כמובן שחקנים שיכולים לתרום, זה לא יהיה קל כי בשלב הזה כבר מאוחר והשוק לא משופע בשחקנים כאלה, אבל נקווה שנצליח”.
שי מאור (באמצע) עם שניר נפתלי ויאיר דנאל
לאן הפועל אשקלון מכוונת העונה? “המטרה הראשונה היא קודם להתייצב ולהבטיח הישארות בליגה. אם נצליח לעשות מעבר אז יכול מאוד להיות שנקבע מטרות תוך כדי תנועה, בהתאם להתקדמות שלנו. אסור לשכוח שהתחלנו את ההכנות לעונה בשלב מאוד מאוחר. לפני הסגר השני קבוצות הליגה התאמנו במשך חודש וחצי וכבר בנו את הסגלים שלהם, אנחנו התחלנו בפיגור אחרי כולם ובעקבות כך גם אין הרבה שחקנים פנויים בשוק. כשכל הקבוצות כבר סגרו את הסגלים שלהן לעונה הקרובה, אנחנו רק התחלנו לבחון שחקנים. כמובן שזה מקשה עלינו, אבל זה לא תירוץ, אנחנו בכל משחק נבוא ונעשה את המקסימום כדי לנצח. הפועל אשקלון זה מועדון גדול ששואף תמיד להגיע הכי גבוה. קודם כל אני רוצה לעבור את העונה הזאת בצורה הכי טובה שאפשר, ואני יכול להבטיח שאני וצמד הבעלים של הקבוצה ממש לא נפחד להצהיר ולכוון אל מטרות גבוהות יותר בעתיד. כרגע יש לי חוזה לעונה אחת במועדון אבל לבעלים יאיר ושניר יש ראייה ומטרות לטווח ארוך ואני מקווה להיות חלק בזה”.
איך זה לעבוד תחת יאיר דנאל ושניר נפתלי? “יש בינינו יחסים מעולים, הם אנשי עסקים מאוד רציניים ועניינים. גם רובי רגב שהוא איש מעולה בתחום עוזר מאוד והוא בעצם החוט המקשר ביני לבינם. שניהם מבינים עניין, רואים לטווח ארוך ולא לזווית קצרה, נותנים לי חופש פעולה ובסך הכל אני שמח להיות פה ונהנה משיתוף פעולה טוב ומקצועי איתם”.
איך אתה מגדיר את התקציב שלכם העונה ביחס לשאר קבוצות ליגה א’? “האמת שזו הפעם הראשונה בקריירה שלי כמאמן שאין לי שום גישה לתקציב ואפילו שום כניסה למו”מ, לא עם שחקנים ולא עם אנשי צוות, אפילו עם העוזר מאמן שצירפתי לא נכנסתי לשולחן המו”מ. עד היום כל מי שהכיר אותי ידע שתמיד אני מעורב במו”מ, היום אני פשוט כותב רשימה של שחקנים שאני מעוניין בהם, מעביר את השמות לרובי, שניר ויאיר שמטפלים בזה. אין לי מושג מה התקציב, אבל אפשר לראות שיש לנו בסגל 4-5 שחקנים שהם קצת יותר בכירים והשאר צעירים, ואפשר להבין מזה שהתקציב שלנו לא גבוה ביחס לליגה”.
אתמול הגיע שר האוצר ישראל כץ לאשקלון, הוא עשה זאת לאחר שהתעורר זעם רב בעיר.
כזכור, עם צאת השבת נורתה רקטה שמעזה לישראל התפוצצה בתוך מפעל באשקלון. כעבור שעות ספורות התברר כי הממשלה החליטה להביא בישיבתה למחרת החלטה לחיזוק עוטף עזה במיליארד ש”ח, אך שוב שכחה את אשקלון. ראש העירייה, תומר גלאם, התרעם על כך וצילם סרטון בו טען כי “לא יכול להיות מצב שכזה שכולם הבטיחו, מראש הממשלה ועד אחרון השרים לבוא לתת את הכלים לתושבים להתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו”.
מקום פגיעת הרקטה במפעל
גם ח”כ אלכס קושניר שהצעת חוק שלו להטבות מס לאשקלון נפלה, “רק השבוע! הפקרתם את יישובי העוטף וגם את העיר אשקלון. כל ההבטחות שלכם עד היום התבררו כבלוף אחד גדול”, כתב קושניר בחשבון הטוויטר שלו.
מי שהשתתף בישיבת הממשלה הוא השר לשירותי דת, הרב יעקב אביטן שנזעק על ההתעלמות ממצוקתם של תושבי עירו וביקש להכניס גם את העיר אשקלון למפת יישובי עוטף עזה ולהכליל אף אותה בתכניות הסיוע השונות. “הגיע הזמן להכניס את אשקלון למפת העוטף”, אמר השר אביטן.
נשלח לבשר על הטבות. השר כץ. צילום: סיון מטודי
מיד לאחר מכן, הודיע ראש הממשלה כי בכוונתו להביא החלטה משלימה להטבות לאשקלון. לצורך כך נשלח שר האוצר ישראל כץ כדי לבשר על ההטבות שיגיעו לעיר.
“אנחנו נחושים לסייע לאשקלון, אשקלון היא עיר חזקה”, פתח השר כץ את דבריו, “העיר צריכה כלים שיש להם משמעות להבאת תעשייה, עסקים מתקדמים פיתוח ותשתיות. אלה התחומים המרכזיים. אנחנו נגבש את ההחלטה ואני חושב שהדבר המרכזי שצריך להיות בהחלטת הממשלה זה להכריז על אזור התעשייה הצפוני אזור פיתוח א’ זה העוגן הכי חשוב והכי משמעותי. אנחנו רוצים שבאזור הצפוני יהיו מפעלים ואני בטוח שתביא אותם מהר. זאת עיר טובה עם אוכלוסייה נהדרת. יש לזה דברים משמעותיים שיכללו בהחלטה. אני רוצה שמשרד ראש הממשלה הוא שיגיש את ההצעה יחד איתנו וכל משרדי הממשלה יהיו מחויבים".
החל משעות הבוקר התלוננו תושבים רבים על ריח חריף שנדמה כריח גז. התלונות על הריח הגיעו מכל שכונות העיר, גם הדרומיות וגם הצפוניות. מקור הריח כך התברר, הוא מדליפת דלק בחברת קצא"א.
חלק מהתלונות דיברו אפילו על תחושת בחילות והיו גם הורים שנמנעו מלשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך בשל כך. גם כעת, כאשר מתקרבים לשעת הצהריים, הריח עדיין מורגש במספר אזורים בעיר. בעקבות זאת, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות ממליצים לציבור באזור לסגור חלונות ולהימנע מפעילות גופנית מאומצת.
במשרד להגנת הסביבה אומרים כי הם בוחנים את נסיבות האירוע ומבצעים תחקיר מקיף. השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל מסרה כי "המשרד להגנת הסביבה מבצע תחקיר של האירוע ויבדוק את עמידת קצא"א בתנאי היתר הרעלים ורישיון העסק. ננקוט בכל האמצעים העומדים לרשותנו ונשקול בהתאם לממצאי הבדיקה את המשך צעדינו מול המפעל ומנהליו".
כך נראה מיכל במתחם קצא"א
הבוקר, בעקבות התלונות ולאחר בדיקה של איגוד ערים לאיכות הסביבה אשקלון, התברר כי מוקד הריח הוא מחברת קצא"א. על פי האיגוד, בגג מיכל דלק, בעל נפח של 100 אלף קוב המכיל דלק גולמי, אותרה דליפה שטרם ידועה סיבתה. בעקבות זאת דלף דלק אל גג המיכל, מאחר שהמיכל אחסן דלק גולמי המכיל חומרים נדיפים רבים, נגרמו מטרדי ריח משמעותיים בכל רחבי אשקלון וסביבתה. עוד אומרים באיגוד כי טרם ידועה כמות הדלק שדלפה.
כונני האיגוד הוקפצו למקום האירוע, עלו לגג המיכל ולדבריהם הם חשו ריח בלתי נסבל וסיווגו אותו בדרגה 6 על פי נוהל להגדרת מפגעי ריח (דרגת הריח המקסימאלית). מדיווח של הכוננים אשר היו במקום הדליפה עולה כי במקום בוצעה הקצפה למניעת הריח והטיפול. יחד עם זאת, תלונות רבות מתושבים עדיין ממשיכות להגיע.
קצא"א
בקצא"א מסבירים כי הדבר אירע בשל מזג האוויר וכי הריחות אינם מהווים סכנה לציבור, "במסגרת פעילות שוטפת ובעקבות מזג האוויר הסוער, נפלטו הבוקר ריחות לפרק זמן קצר מאחד המיכלים של החברה. האירוע מטופל על ידי החברה בשיתוף המשרד להגנת הסביבה. יש להדגיש כי הריחות אינם מהווים סכנה לבריאות הציבור. קצא"א מחויבת לערכים של הגנת הסביבה ולתושבי האזור בתחום בו היא פועלת".
הבוקר חזרו תלמידי כיתות ה'-ו' באשקלון לספסל הלימודים, זאת לאחר למעלה מחודשיים שבהם למדו התלמידים בלמידה מרחוק. החזרה ללימודים נעשתה בהתאם למתווה משרד החינוך אשר יושם על ידי מינהל החינוך בעירייה. את התלמידים קיבלו הצוותים החינוכיים שהיו ערוכים לקליטתם מחדש במוסדות החינוך.
מנהל ביה"ס סיני יעקב קנדלקר, מקבל את התלמידים. צילום: אלדד עובדיה
ראש העירייה, תומר גלאם, הגיע לבית הספר "סיני" כדי לפגוש את התלמידים בכניסה, לאחל להם בהצלחה ולבקש מהם להמשיך ולהקפיד על ההנחיות. בבית הספר נערכו לקבלת התלמידים כמו ביום הראשון ללימודים עם בלונים וברכות כאשר מנהל ביה"ס, יעקב קנדלקר, קיבל את התלמידים בברכה בשער.
"בוקר טוב לתלמידי כיתות ה'-ו' שחוזרים היום ללימודים", אמר להם גלאם, "מאחל לכם ולכל תלמידי בתי הספר היסודיים שגרת לימודים ממושכת ובריאה. שמרו על עצמכם והמשיכו להקפיד על ההנחיות".
התלמידים חזרו ללימודים בבית הספר סיני. צילום: אלדד עובדיה
"אני מאד מקווה, שמערכת החינוך תשוב במהרה לפעול במלואה", מסר ראש מינהל החינוך, יובל זוזט, "אני מבקש להודות לכל מנהלי בתי הספר והצוותים החינוכיים על עבודתם המסורה והנפלאה".
בעירייה אומרים כי ניידת בדיקות הקורונה עבור הצוותים החינוכיים תמשיך לפעול ובימים רביעי וחמישי הקרובים הניידת תגיע היישר למוסדות החינוך בשכונת שמשון, רמת אשכול, נאות אשקלון, נווה הדרים וברנע.
אחת הפונקציות החשובות ברשות מקומית, אם לא החשובה ביותר היא המנכ"ל. מדובר באיש האמון של ראש העירייה ומי שאמור לתכלל את כל ניהול אגפי העיר ולהוציא לפועל את חזונו של נבחר הציבור הבכיר – ראש העירייה.
אך דווקא הפונקציה הזו קצת התפספסה במהלך הכהונה של תומר גלאם והתפקיד הזה התאפיין בחוסר יציבות משווע.
זה החל כמובן עם המנכ"ל החזק, חיים סופר שבהתחלה היה נדמה כי גלאם והוא דווקא מסתדרים וזאת למרות שמדובר היה בנצר בכיר לשלטון של איתמר שמעוני. היחסים התדרדרו עם הזמן ורגע לפני שגלאם התכוון לסיים את תפקידו, סופר יצא לחופשת מחלה ארוכה ממנה לא שב לתפקיד. מי שמילא את מקומו היה איציק ויצמן, אז ראש אגף הכנסות.
תומר גלאם וחיים סופר בימים טובים יותר
כך זה התנהל ונמשך עד שלאחר הבחירות נבחרה לתפקיד אירית נתן, סא"ל במיל' בעלת ניסיון בניהול רשויות, וגם אחותו של אחד הפעילים הפוליטיים הבולטים של גלאם ושל מפלגת "כולנו" – שמעון גלאם. בסוף חודש מאי פרסמנו כי היא צפויה לסיים את תפקידה ומי שהיה אמור להחליף אותה הוא ראש מינהל החינוך יובל זוזט.
באה והלכה ובאה. גלאם ואירית נתן. צילום: דוברות העירייה
גורמים שונים בעירייה ניסו למנוע את המהלך הזה הפעילו לחץ כבד על נתן שהסכימה להישאר, אך יחסיה עם גלאם המשיכו להידרדר ולבסוף היא הודיעה באמצע חודש אוגוסט על סיום תפקיד מעכשיו לעכשיו. אבל גם אז זה לא הסתיים, והיא חזרה בדלת האחורית לעירייה ומכהנת כיועצת וזאת במקביל לאיציק ויצמן, גזבר העירייה המכהן שוב כממלא מקום מנכ"ל העירייה.
ממלא המקום הנצחי. איציק ויצמן
בינתיים המשיך גלאם לחפש מחליפים לתפקיד הבכיר וכמה שמות עלו וירדו. כך היה למשל עם חזי חליבה, תושב העיר, המכהן כמנהל בכיר בחברת NICE וכחבר קרוב של גלאם. בשיחות עם מקורביו הוא אמר כי הוא מרוצה בעבודה שלו בנייס ואין לו כוונה לעזוב את החברה, "לא היו לי תוכניות ואין לי תוכניות לעזוב את החברה אני עובד בה. יש לי תוכניות ארוכות טווח בחברה", הוא אמר.
מכחיש. אריאל יוצר. צילום: אוליבייה פיטוסי
שם נוסף שעלה וירד מהר הוא אריאל יוצר מי שכיהן כסגן מנהל אגף התקציבים במשרד האוצר ולאחר מכן מונה למנכ"ל ישראמקו, דבר שלא יצא לפועל בשל תקופת צינון. גורמים בעירייה סיפרו כי במהלך מפגש בין גלאם ליוצר הוא הציע לו את תפקיד, אך יוצר סירב בנימוס. יוצר הכחיש זאת ואמר כי הוא הולך לתפקיד אחר.
היום הורה בית המשפט לשחרר למעצר בית את האמא החשודה בהתעללות בבנה בן ה-4 חודשים, זאת בעקבות הממצאים הראשונים שעלו מדו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית. האב נותר במעצר ודיון בעניינו יתקיים ביום חמישי.
האם תשהה במעצר בית בבית הוריה ביישוב סמוך לאשקלון ושם היא גם תשב שבעה על בנה שביום שישי נערכה הלווייתו.
האם בדרכה להלוויית בנה
"התחושה טובה שהבת אין לה כלום ברוך השם, אבל תחושה קשה על הנכד", אומר האב, "זה כואב. אני הייתי הסנדק של ופתאום אחרי 4 חודשים אני קובר אותו".
חשדתם שמשהו קורה עם הילד? "כלום. לא חשדנו בשום דבר. אני יש לי שישה ילדים, אנחנו יודעים מה זה ילדים, כלום לא היה. כל הזמן הבת חייכנית, הנכד היה בשבת אצלנו. הלוואי היה משהו שהיה יכול למנוע את זה. אני מקווה שיגלו משהו בפתולוג שזאת מחלה שלא ידענו עליה. זה ייתן לנו הקלה".
האב בדרך להלוויית בנו
אתם גם לא מאמינים שזה אולי החתן? "זה בכלל לא היה ניצוץ, זה חתן שאהבתי אותו חבל על הזמן. התנהג בסדר גמור, אהבנו אותו ואוהבים אותו גם היום אבל נקווה שזה לא נכון. נקווה שיגלו משהו ברפואה משפטית בניתוח שעשו לו אני מקווה ששם יצא הצדק לאור. בכלל לא, עד היום אני לא מאמין הוא אוהב ילדים. כל השכונה מתו עליו, גם בעבודה אין מי שלא אהב אותו. קשה להאמין, זה לא מציאותי. אם דבר כזה היה באמת, אז אני יותר לא מאמין לאף אחד. האמונה לי באנשים תלך".
האב מספר כי אחרי החתונה וגם אחרי הלידה בני הזוג חיו אצלם, "אחרי שהתחתנו גרו אצלי וגם חודשיים אחרי הלידה גרו אצלי. אשתי גידלה שישה ילדים, היא יודעת, כל הבנות היו חודשיים אצלי. אחרי הלידה ישר היו אצלנו בבית, היו מסודרות אשתי הייתה מטפלת".
איך היו החודשיים האלה? "בכינו שהלכו לבית הזה. להפך, הם היו גרים באשקלון ובאו להשכיר לידנו, אם בן אדם לא בסדר הוא לא יבוא לגור לידי, האו יתרחק ממני, נכון? הם ישנו חדר לידי, גם כשהיו ישנים הייתי רואה אותו מתעורר ומחזיק את התינוק ומרדים אותו. לא היה כלום".
בית משפט השלום אשקלון. צילום: אלירם משה
בשלב הזה מצטרפת הסבתא לשיחה ומספרת על מה שעבר עליהם מאז המעצר, "שבועיים קשים, אבל אני האמנתי בבת שלי וגם בחתן אנחנו מאמינים וגם הוא יצא זכאי בעזרת השם. אני מכירה את שניהם ואני האמנתי ויש תוצאות ובעזרת השם גם הוא ישתחרר".
אתם מאמינים שמדובר במחלה? "אני תמיד אמרתי אולי משהו מולד. כי אני מכירה את שניהם וזה זוג שלא יפגעו גם בזבוב וברוך השם הצדק יוצא לאור והיא השתחררה ובעזרת השם גם הוא ישתחרר".
בתגובה לירי, מסר ח"כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו), תושב אשקלון: "עוד שבוע מתחיל שבו נאלצים תושבי אשקלון לרוץ למקלטים. לתושבי הדרום נמאס, אנחנו לא אזרחים סוג ב'! עד מתי הסיוט הזה יימשך? עד מתי ימכרו לנו לוקשים, הסכמי שלום והעברת שגרירויות? מחכים עוד מ2009 לפירוק שלטון החמאס. מה יגידו לנו הפעם, שאלו שוב הרעמים ומזג האויר שהפעילו ירי בטעות? ממשלת ישראל מעבירה כסף במזומן לאויב שעושה ממנה צחוק בכל פעם מחדש. הגיע הזמן להנהגה שתשים לזה סוף".
האיגוד הספרדי העולמי בראשות השר לשעבר פרופ' שמעון שטרית החל בפרויקט מיוחד של הענקת "אות החלוצים החדשים". באיגוד הספרדי מסבירים כי האות מוענק "לנציגי דור המייסדים החלוצים החדשים על שותפות במפעל החלוצי המפואר בשנים המכוננות של המדינה בהקמת ערי הפיתוח ושכונות הערים ובהקמת ההתיישבות החדשה במושבים באזורי הספר".
חברי ועדת השיפוט שבחרו את הדמויות הם פרופ' אהרן ממן, פרופ' יוסף אדרעי, ד"ר שלומית גלר ופרופ' שמעון שטרית.
ברשימה ישנם מספר אשקלונים שקיבלו את האות ואלה הנימוקים מתוך האתר של האיגוד לפי סדר הא'-ב':
אלי אלעזרא
יו"ר ובעלים קבוצת אלעזרא בע"מ, אפרידר, אלבר, והכשרה ביטוח. נולד בשנת 1961 בעיר ארפוד שבמרוקו ליעקב ועליזה אלעזרא ז"ל. בשנת 1962 עלו ארצה והתיישבו במעלות תרשיחא ובהמשך בשכונת שמשון באשקלון. בוגר כלכלה באוניברסיטת "בן גוריון" שבנגב. בגיל צעיר החל את פעילותו הפוליטית, תחילה פעיל בתנועת "עודד" בעיר, תנועה חברתית שקמה בשנות ה-60 של המאה העשרים במטרה לקדם את תנאי ההשכלה של העולים החדשים מצפון אפריקה, ובתקופה מסויימת היה סגן ראש העיר עד שפרש מהחיים הציבוריים ועבר לעסקים. בעברו כיהן כמנכ"ל החברה הכלכלית אשקלון. מחבר הספר "ריח הגויאבות" בהוצאת "ידיעות" המספר את עלייתו משכונת שמשון לצמרת העסקית בישראל.
אלי אלעזרא. צילם: נבו נעים
אלי דיין
לשעבר ראש עיר אשקלון, ח"כ וסגן שר. נולד בעיר אלקלעא שבמרוקו בשנת 1949 להוריו סימי ויוסף דיין ז"ל. עלה ארצה בשנת 1963 והתיישב באשקלון. עורך דין במקצועו. מילא תפקידים רבים כאיש ציבור ביניהם ראש עיריית אשקלון וחבר כנסת. לאחר פרישתו מהכנסת, חזר לעסוק בעריכת דין. עד היום מכהן בתפקידי מפתח בעיר אשקלון כדוגמת יו"ר קרן אשקלון בה מכהן עד היום.
אלי דיין
בני וקנין
ראש עיריית אשקלון לשעבר. משפחתו חיה במשך דורות במרקס שבמרוקו. עלה ממרוקו בינואר 1956 עם הוריו סוליקה ומאיר וקנין ושלושת אחיו כאשר היה בן 5. התיישבו במעברה באשקלון. אביו, מאיר וקנין, בנה באותה תקופה את אחד מבתי הכנסת באשקלון. בעל תואר ראשון ושני בכלכלה, ובמשפטים. כיהן כיו"ר החברה הכלכלית לאשקלון. בעברו כיהן בתפקידים ציבוריים שונים: כיהן שניים עשר שנים כראש עיריית אשקלון, בהמשך כיהן כיו"ר חברת "פלאפון" ויו"ר "נתיבי תחבורה עירוניים". לאחר מכן נבחר שוב לראשות עיריית אשקלון לחמש שנים נוספות. חתן פרס קפלן.
בני וקנין
פרופ' חיים יוספי
מנהל המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי "ברזילי" באשקלון. הוריו עלו מאיראן מהעיר כורמשאר בשנת 1950 למעברה בבית שאן, משם בשנת 1953 משפחתו עברה למושב רוגלית שבעמק האלה, שם נולד בשנת 1960. בשנת 1964 עבר עם משפחתו לאשקלון וגדל בשכונת גבעת ציון בעיר. כיום מכהן גם כמנהל היחידה לקרדיולוגיה לא פולשנית, קמפוס המרכז הרפואי ברזילי אשקלון, וכפרופסור לקרדיולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. למד רפואה בבית הספר לרפואה באוינרסיטת בן גוריון בבאר שבע. בעברו כיהן כיו"ר החוג לאידמולוגיה ומניעה קרדיו וסקילרית באיגוד הקרדיולוגי בישראל ומוביל בארץ ובעולם את נושא אקו תלת מימד לאבחון מחלות לב. בשנת 2016 זכה בפרס מלצר על תרומה מיוחדת לקרדיולוגיה בישראל ובשנת 2017 נכנס לרשימה היוקרתית של מגזין פורבס בקטגוריית "הרופאים הטובים לשנת 2017".
הלווייתו של התינוק שהוריו חשודים כי התעללו בו למוות, התקיימה היום בצהריים בבית עלמין סמוך לאשקלון, בהשתתפות מצומצמת של בני משפחה. המשטרה אישרה אף להורי התינוק להשתתף בהלוויה והם הגיעו מבית המעצר, וליוו את בנם בן ה-4 חודשים בדרכו האחרונה, כשהם אזוקים ומלווים בידי שוטרים.
האם בדרכה להלוויית בנו
"לנגד עינינו עלתה הסוגיה האנושית והמוסרית האם לאפשר לחשודים להשתתף בלוויית בנם", הסביר סנ"צ מייק כהן, מפקד משטרת אשקלון, "הוחלט לאשר את השתתפות החשודים בלוויה תוך שמירה על מגבלות הקורונה וכן על אי שיבוש מהלכי החקירה במהלך הלוויה. המשימה בוצעה תוך הפגנת רגישות למקרה זה ובמקצועיות המבצעית הנדרשת במקרים אלה. צוות החקירה המיוחד שהוקם במרחב לכיש ממשיך לפעול ביתר שאת על מנת לגבש ממצים ולהגיע לחקר האמת באירוע טראגי זה".
אתמול הוארך מעצרם של ההורים לאחר עימות שהתקיים ביניהם. נציגת המשטרה, עו"ד אורית מרקוביץ' שהשתתפה דיון אמרה בבית המשפט כי "מחומר החקירה עולה שזה תינוק שהתעללו בו לאורך זמן במקרים שונים".
צפו בהורים מגיעים להלוויה:
בחקירתה במשטרה סיפרה האם כי נחשפה לשני מקרים בהם בעלה התנהג בצורה חשודה לבנם התינוק. היא תיארה בעדותה כיצד חזתה בבעלה כשהוא מנענע את הפעוט. היא מספרת בעדותה כי היא צעקה לעברו "מה אתה עושה? מה אתה עושה?" בתגובה הבעל הניח בעצבים את הפעוט על הספה. עוד היא סיפרה בחקירתה כי האירוע גרם לה לפרוץ בבכי.
הבעל סיפר בחקירתו כי הוא אכן הניח את הפעוט באגרסיביות על הספה ואף הדגים את אופן ההנחה לחוקרת במהלך עדותו אך טען באותה נשימה כי "נכון זה היה באגרסיביות אבל לא זרקתי אותו על הספה". ביחס לטלטול נשאל לגבי אופן הטלטול והשיב כי התינוק פלט דרך האף והוא חשש שהתינוק ייחנק אז הוא הפך אותו ובדיוק אז אשתו ראתה את זה "וצעקה ובכתה מה אתה עושה חשבה שאני כאילו מטלטל אותו לא יודע מה".
תינוק. אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב/ingimage
האם סיפרה עוד כי היא רבה איתו אך אמרה לעצמה "אולי באמת לא ראיתי טוב זה היה שניה ישר באתי והוא הפסיק, הוא אמר לי שהוא נחנק כזה, אז אולי הוא ניסה לנער", אמרה בחקירתה. עוד סיפרה האם בחקירתה "התחלתי לצעוק עליו, שאת רואה משהו ואז הוא אומר לך משהו זה כאילו כבר כל הזיכרון שלי לא יודעת ואז אני צועקת שצעקתי עליו, בכיתי מה אתה עושה לו ואז הוא התעצבן וכאילו נפגע שכאילו אני מאשימה אותו ואז הוא יצא ונשארתי עם מיכאל". בהמשך החשודה הנוספת מספרת "הוא גרם לי להרגיש כאילו ראיתי משהו לא נכון שסתם האשמתי אותו".
במקרה אחר היא סיפרה כי ראתה אותו מקפיץ את התינוק באופן חריג וכשהיא שאלה מה הוא עושה, הוא אמר ונתן לה הסבר שהיד שלו נתפסה בבית השחי.
בלילה שבין שלישי לרביעי סמוך לשעה 2:30 נורו יריות לעבר בית בצומת הרחובות שד' ירושלים והאצ"ל בשכונת ברנע. כוחות משטרה ומד"א הוזעקו למקום ועל פי מידע שהגיע לכאן דרום מדובר בכחמש יריות שנשמעו והשוטרים איתרו את המקום ממנו בוצע הירי ומצאו במקום מספר תרמילים שנפלו ארצה בעת הירי. האירוע הסתיים ללא נפגעים.
כבר באותו היום, יום רביעי, בשעה 19:20 עצרו בלשי ימ"ר לכיש תושב אשקלון, בן 21 בחשד כי הוא זה שעומד מאחורי ביצוע הירי לעבר ביתו של תושב העיר. הוא אף חשוד כי לפני שבועיים הוא תקף והיכה קטינה, בת משפחה של היעד לירי וגרם לה לחבלות. ובנוסף, הוא חשוד כי לפני כחודשיים עמד מאחורי זריקת רימון לעבר ביתו של אחיו של היעד לירי, אשר אף הוא מתגורר באשקלון.
בחקירתו במשטרה הוא הכחיש את המיוחס לו וטען כי בזמן שנורו היריות בשדרות האצ"ל, הוא ישב בפיצוציה אשר יש בה מצלמות שתיעדו אותו יושב בה. בנוגע לתקיפת הקטינה הוא טען כי אינו מכיר אותה.
