הלוחם האמיץ לא בוחל בשום עבודה. משה מנגבו

לוכד מחבלים: עובד הניקיון בברזילי הוא לוחם מהולל

מאחורי דמותו של משה מנגבו, עובד ניקיון במרכז הרפואי ברזילי, מסתתר סיפור על מסתערב אמיץ שסייר ברחובות עזה כאילו מדובר בשכונה באשקלון. עוז ליבו בא לידי ביטוי גם כאשר נמלט מאתיופיה בהליכה רגלית במדבריות שורצי השודדים כשאחותו בת הארבע על גבו. אבל מה שממלא אותו בגאווה אלו חמשת ילדיו הגדלים בישראל, אשר שניים מהם אנשי קבע בצבא ההגנה לישראל

29.9.17 08:36

כאשר משה מנגבו החל לעבוד במרכז הרפואי ברזילי הוא נתקל לפתע במ’, איש שב”כ ותיק שפעל בגזרת עזה. “משה היה זה שזיהה אותי. הוא ניגש אליי והציג את עצמו. כמובן שזכרתי אותו”, מספר מ’. מנגבו הזכיר לו מיד פעילות מיוחדת שביצע בעזה, שבה התחפש מנגבו לאישה כדי ללכוד מחבל מסוכן. “כמובן שזכרתי אותו וזכרתי היטב את הפעילות המדוברת. זה היה מפגש מאוד מרגש וסגירת מעגל מבחינתו”, אומר מ’.

מנגבו בתקופת השירות צבאי

לפעילות ההסתערבות המדוברות גויס מנגבו, אשר שלט בשפה הערבית. “דיברתי קצת ערבית כי למדתי בסודן, אבל זו ממש לא הייתה שליטה מלאה בשפה, ואפילו לא קרוב לכך. למרות זאת הציעו לי לעשות את המבצע, ואני כמובן שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי”, מספר מנגבו. הוא התחפש לאישה ונשלח לביתו של המחבל. “סיפרו לי שהוא אחראי לרצח של יהודי ושחייבים להביא אותו. דפקתי על הדלת, ואימא שלו פתחה, הוא לא היה בבית. אמרתי לה שאני חברה שלו מבית הספר ושאלתי אם אפשר להמתין”.

האם הסכימה, ומנגבו נכנס פנימה והמתין. בינתיים ניהלה איתו אמו של המחבל שיחת חולין ואף מזגה לו תה. “ישבתי ושתיתי, באותם רגעים לא חששתי, אבל כשהוא נכנס אל הבית והסתכל עליי הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת”. השלב הבא בסיפורו של משה נשמע כמו סצנה מתוך סרט פעולה. “האם הבינה מיד שמשהו אינו כשורה, ותוך שניות הרימה את השטיח, שהיה מונח במרכז הסלון, והיה שם חור שהוביל אל מתחת לאדמה. הוא נכנס פנימה ונעלם. הזעקתי את הכוחות שחיכו לסימן ממני בשטח, הם נכנסו אל הבית, הרמנו שוב את השטיח ונכנסו להוציא אותו משם. הוצאנו לא רק אותו, אלא עוד ארבעה מחבלים נוספים, ומצאנו המון נשק ותחמושת ומדים של צה”ל. אני זוכר עד היום את הקללות שאימא שלו קיללה אותנו”.

מה עובר בראש ברגעים כאלה?
“זה היה מפחיד, והלב שלי דפק, אבל עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. כל משימה שניתנה לי במהלך השירות הצבאי נעשתה מכל הלב ומתוך הרצון לתת כמה שיותר. הרגשתי שאני חייב למדינה הזאת ומוכן לעשות למענה הכול. לאחר שהשתחררתי התנדבתי עוד ארבע שנים”.

“היינו זקוקים נואשות לדמות נשית לצורך הפעולה וחשבנו שמשה יכול להתאים”, מספר מ’, איש השב”כ לשעבר. “האמת, נדמה לי שהוא לא ממש הבין למה הוא נכנס, ואם היה מבין עד הסוף, לא בטוח שהיה מסכים. עצרנו שם מספר מחבלים והגענו לתוצאה שרצינו, וזה היה ללא ספק בזכות מה שמשה עשה שם. היום, במבט לאחור ובגילי המופלג, זה היה מטורף, ולא הייתי עושה את זה. הוא נשלח לשם כפיתיון, אבל אז זו הייתה תקופה אחרת וככה עבדנו”.

מאז אותה פעילות נפרדו דרכיהם של השניים עד שנפגשו שוב, כעבור שנים, במרכז הרפואי ברזילי. “אני חושב שהפעילות ההיא היוותה עבורו גם משהו נוסף”, אומר מ’. “אין ספק שכשאתה לוקח חלק בפעילות מסוג כזה זה מגביר את תחושת השייכות, והוא היה גאה בזה מאוד ובצדק. צריך להיות אדם מיוחד כדי לעשות את מה שהוא עשה, והוא אכן איש מיוחד, אהוב מאוד ומוערך”.

“קוברים וממשיכים ללכת”

בית החולים זה כמו הבית שלי. מנגבו השבוע. צילום: דוד אביצור

"מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה היה מבצע מורכב. למעשה מדובר ב—16 מבצעים שנערכו בשנות ה-70 וה-80, ובהם עלו ארצה כ-8,000 יהודים. זה היה מסובך מבחינה מדינית וצבאית ודרש נחיתה של מטוסים צבאיים בלב מדינה עוינת. אך הגיבורים האמיתיים של המבצע הזה הם ללא ספק העולים עצמם. “שני הכוכבים האמיתיים של המבצע הזה הם המוסד ויהודי אתיופיה. העולים עשו מסעות ששום יחידה לא הייתה מסוגלת לעשות”, אמר לפני כשנתיים סא”ל (מיל’) וניצב בדימוס אליק רון, שפיקד על חלק מהמבצעים, בטקס במלאות 30 שנה למבצע.

חלום השיבה לארץ ישראל של קהילת יהודי אתיופיה ליווה אותם לאורך השנים. תחילת הגשמתו של חלום זה בשנת 1975, כאשר הרבנות הראשית הכירה ביהדותם של בני הקהילה ובהחלטה שקיבלה ממשלת ישראל בשנת 1977 להעלותם ארצה.

העולים, שרצו להגיע לישראל, נאלצו לעבור מסלול ייסורים בדרכם אליה. תחילה היה עליהם להגיע בסתר לגבול סודן. לצורך כך התארגנו בקבוצות קטנות ובשיירות ויצאו לדרך הארוכה. רובם צעדו ברגל ונתקלו בדרך בשודדי דרכים, רבים לא החזיקו מעמד ומתו בדרך. לאחר שחצו את הגבול לסודן שהו במחנות תקופה ארוכה והמתינו לעלייה ארצה. התנאים במחנות היו קשים, וגם שם מתו רבים.

מנגבו עלה לישראל ב-1984 בהיותו בן 18. הוא נשוי, אב לחמישה ומתגורר באשקלון. ב-25 השנים האחרונות הוא עובד משק במרכז הרפואי ברזילי. שם מספרים על עובד מסור, כזה שמתייצב בכל שעה שצריך, גם אם מדובר באמצע הלילה. “זה כמו הבית שלי כאן, אני מאוד אוהב את המקום ואת היחס המדהים של מנהל בית החולים והמנהלים שלי. אני עושה את העבודה מכל הלב, ובגלל זה גם כשצריכים אותי באמצע הלילה אני בא. בכל השנים שאני עובד לא לקחתי יום חופש אחד. אני חושב שהסוד הוא במה שאתה נותן — זה מה שאתה מקבל. כשאני מגיע באהבה ומתייחס ברצינות ובכבוד, זה גם היחס שאני מקבל חזרה”, הוא אומר.

יותר מ-30 שנה עברו מאז עשה את הדרך המפרכת מאתיופיה לסודן, והוא עדיין זוכר כל פרט ופרט, אבל מעדיף להדחיק. “הזיכרון שלי מת בסודן. אני מעדיף להתמקד במה שקורה כאן בארץ”, הוא אומר. לפני שיצאו הוא ובני משפחתו למסע שנמשך ארבעה חודשים, הוא יצא בעצמו לבחון את השטח. כמה ימים הסתובב לבד וחיפש את הדרך הטובה והבטוחה ביותר עבור העולים. כשחזר הם יצאו לדרך יחד — קבוצה של כ-30 עולים, בהם תינוקות וקשישים — עשו את דרכם אל ארץ הקודש. המסע במדבר נערך בעיקר בלילות בשל החשש משודדים והחום הכבד ששרר במדבר. “זאת הייתה דרך קשה. אני עשיתי אותה כשכל הזמן הזה אחותי הקטנה, שהייתה אז בת ארבע, על הגב שלי. הכנו הכול מבעוד מועד, אוכל ומים וקצת ציוד, אבל זה כמובן לא הספיק”, הוא משחזר. מנגבו היה אחראי גם למים, וכשאלה נגמרו היה מתנתק משאר הקבוצה ויוצא לחפש. “הייתי עולה על עצים ומנסה לאתר צמחייה ירוקה, כי ידעתי שזה אומר שיש בסביבתה מקור מים. ואז הולך לכיוון ומביא לכולם בכלים שהיו לנו”.

מה היה הקושי הכי גדול?
“כל המסע הזה היה קשה בצורה בלתי נתפסת, כמעט לא הגיוני, אבל זה היה חשוב לנו, ולא ראינו שום דרך אחרת. ישראל היא הבית והיא היעד הסופי שלנו, לא משנה מה אנחנו צריכים לעבור בדרך. הדרך הייתה קשה בעיקר עבור הקשישים והתינוקות, והפחד הכי גדול היה שיגלו אותנו או שיבואו שודדים. הלכנו בלילות כדי שלא יזהו את התזוזה שלנו. בימים היינו עוצרים ודואגים לשמור על השקט. אפילו התינוקות הכי קטנים ידעו שאסור לבכות, אסור שיגלו אותנו. בדרך גם נפטרו המון אנשים”.

הלוחם האמיץ לא בוחל בשום עבודה. משה מנגבו. צילום: דוד אביצור

מה עושים כשמישהו נפטר?
“קוברים וממשיכים ללכת, לא עוצרים אפילו לבכות. מבחינתנו, היינו במשימה, והיה אסור לעצור. היו המון קשיים, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו להישבר, כי אז פשוט לא היינו מגיעים. מתנתקים מהרגש וממשיכים. העדה דווקא ידועה היום ככזאת שבוכה הרבה ומקוננת על המת, אני חושב שזו התוצאה של אז, כשאסור היה לנו לעצור ולהתאבל, היום בוכים גם עליהם”.

מה ידעתם אז על ארץ ישראל?
“לא הרבה, אבל ידענו שזה המקום שלנו, ככה נכתב לנו, ונעשה הכול כדי להגיע לארץ. באתיופיה היינו צריכים להסתיר את היהודות שלנו, להעלים את המסורת, חלק אפילו נאלצו להתנצר כדי לשמור על החיים שלהם. היה לנו ברור שככה אי אפשר להמשיך לחיות”.
כשהגיעו לסודן המתינו במחנה פליטים ומשם עלו על משאית שלקחה אותם אל המטוס שהטיס אותם ארצה. הרבה שנים עברו מאז, אבל גם היום כשהוא מדבר על רגע העלייה, עיניו של מנגבו נוצצות מהתרגשות. “נחתנו בשדה התעופה בארץ, ופשוט לא האמנו שזה קורה לנו. אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בכולם. עברנו את כל מסע הייסורים הזה רק כדי להגיע לרגע הזה”, הוא אומר.

תנסה בכל זאת לתאר מה מרגישים?
“חלום שהתגשם. סוף סוף אנחנו חופשיים, בארץ שלנו. כאן אנחנו יכולים להיות יהודים, לחיות את היהדות שלו ולא לפחד יותר. זה כמו מישהו שמגיע הביתה. ברגע אחד שכחתי את כל הקושי כי הכול התגמד”.

ובכל זאת היו קשיי קליטה?
“מבחינתי לא. קיבלנו קרוואן באשקלון וגרנו כל המשפחה בקרוואן הקטן הזה ארבע שנים עד שקיבלנו דירה. אני בעיקר הודיתי על ההזדמנות שנתנה לי המדינה לחיות כאן. התפללנו לדרוך בארץ הזאת וזה קרה. זה לא היה קל, אבל לא היה בי רגע אחד של חרטה”.

המסמר שהפך ג’יפ

בשנת 1989, חמש שנים לאחר שעלה ארצה, התגייס משה לצה”ל. “דחיתי את הגיוס בכוונה, כי רציתי ללמוד עברית ולהגיע מוכן לגיוס”, הוא מספר. הוא ביקש להגיע למשמר הגבול, כי שמע על העבודה שהם עושים והרגיש ששם הוא יכול לתרום את המקסימום.

התהפכות בעזה עם מחבל מבוקש. הג'יפ רגע לפני שעלה באש

שלוש שנים שירת שם, את רובן עשה בתוך רצועת עזה. “הכרתי את האזור כמו את כף היד שלי. זו הייתה תקופה אחרת, כשהיינו בתוך הרצועה וביצענו פעולות מבפנים”. פעמיים במהלך השירות שלו קיבל תעודות הוקרה והערכה. בפעם הראשונה זה היה אחרי שעצרו מחבל, אך הג’יפ שנסע בו עם עוד חיילים עלה על מסמר והתהפך. “היה שם בלאגן גדול מאוד, והתחילו להתאסף סביבנו אנשים. אני נפצעתי, אבל החברים שהיו איתי נפצעו קשה הרבה יותר. דיווחתי בקשר שהתהפכנו וביקשתי חילוץ. החיילים שהיו איתי הצליחו איכשהו לצאת מהג’יפ. ואז קלטתי שהוא מתחיל לעלות באש, נכנסתי פנימה והוצאתי את הנשקים שלהם. למזלי, תוך מספר דקות כבר הגיע מסוק, חילץ אותנו והעביר אותנו לסורוקה”.

שבועיים היה מנגבו מאושפז בבית החולים, ועל תפקודו באירוע קיבל תעודת הערכה. לאחר שהתחזק חזר לזירת התאונה וחיפש את אותו המסמר שגרם להתהפכות הרכב וגם מצא. עד היום הוא שומר אותו אצלו וכן את התמונה שצולמה אז של הג’יפ ההפוך.

נדמה שמנגבו לא צריך סיפורי גבורה כדי להרגיש שייך. כל מה שהוא עושה בחיי היום-יום שלו ממלא אותו גאווה רבה ותחושת שייכות. שני ילדיו הגדולים חתמו לא מזמן קבע בצה”ל, ילדה שלישית היא סטודנטית, והשניים הקטנים הם תלמידי בית ספר. השורשים שהוא הצמיח כאן, בארץ שכל כך חלם להגיע אליה, הם מקור הגאווה שלו.

אתה נתקל לפעמים בגילויי גזענות?
“אני חושב שזה עיניים של איך אתה בוחר להסתכל על דברים. אומרים שאני שחור. זה בסדר, זה הצבע שלי, ואני לא נעלב מזה ולא מתבייש במי שאני. ברמה האישית מעולם לא נתקלתי בגזענות. מדי פעם צצות כל מיני פרשיות של גזענות, וגם זה לא מעליב אותי, אני רק מצטער בשביל המדינה שלי שככה זה צריך להיות”.

פרשת אברה מנגיסטו היא אחת מאותן פרשיות?
“לא. אברה מנגיסטו זה סיפור עצוב, אבל מסוג אחר. אני מכיר את המשפחה, הם שכנים שלנו, ומכיר גם את הילד. המדינה צריכה לעשות הכול כדי לשחרר אותו ולהחזיר אותו למשפחה שלו. אני רוצה להאמין שאכן הכול נעשה ושאין קשר בין זה שהוא עדיין לא חזר לזה שהוא אתיופי”.

כל הידיעות החמות בעיר אצלך במייל

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. חיה

    מכירה את משה שנים ואת הצד הזה בחייו לא ידעתי… בן אדם מקסים אופטימי ובאמת כל שבוע מציל אותנו ממזיקים. הסיפור הזה מוסיף כמובן גאווה!

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר