עברו מאז תשע שנים, אבל האירוע הזה נחרט היטב בזיכרון של אתי שלומי, מבעלי מאפיית “אורן משי”. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת בתחילת חודש מאי 2010. אז פרצה שריפה במפעל של מאפיית "אורן משי". היא התחילה כשריפה קטנה, אבל גדלה וגדלה, והמפעל נשרף כליל. רק לאחר שעות ארוכות של פעולות כיבוי הצליחו כוחות הכיבוי להשתלט על השריפה.
בשביל שלומי זאת הייתה מכה אנושה, זה היה בדיוק בשלב שבו המאפייה האשקלונית התחילה לעבוד עם מה שנקרא “הגדולים”, עם לקוחות ארציים, “פיתה אחת שעלתה באש שרפה את כל המפעל, עם הפסד של 14 מיליון שקל, כשאנחנו מבוטחים רק על רבע מהסכום”, מספרת שלומי היום. “היו לי 127 עובדים עם מוגבלויות שמצאו את עצמם מחוסרי עבודה, כי הכול התמוטט מול העיניים. זו הייתה ממש שואה בשבילי. הכול נהרס, הקירות והמכונות, ומה שנשאר מהמפעל היו רק שתי תמונות, של אבי וסבי. הם כמו העבירו לי את המסר ‘אל תפחדי. תתחילי שוב. הייתה לך מעבדה שנשרפה, ועכשיו את הולכת לבנות את הדבר האמיתי’”.
העובדים במאפיית אורן משי. צילום: פבל
כשהיא החלה בפעולות השיקום של העסק המשפחתי, היא נתקלה בחומות, אבל היה איש אחד, שאפשר לכנות אותו “מלאך”, איש העסקים סטף ורטהיימר. “כשהגעתי לבנקים, הם לא האמינו בהתחלה שאצא מזה. קראתי בעיתון כתבה על קרן של ורטהיימר, ושלחתי אליו מייל. סיפרתי לו את הסיפור שלי, עם החזון לראות מפעל עובד, לפרנס משפחות ולהביא את האני שלי לתעשייה, והוא הסכים להביא לי הלוואה כנגד כל הסיכויים, כשלא היה לי מה להביא לו כביטחון, אבל הבטחתי לו שבעוד שנה הוא יאכל את הפיתה שתצא מהתנור, וכך היה. ורטהיימר אמר לי, ‘אני אתן לך הלוואה, אבל את מבטיחה לי שבעוד עשור מהיום, את שולחת את הפיתה הזו אל מעבר לים!’ ובדיוק 10 שנים אחרי אני שולחת ברוך השם את המוצרים בקונטיינרים”.
הצלחת לכסות את כל ההפסדים?
“זה היה מאוד קשה לכסות את החובות. בנינו הכול מהתחלה, והיו אנשים טובים שעזרו, כמו ספקים שאפשרו תשלומים. כשחזרתי לפעילות, כבר ידעתי מה היו הטעויות שלי והפקתי לקחים, שחשוב למשל לבטח הכול, ושהדרכת עובדים חשובה, ויש לי תקן בינלאומי עם מטרות העובד, כדי לצמצום טעויות אנוש”.
17 וחצי אלף פיתות בשעה
אתי שלומי היא כאמור הבעלים של מפעל מוצרי המאפה “אורן משי” יחד עם בעלה יגאל וארבעת בניהם השותפים לעסק. היא אשת שיחה מרתקת, ובימים אלו היא השיקה על פי רעיון בלעדי משותף לה ולבעלה קו בלעדי בארץ שלקח כשנתיים לבנות אותו. מדובר בקו שמייצר 17 וחצי אלף פיתות בשעה, בתהליך בלעדי של שוק פריזר שאינו קיים בארץ בחברות אחרות. “חשוב לי שיכירו אותנו”, היא מספרת, “כי בגלל שאנחנו מהדרום, אנחנו פחות מוכרים בשוק, למרות שאנחנו מספר אחת בארץ עם מחירים טובים ופיתות מצוינות”.
מספר אחת בארץ עם פיתות מצויינות. מאפיית אורן משי. צילום: פבל
החברה מפיצה פיתות אפויות קפואות, מסודרות בארגזים של 50, לכל המאפיות והמסעדות וכן לרשת שופרסל, במקום שיצטרכו להכין פיתות באופן ידני עם עלויות גבוהות. “אורן משי” סיפקה פיתרון ייצור לתהליך הקשה של הכנת פיתות חמות, איכותיות וטריות במהירות ללקוח. “לקח זמן עד שהגענו לשלמות בתהליך לידה שנמשך שנתיים”, מספרת שלומי, “ותודה לאל אנחנו מייצאים גם לניו יורק, ללוס אנג’לס ולמיאמי”.
קו המאפה של החברה כולל, מלבד חנות המפעל, גם סניפים בשכונת ברנע, בנאות אשקלון, בשדרות, בבאר שבע ובקרוב ייפתחו הסניפים בנתיבות ובשכונת אגמים.
אבל השאיפה של שלומי היא לפתוח עוד סניפים בזכיינות בארץ. “אנחנו דואגים לאיכות, לטריות, לשם שלנו”, היא מספרת, “עם מוצרים באמת טובים, כשהכול נעשה בקפדנות. יש לנו עוד כברת דרך. החלום שלי הוא שהפיתה שמגיעה למסעדות ולפלאפליות תגיע גם לכל לקוח שיקנה את המוצר במקפיאים ברשתות, כי זו פיתה אחרת לגמרי. מי שיקנה וינסה את זה לא ירצה את הפיתות האחרות. זו פיתה יותר טרייה, יותר זמינה. הפיתה נוצרת ללא מגע יד אדם, ותהליך השוק פריזר מאפשר מוצר טרי שיכול להחזיק מעמד במקפיא גם לחצי שנה”.
מאפיית משי אורן. קולעים חלות לקראת השבת. צילום: פבל
מה פשר השם “אורן משי”?
אז מה עומד מאחורי השם “אורן משי”? קודם כול נציין שעל השם הזה חשבה שלומי בעצמה והיא מסבירה, “אורן הוא הבן הקטן, ומשי זה ראשי תיבות של מאת שמו יתברך, ובהיפוך זה יהי שמו מבורך”, היא אומרת ומוסיפה בהומור עוד כמה ראשית תיבות: “מי שאוכל יתמוגג, מי שאוכל יברך, מי שקונה ישלם, מי שגונב יחנק”, היא אומרת וצוחקת.
ארבעת הבנים השותפים לעסק הם אליאב הבכור, מנהל התפעול, נשוי ואב לילד; יקיר הוא מנכ”ל ששת הסניפים, ועוד סניף עתיד להיפתח בקרוב; דור, שהשתחרר מהצבא, עובד במפעל בכל הקשור לתפעול קו הפיתות; ואורן הוא תלמיד תיכון. “הרגשתי שכמו שהם היו קטנים וקניתי להם לגו להרכיב”, אומרת אתי, “הם אוהבים מכונות ולמדו את הנושא היטב גם באיטליה”.
אתי שלומי בחנות המפעל של מאפיית אורן משי. צילום: פבל
ואיך זה לעבוד עם הבעל והילדים?
“זה לא קל. היו לנו הרבה חילוקי דעות, אבל לא מריבות חלילה. אני בתחום הלקוחות ובכל תחום הכספים והשיווק, ובעלי אחראי לכל הביצוע בתחום הרעיונות והטכנולוגיה. תודה לאל, כולנו מסתדרים, ויש גם חלוקת תפקידים בין הילדים. יש לנו גם מנהלת למפעל ומנכ”ל, שהיה מנהל בחברת גידרון, ומנהלי משמרת”.
באתר של "אורן משי" קיימים לא מעט מתכונים טעימים שחשופים לכולם. אם תחפשו את המתכונים הבלעדיים של חלק מהמוצרים המבוקשים, סביר שלא תמצאו אותם. שלומי מספרת שלאחר שנשרף המפעל הכאב הגדול ביותר שלה היה שעובדים לקחו את המתכונים הסודיים והעבירו אותם למתחרים.
היא אומרת כי המעשה הזה פגע בה יותר מאשר השריפה, ולכן לאחר הקמת המפעל החדש, היא החליטה לפתח, יחד עם המהנדסים, מכונה ממוחשבת, כשכל החומרים כבר כלולים בה באופן סודי, והמתכון ידוע רק לבני המשפחה. “יש לי שם חומרים ששווים זהב, עם טריות שהמתחרים שלנו לא מגיעים אליה בגלל הסודות בחומרים”, אומרת אתי. “אנחנו מייצרים גם פיתות מקמח מלא. אנחנו חושבים לעומק על כל מוצר, ולא העיקר לייצר. זו זכות גדולה שמה שאני רוצה לאכול ואת האני מאמין שלי אני רוצה גם להאכיל בו את כל עם ישראל, ובעזרת השם גם את כל העולם”.
אתי שלומי ממאפיית אורן משי ליד פס הייצור של הפיתות. צילום: פבל
חתונה בגיל 16.5
אתי, בת 45, היא תושבת אשקלון מאז ומתמיד, למדה בתיכון רוגוזין בעיר, ונולדה לדבריה בטעות, היא מספרת בחיוך, להורים שהיו כבר סבא וסבתא לנכדים.
“לאבי ולסבי במרוקו הייתה גם תחנת קמח ומאפייה”, אומרת אתי. “וכשסבי עלה לארץ, הם השאירו שם רכוש רב ואת כל העסק, רק כדי לברוח ולעלות לארץ. כאן הוא לא עסק בזה כלל, ואני נולדתי בדיוק תשעה חודשים לאחר פטירתו. הוא אמר לאימי, ‘יש לך נשמה פה בבטן, שתעשה מה שאני לא עשיתי’.
הבאגטים בדרך לתנור. מאפיית אורן משי. צילום: פבל
“הייתי מפונקת אחרי ארבעה נכדים, עם כל הסיפורים על לחם. מגיל קטן אבי היה מספר לי על הקמח, ולא הבנתי מה אעשה עם זה יום אחד, ואז הכרתי את בעלי בגיל 13 וחצי, והוא עבד אצל אחיו, שהייתה לו מאפייה בקריית גת. החלטתי שאני יודעת לשווק. התחתנתי כשהייתי בת 16.5, ובגיל 23 הייתי כבר אימא לשלושה ילדים. רק אחרי שפתחתי את העסק שלי, למדתי באשקלון ניהול עסקים, פתחתי עם אחי משה חנות ראשונה בגודל 70 מטר. קראנו למאפייה 'משי'. קניתי ציוד יד שנייה ומאוד כעסו עליי, ולא האמינו בי שזה ייצא לפועל. הבאתי גם את בעלי, והתחלנו לייצר את כל מוצרי המאפה כשאני מנהלת את כל השיווק והתפעול. התפתחנו לחנות גדולה יותר כי המקום לא הספיק. לקחנו מקום נוסף של 300 מטר, עד שבמפעל הקיים היום, של 1,200 מטר, התחלנו כמאפייה עם השם החדש 'אורן משי' ואז השותפות עם אחי הסתיימה”.
“למה לשלם לעובד שעושה מנגל ביום הבחירות?”
שלומי מספרת כי כיום הם מעסיקים 240 עובדים, ויש עדיין מחסור בעובדים. “אמנם ישנה אוטומציה, אבל לא מוצאים עובדי כפיים, וגם לא משתלם לעבוד כשאין חשק ועדיף לחתום על אבטלה. אין פריבילגיה ועידוד מהמדינה, אין הקלות במס, והם מקבלים את השכר הכי נמוך. המדינה צריכה לשים לזה סוף ולהשקיע את הכסף מהאבטלה בעובדי הכפיים, עם מתן הטבות ועידוד, כי עם כל הכבוד לטכנולוגיה היום, לא יקרה לעולם שאימא תשלח אפליקציה לילד שלה עם כריך גבינה בטלפון, ואז הוא ילקק את המסך ויגיד ‘אימא, שבעתי’. מישהו תמיד יצטרך להכין את התוצרת, ולכן חשוב לי בתעשייה שיעודדו את עובדי הכפיים ויתייחסו אליהם בצורה הטובה ביותר, כי הם נותנים את הנשמה. אני יכולה ללכת לישון ומחר לגלות שאין לי עובדים, שלא מוכנים לבוא בכלל”.
אתי שלומי עם העובדים במאפיית אורן משי. צילום: פבל
כעסק שפועל בדרום, ובכלל, מצב העסקים במדינה משפיע עליכם?
“המצב מאוד קשה. המצב הביטחוני מאוד מאיים. המפעל שלי עם מקלט, אבל עובדים לא מוכנים להגיע תחת רקטות, אלא לקחת חופש, והמדינה בכלל לא מפצה כל אחד. אז גם העובד הפסיד יום עבודה, וגם אני הפסדתי יום עסקי עם התחייבויות, ואף אחד לא מעניין אותו שאין לי עובדים. אני היום בליגה הגדולה ומייצרת גם לשטראוס חטיפים, ואני לא יכולה לסגור את המפעל כל פעם שיש איום ביטחוני או למשל הבחירות בקרוב. מה נראה למדינה הזו? זה מאלץ אותי לשלם כשאולי העובד כלל לא מצביע, וכל זה מהכספים שלנו. הרי אם שולחים ממילא גלויה לכל מצביע לבחור, למה שלא תהיה חותמת עליה? ורק מי שמביא את הגלויה חתומה יקבל תשלום, אבל מי שלא בחר ועשה מנגל, למה אני צריכה לשלם לו? יום כזה הוא נזק עצום, כשאתה לא יודע מהיכן להביא את המשאבים ואת המזומנים לזה, ואני מקווה שיחוקקו חוק בנושא”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
לשלומי יש חזון בכל הקשור לתעשייה ובדגש לתוצרת כחול לבן, “אני מאמינה מאוד בנושא הפיתוח ובתעשייה בישראל. כשאני רואה ייבוא של מוצרים מחוץ לארץ זה מאוד כואב לי. זה קורה בגלל מחסור בעובדים. הקולגות שלנו מייבאים לחמניות ודברי מאפה מחו”ל. זה כואב, כי ללחם ולגפן זו ברכה בלעדית שהשם נתן, ויש לזה משמעות רבה בארץ ישראל, עם תוצרת כחול לבן ושלא נזדקק לעובדים זרים או לייבוא.
כל סוגי הלחמים. אתי שלומי ממאפיית אורן משי בחנות המפעל. צילום: פבל
“אני רוצה שכל העסקים במדינה ישגשגו. אני חברה בפורומים רבים של עסקים, ואני רואה איך הרבה סוגרים מפעלים, וזה נורא כואב. המדיניות בארץ מאוד קשה, ומה שחורה לי באמת זה שאני רואה אנשים עם פוטנציאל ועם עסק קטן, וחשוב שיהיה גב כלכלי לעסקים האלה, אם בעיריות – להדריך אותם, אם בבנקים – לסייע להם, ובמיוחד כשכבר לא מוצאים עובדים, והעובדים הם הגרעין הכי חזק, בלעדיהם לא ניתן לעשות כלום. אז חשוב לעודד, לעודד ושוב לעודד אנשים לעבוד בתעשייה, להרחיב את זה, לפנק אותם בתנאים, להתחיל לעשות משהו! מפחיד אותי שהדור החדש בכלל לא חושב על עבודת כפיים, וגם כשהם באים לעבוד בעבודה מועדפת, שזה נהדר, הם באים רק עם יד אחת, כי היד השנייה בסמארטפון… ואז זה סוג של נכות, וכשאת מבקשת לעזוב את הטלפון, מסתכלים עלייך במבט של 'מה אמרת עכשיו?' והוא עוזב ולא רוצה לעבוד, אז צריך להטמיע את ערך העבודה. קופאיות אפשר להחליף במכונות, אבל במפעלים גם האוטומציה נועדה לא על מנת לחסוך בעובדים, אלא להקל על עבודתם ולשפר אותה”.
